כמה טוב שבא(ו) הביתה

בתחילת דצמבר הגיע הבן הבכור שלי לביקור חטוף בארה״ב במהלך חופשה מהמכינה שבה הוא לומד. הצלחנו לשמור את עובדת הגעתו בסוד מהבן הצעיר בכדי להפתיע אותו (מה שעבד מצויין כפי שאפשר לראות באינסטגרם שלי) אבל האתגר האמיתי היה שאנחנו ידענו… במשך שבועות הסתובבתי חסר סבלנות, מתי הוא כבר יגיע… יום לפני ההגעה כבר לא הצלחתי לסבול את עצמי, הסתכלתי כל עשרים דקות באתר שנקרא FlightAware בכדי לראות איפה המטוס שלו… למה הוא טס כל כך לאט, מתי הוא כבר יגיע… אוף. ה-״תכשיט״ נחת בבוקר שבת בנמל התעופה בסן פרנסיסקו וסוף סוף חיבקתי אותו… חיבוק ארוך, ממש ארוך, כזה שרק הורה שלא חיבק את הילד/ה שלו הרבה זמן יכול להבין כמה הוא משמעותי. פתאום הבנתי שבכל ארבעת החודשים שבהם הוא לא היה בבית הרגשתי שונה, פתאום הרגשתי אחרת, הרגשתי כאילו הלב שלי שלם – החתיכה החסרה של הלב שלי הגיעה הביתה.

השיר הבא התנגן לי בראש במשך כל עשרת ימי הביקור… כמה טוב שהוא בא הביתה.

הוא בא, ואני הכנתי באו. עם פולד מיט, הכוונה

היה ברור לי שחלק לא קטן מהביקור יסוב סביב אוכל – ומבחינתי, כמה שיותר אוכל ביתי יותר טוב, וכמה שיותר לטעון לו את מצברי החלבונים והויטמנים עוד יותר טוב –  וקניתי לי כמות יפה של בשרים בלי אפילו לדעת מה אני אכין. קצת סטייקים, כמות יפה של שפונדרה, תיכף נראה מה עושים עם זה.

תשמעו, לפני שאני ממשיך אני רוצה להתוודות על משהו – יש מין הסכם לא כתוב כזה בין בלוגר לבין קוראיו שאיפה שהוא במהלך הפוסט או בסופו תהיה תמונה של התוצר הסופי. זה הזמן להודות בזה שמעומק ההתרגשות ומהעובדה שכולם היו מתים מרעב, הספקתי לצלם את מושא הארוחה שלב אחד לפני שהפך להיות ״מנה״ מגמורה ומצולחתת, ולא באמת בשלב שבו הוא הפך להיות ״מנה״, ולכן – תצטרכו להאמין לי שבסוף הדברים האלה מתחברים למשהו די מדהים…

הכי קרוב למנה המוכנה שתראו
להמשיך לקרוא כמה טוב שבא(ו) הביתה

דיר בו-לוק-לאק שלא ירעד לך הבשר

אם אתם כאן כבר מספיק זמן, אז אתם כבר יודעים כמה אני אוהב אוכל אסייתי. אני תמיד מתפלא מחדש כמה יש קשר בין אוכל שמגיע מאותה יבשת או אזור, אבל במקביל לדמיון – כל מדינה לקחה ותרגמה את חומרי הגלם בצורה קצת שונה. לפעמים זה השילוב, לפעמים זו הטכניקה, לפעמים זה תבלין שבמקום אחד משתמשים בו ובמקום אחר לא, ולפעמים זה תבלין שבשני המקומות משתמשים בו אבל בצורה שונה.

