קטגוריה: מנה ראשונה

החגים מבחינתי הם השיא של האוכל הביתי. שני החגים המרכזיים כשמדובר באוכל הם ראש השנה ופסח. בשניהם, למעט המצות, האוכל די דומה (לפחות אצלנו, האשכנזים הפחות מפותחים). המטבח הפולני שונה מאוד מהמטבח ההונגרי, או הרומני, או הצ'כי. יש המון קווי דמיון בין סוגי האוכל הללו, שבעיקר נובעים מהטמפרטורה הנמוכה השוררת במדינות אלה, אבל עדיין – יש המון המון המון שונות. למרות כל זאת, לאוכל האשכנזי יצא, ולעיתים בצדק אך לא בכוונה, שם של מטבח אפרורי, לא מתובל, מצומצם ופשוט. חלק מהאנשים יגידו אפילו "גועל נפש" על חלק מהמנות המוגשות במטבח הזה, ואפילו לי יש השגות על חלק מהמנות. אין סיכוי, לדוגמה, שתתפסו אותי עם חתיכת גפילטע פיש או רגל קרושה. אבל זה בסדר – בכל מטבח יש מנות כאלה – יש לי חבר מרוקאי שכשהוא מריח ריח של מוח מטוגן, מנה שנחשבת אצלו בבית מעדן, הוא מקבל עוויתות של הקאה וצמרמורות בכל הגוף, המסכן.

להמשיך לקרוא במיטב המסורת – חלק א'

בילדותי גדלתי ברחובות, שנקראת עיר ההדר והמדע, או המדע וההדר, בזכות מכון וייצמן והפקולטה לחקלאות (עד כאן המדע) והכמות המטורפת של שטחי הפרדסים שהקיפו את העיר. את מכון וייצמן והפקולטה אף אחד כבר לא ייקח כנראה מרחובות, אבל פרדסים, איך לומר, לא כל כך פשוט למצוא כבר. חבל. בתקופות האביב והקיץ, ברגע שהתקרבת לרחובות ידעת שאתה שם – ריח חזק, משכר, כמעט עוטף אותך של פריחת הדרים מדהימה. זה כבר לא קיים – רחובות מריחה סתם כמו "עוד עיר".

דבר נוסף שהשתנה, דווקא לטובה לדעתי, זה העושר הקולינרי בעיר. המגוון הקולינרי בעיר בשנות השמונים והתשעים נע בין "מטעמי התקווה" בשעריים לבין "פלאפל קריטי" כשבדרך עברתם דרך אושיות קולנאריות כגון בורגר ראנץ' ו-"בורקס סמי" השם ירום הודם. היו גם כמה בתי קפה שבאו והלכו אבל… אם רציתם משהו קצת יותר מעניין מפלאפל, שווארמה, סמי בורקס וכד' (שלא תבינו לא נכון – אנחנו מדברים על המלוואח הכי טוב שאפשר להשיג, ועל פלאפל שמשגע לכם את הבלוטות, ובורקסים פריכים וחמים ומטמטמים, אבל בכל זאת) – נצרכתם להרחיק ולהצפין עד "הכרך הגדול" – ראשון לציון. שם מצאתם מסעדות-על כמו פורמגי'ו על מגוון שייק הפירות שלה, הפסטות על בסיס שמנת ואת אלילת מטבח הגורמה התימני – הזיווה של נאפיס.

כשפתחו את מסעדת "פינג פונג" ברחובות (הרצל פינת דרך יבנה) זה היה מבחינתנו פשוט אירוע שלא יאומן. התקופה הייתה תקופת התיכון שלי (תיכון רון, הפתרון לכל גאון), ואנחנו היינו פשוט המומים מכמה מעניין יכול להיות אוכל סיני – בקר עם פלפלים, עוף עם פלפלים, חזיר (!!!) עם פלפלים. בקר עם קשיו, עוף עם קשיו, חזיר (!!!) עם קשיו. וכן הלאה. חוקיות? שחזור מנות? ממש לא! זה מדהים. זה אוכל סיני, זה פשוט פלאי הטכנולוגיה. והטופ של הטופ – בננה מטוגנת, אננס (מקופסה) מטוגן. ליצ'י. לא מטוגן. סתם ככה. מקופסת שימורים. טעים שזה מטרף. סיימנו בחינת בגרות? חוגגים בפינג פונג. סיימנו מגן? פינג פונג. סתם בא ללכת לאכול איפהשהוא? פינג פונג. בדרך ללוויה ברחובות לפני כמה שנים, עצרתי בכדי לחטוף משהו בפינת הרחובות הזו. תנחשו מה יש שם במקום פינג-פונג? ניחשתם נכון (או שלא) – שיפודיה. די גרועה, האמת. ניסיתי.

השבוע נורא התחשק לי להכין אוכל סיני. אחד הדברים הכי כיפיים בלהכין אוכל סיני זה שאפשר להכין כמעט כל דבר, פשוט להוסיף לו רוטב סויה, ולקרוא לו "אוכל סיני". ובכל זאת, הכנתי אוכל סיני. אמיתי. אני חושב. הרבה אנשים מפחדים להכין אוכל סיני, אין לי מושג בעצם למה – אולי אחד מסוגי האוכל הכי פשוטים שיש. במהלך כתיבת הפוסט אפילו חשבתי לעצמי – זה לא קצת פשוט מדי? אפילו ל-"פשוט מבשל פשוט"? תשפטו בעמכם…

אז יאללה, לעבודה – מרק תירס כמוסיני וגם בקר מוקפציני עם ירקותיני.  ובאמצע המתכון – נקודת החלטה אם אנחנו רוצים סיני או תאילנדי או יפני. ככה? כן, סתם ככה.