ובכל זאת, אנחנו לפעמים עושים עוול לסוגים שונים של אוכל וקוראים לכולם “אוכל אסייתי” – נכון, גם יפן וגם הודו וגם תאילנד וגם ווייטנאם נמצאות כולן באסיה, אבל מנעד הטעמים ושימוש בחומרי הגלם בין, לדוגמה, יפן והודו הוא כל כך שונה שכמעט בלתי אפשרי לחבר בין שני המטבחים האלה.  מצד שני, כשאוכלים אוכל תאילנדי, לדוגמה, קל מאוד לראות את היחסים בין המטבח התאילנדי למטבח הווייטנאמי. בכל זאת, כששכנות מבקשות כוס קמח אחת מהשנייה (או במקרה הזה, נאם-פלה או משהו דומה), קשה למנוע מהשפעות המטבח האחד שלא להיכנס למטבח השני…

לאוכל הווייטנאמי נחשפתי לפני יחסית לא הרבה שנים – חבר שגר בארה”ב הציע שנלך לארוחת ערב בפאלו אלטו, במסעדה מצויינת שנקראת תמרין – Tamarine, שלפי השם שלה הייתי בטוח שהיא דווקא מסעדה מאזורינו, פרסית, אולי אפילו “ים תיכונית” הארד-קור. מכאן לשם, הארוחה הייתה באמת מצויינת, ולמרות שלאחר שלמדתי קצת את המטבח הווייטנאמי גיליתי שהיא מסעדה מאוד מפונפנת ומעדנת מאוד את האוכל שהיא מגישה יחסית למקור, היא מייצגת מעולה את שילובי הטעמים של המטבח הווייטנאמי. בהמשך נחשפתי לאוכל הזה גם בישראל וגם במסעדה מצויינת אחרת בארה”ב, ה- Slanted Door המפורסמת ב- Ferry Building ב- Fisherman’s Wharf.

אחת המנות שמופיעה בתפריט של כל מסעדה ווייטנאמית (שהיא לא מטבח פו) שמכבדת את עצמה היא “בו לוק לאק” (bo luc lac). בווייטנאמית ל-“לוק לאק” ישנן שתי משמעויות – האחת היא “קוביה” (כשם עצם) ו-“רועד” (כפועל). אז כמו שאתם יכולים להניח, מדובר במנה של קוביות בשר קטנות, אבל כשתרגמו את שם המנה לאנגלית הפכו אותה ל- “shaking beef”, והוסיפו איזו אגדה אורבנית שהבשר במנה הזו כל כך רך שהוא רועד על הצלחת.

2016-01-15 21.24.15

קיבובי קבבים

אני מת על סטייקים. סינטה, שייטל (ראמפ), פיקאניה (שפוץ צ’אך) – כל מה שמגיע כנתח בשרי, טעים, קצת מדמם, עם טעם של בשר… אחחחח…. אני מרייר בזמן שאני כותב את השורות האלה. אצלנו בבית אפשר למצוא ארוחות שישי רבות שמורכבות מסלט, תוספת, וסטייקים שאני מכין על מחבת פסים אצלנו במטבח. ואם יש סטייקים שאצלנו בכלל אוהבים, אלה ה-“מינוט-סטייק” (סטייק לדקה) שהם אסקלופים (פרוסות דקות) של בשר, לרוב סינטה או שייטל, שמבלים על מחבת לוהטת-לוהטת ממש טיפונת של זמן עד שהם צרובים מבחוץ אבל עדיין מעט מדממים מבפנים. מה שכיף בצורת ההכנה הזו היא שכל סטייק מוכן מהר מאוד, וברגע שמכירים את הנתח והמחבת (באסקלופ השלישי, כנראה) – מגיעים לדרגת ההכנה המושלמת בכל פעם.

כשאני עושה על האש, לעומת זאת, אני פחות אוהב להכין סטייקים. סטייקים דורשים דיוק שקל מאוד לפספס אותו בתנאי שדה. הטמפרטורה של גריל פחמים, גם אם זה אותו גריל, קשורה מאוד לסוג הפחמים, דרגת הלחות שלהם, הפיזור שלהם… מה שדורש הקפדה יתרה, מה שאומר שאני צריך להיות מאוד מפוקס על מה שאני עושה ופחות יכול להינות מהעניין החברתי שמביאים איתם פיקניקים ו-“על האש”-ים. אם תוסיפו לזה שההיא רוצה מדיום, ההוא מנסה להשוויץ עם זה שהוא אוכל רייר וההוא שמבקש שאת הנתח המעולה הזה תשרוף לחלוטין, אני מבלה בעיקר בהתמקדות בבשר ופחות בחברים. בקיצור – לא אוהב.

ובכל זאת, מה עושים כשעושים על האש? דברים שקל יותר לשלוט בהם, שדורשים זמן הכנה קצר יותר ומייצרים זרימה של בשר מהגריל לצלחת מהר יותר, הדברים האלה, רובם ככולם – מכילים בבסיסם בשר טחון.

אחד מהמתכונים הוותיקים ביותר בבלוג הינו ההמבורגר שלי – אחד מהגאוות הגדולות שלי. לא מעט אנשים אכלו מההמבורגרים שלי וחלקם טוענים שזהו ההמבורגר הטעים ביותר שהם אכלו… והוא כבר זכה כמה וכמה פעמים בתחרויות בינלאומיות (טוב נו, פעם אחת. אבל זה היה בראש העין!) ובכלל – הוא באמת המהות של הבלוג הזה – חומר גלם טוב, הבנה של חומר הגלם וקצת מהתהליכים הכימיים שרלוונטיים אליו, מינימום התערבות – והופה – המבורגר של אלופים.

היום נתקדם שלב אחד קדימה, נשתמש באותה תערובת בשר אבל נעשיר אותה במלא מלא בצל מטוגן שיעשיר את הבשר בטעם ובעסיסיות, ובתבלינים שייקחו אותנו למקומות אחרים לגמרי… מה שממש מגניב הוא שאתם יכולים ליצור כל פעם קבבים חדשים ושונים לגמרי בטעמם – הכל תלוי במה אנחנו מתבלים את התערובת. בכל מקרה, מאחר ואנחנו משתמשים בחומרי גלם טובים וטריים – ואם בא לכם לפנק את האורחים שלכם ולעטוף את הקבבים סביב מקלות קינמון – אז בכלל מדובר על קבבים של מיליון דולר

2014-10-24 14.39.38

על יין, מיתוסים ותבשילי חורף – חלק ג׳ ואחרון

ומבלי שהרגשתם, הגענו לפוסט האחרון בסדרה של שלושה על בישול עם יין.

לפני שנתחיל, אני רוצה להקדיש את הפוסט הזה לקוראת של הבלוג שריגשה אותי מאוד לפני כשבועיים. ע’, אחת מקוראות הבלוג, כתבה לי שהיא מרותקת לביתה מסיבות רפואיות זה מספר חודשים, והיא מוצאת נחמה בקריאת הבלוג שלי ובבישול מתכונים ממנו, לשמחת בני המשפחה שלה. אם שמתם לב ואם לא, קצת נעלמתי מהבלוג בחודשיים האחרונים/ לא ממש עם סיבה, פשוט כך יצא. קוראות כמו ע’ עושות לי את החשק וחזור ולכתוב, למרות שנראה לי שאני בתקופה קצת “איטית” מבחינת הכתיבה. ע’ – תרגישי טוב, תודה שכתבת לי רק בכדי לעשות לי טוב, ועשית לי המון טוב. הרבה בריאות.