להמשיך לקרוא שינים סינים עם כיניר גידיל

כשאשתי ואני היינו "אני וחברה שלי", גרנו ברחוב אדם הכהן בתל אביב (מעט יודעים איפה הרחוב הזה – ברגע שריינס פוגע בבן-גוריון הוא הופך להיות אדם הכהן). שם הייתה הדירה הראשונה ששכרנו ביחד. דירה קטנה, קטנטנה אפילו. כשהיו באים חברים הייתי יושב על הספה בסלון והייתי עושה להם סיור בבית בישיבה – כל כך קטן. בדירה הזו גם גיליתי שאפשר לשמח אנשים, ובעיקר את זוגתי שתחיה, עם תבשיל. כשנסעתי בפעם הראשונה לחו"ל והשארתי אותה עם הדירה לבד, השארתי גם סיר ענק של תבשיל קישואים. בדירה הזו שמעה מלי את שלושת היריות הנוראיות מכיכר רבין, ולדירה הזו חזרנו אחרי שעמדנו המומים והדלקנו נרות בכיכר. ולהבדיל אלפי הבדלות, מהדירה הזו אסף אותי אחי הבכור לקחת את מלי לבושה בשמלת כלה אל החתונה, ולדירה הזו חזרנו אישה ובעל. מהדירה הזו נסענו לירח דבש רומנטי ומדהים בסיני, ומהדירה הזו עברנו, בכוחות עצמנו וללא סבלים בעזרת 14 נסיעות בטנדר פולקסווגן והמון כאבי גב, לדירת סטודנטים בחיפה. למרות שאת השנתיים שגרנו תל אביב לא אהבתי יותר מדי, אני מסתכל אליהן ועליהן באהבה ובגעגועים.

המגורים בתל-אביב גם היו ההיכרות הראשונה שלי עם מסעדות איכותיות, מגוונות, מדהימות. כזוג חסרי דאגות באותו זמן בילינו לא מעט במסעדות, חלקן טובות מאוד וחלקן "בסדר", אבל אחד המקומות שאהבנו הכי הרבה הוא מקום קטן ופשוט בשם "פיצה פצה" ברחוב אבן גבירול. תיכף נציין את האוכל שם, אבל קודם כל צריך וחשוב לציין שעוד לפני שמישהו חשב על מפלגת הנכים, לפני שמישהו ידע להגות "גם הם יכולים", עוד לפני שמודעות חברתית הייתה באופנה, "פיצה פצה" העסיקה עובדים בעלי מוגבלויות כעובדים מן המניין. היה פשוט מדהים ומחמם את הלב לשבת שם ולדעת שלכסף שלי יש הרבה יותר משמעות שם מבכל מקום אחר.

אוכל גורמה לא היה שם, אבל היה להם שם "קלצונה". מהר מאוד הבנתי שקלצונה היא לא קללה בגרוזינית (למרות שהיא עדיין נשמעת לי ככה), מדובר במין סוג של בורקס או סמבוסק איטלקי.

להמשיך לקרוא זכרונות איטלקיים מתל אביב הישנה והטובה

לפני כשבועיים סיכמנו שניפגש ונבשל ביחד, ונפרסם כל אחד פוסט בבלוג שלו על אותה ארוחה. הפור נפל על יום הבחירות – רצינו גם לטייל אבל מזג האוויר החורפי מנע את זה מאיתנו – אבל מצד שני גם היווה תירוץ מצויין לארוחה חורפית שמתחילה במרק סמיך ועשיר, עוברת בחזה עוף ברוטב יין, אורז ופיסטוקים ובשני סלטים – אחד של עושר של נבטים ואגסים צלויים (אחד ההמצאות שלי שאני הכי מתגאה בהן), האחר של שומר, אבוקדו ופומלית (הברקה של טל). הארוחה הסתיימה בכוכב החורף – תותים, ברוטב זביונה עם פירות יבשים שיכורים. את התפריט קבענו בשיחות טלפון ובאימיילים – את הפרטים האחרונים סיכמנו תוך כדי שאני מנסה למצוא חניה ולא לאחר לפגישה בקריה…

יאללה, לעבודה – מי שמצביע, משפיע. למרות שלאור התוצאות של הבחירות האחרונות אני די מצטער שהשפעתי, אבל, נו… אין מה לעשות. הבטחתי לעצמי שאני לא מכניס בבלוג הזה פוליטיקה ואני לא מתכוון לשבור לעצמי את ההבטחה.

ד"א – טל ואני מפרסמים, כל אחד בבלוגו הוא, פוסט שנכתב בנפרד על הארוחה הזו – תוכלו למצוא את הפוסט שלו ב- "מה יש לאכול?". המתכונים בארוחה כמובן לא כולם שלי, חצי מהם כמובן שלו – וכמובן שבישלנו והכנו יחדיו – כיף גדול, בטח במטבח גדול כמו של טל (אצלי בבית יש מטבח "מאתגר" יחסית).

ואתם – אתם מרוויחים פוסט ארוך, עם המון המון תמונות, והמון מתכונים לאוכל מצויין… והאמת – מרוויחים כפליים כי תוכלו לראות את הפוסט שלי אצלי וגם אצל טל בבלוג שלו – אבל בשפה שלו ובדרך שלו. שנינו החלטנו שלמען "האמת האומנותית" ובעיקר בשביל המקוריות כל אחד כותב לבד, בלי לראות את הגרסה של השני. מה דעתכם על הגירסאות? תרגישו חופשי להגיב אצלי ואצלו (אבל בבקשה, לא תגובות מסוג "הוא כותב יותר יפה" או "התמונות אצלך יותר יפות"…).

 

להמשיך לקרוא בוחרים עם חברים