ובחזרה לענייננו – הפוסט הזה, האחרון בסדרה, יטפל בבישול ה-“קלאסי” עם יין, שאני מקווה שכבר הבנתם שאינו המקום היחיד להשתמש בו ביין. בפוסטים הקודמים דיברנו על השימוש ביין כתבלין, ההתאמה שלו למאכל מכמה בחינות – התאמה לטעמים / מרקמים הקיימים כבר בתבשיל, “שבירת” הטעמים / המרקמים בתבשיל, ועוד. זה גם הזמן להזכיר לכם את חוקי הבסיס בבישול ביין – אנחנו מבשלים רק עם יין שאנחנו נהנים לשתות אותו. אם אנחנו לא סובלים שיראז, לא נשתמש בשיראז בבישול. אם אנחנו אוהבים שיראז אבל לא אוהבים (או שלא טעמנו) שיראז מסויים, לא נשתמש בו. תעשו לעצמכם (ולי) טובה, כבדו את הסירים שלכם ואת חומרי הגלם שלכם יותר מיין שעמד במבצע ליד הקופות בסופר. הכלל השני מדבר על חיבור לטעם קיים בתבשיל, ספציפי, בין אם חיבור מחזק או חיבור “שובר” (הכי קל להבין את זה עם תבשיל שומני מאוד וכבד שנחבר אליו יין לבן בעל חמיצות גבוהה, שתפקידו לשבור את הכבדות והשומניות). הכלל השלישי, שהוא סוג של המלצה, ממליץ לשתות את היין שבישלנו איתו יחד עם המנה הספציפית שבישלנו. אני לא האמנתי כמה טעמים חדשים אותו יין מקבל כאשר שותים אותו יחד עם הגרסה המבושלת שלו.

הכלל השני, כמו שהבנתם בוודאי בשני הפוסטים האחרונים, הוא המסובך והחשוב ביותר. חשוב להתאים את היין לטעמים ספציפיים בתבשיל, ולאחר ששיחקנו “מסביב” לעניין בשני הפוסטים האחרונים, אנחנו מגיעים לעניין עצמו. בשני הפוסטים האחרונים היין היה בעל תפקיד ספציפי, כמעט עומד בפני עצמו – בקוק או וואן תפקידו של היין היה “להקליל” את התבשיל, שהיה כבד מאוד מטעמי בייקון וכד’, ובתבשיל הלשון עם פטריות תפקידו של היין היה לתת טעם עדין ברקע של התבשיל, להתחבר קצת למרקם החמאתי, קצת לפטריות, ולשבור קצת שומניות עם החומציות שלו. בביף בורגיניון שלפניכם, תפקידו של היין מורכב הרבה יותר והוא אמור להשתלב בתוך מארג הטעמים של התבשיל. לרוב נשתמש לתפקיד ביין אדום, כבד, שתפקידו להשלים טעמם של תבשילים כבדים, בעלי טעמים “מסובכים”, עשירים וכבדים… טעמים כאלה מתקבלים לרוב על ידי הוספה של תבלינים “חמים” כגון הל, כמון, קינמון, ירקות שורש בעלי טעם חזק (כגון שורש סלרי ושורש פטרוזיליה), ותוספות מעושנות כגון חזה אווז מעושן, בייקון ומשפחתו וכד’, רכיבים שמנים יחסית. אם נרצה שהיין ישתלב ואולי אפילו יוסיף עוד מעט כבדות (לקבלת תבשיל חורפי מאוד שדורש אחריו שלאף-שטונדה רציני) – יין כבד יהיה המשלים המתאים. האם זה אומר יין אדום? בוודאי. האם זה אומר כל סוג של יין אדום? ממש לא. כאן נרצה ללכת על היינות בעלי הצבעים העמוקים יותר, והטעמים העשירים יותר – סירה (שהוא יין הבישול האהוב עלי ביותר לתבשילים כבדים שכאלה מאחר והוא מאוד מפולפל ומתובלן), קברנה סוביניון, מרלו… וכאן גם יש ערך מוסף ליינות שמשתמשים בכמה סוגי ענבים מאחר והם נותנים לכם פשוט יותר טעמים ואיכויות ומאפיינים שאתם יכולים להשתמש בהם. יקב רמת הגולן הוציאו בסדרה “גמלא השמורה” יין חדש (ולטעמי מצויין) שמורכב מענבי קברנה ומענבי מרלו,  במחיר הגיוני מאוד ליין מסדרת הפרימיום שלהם, אולי אפילו הגיוני מדי, שמאפשר לכם להעשיר תבשילים כבדים שכאלה במחיר שווה לכל סיר. והאמת, גם אם בא לכם משהו טעים מאוד ובמחיר זול מאוד, דווקא בסדרת “חרמון” שהיא מבחינתי סדרת הכניסה של היקב, לכו על “חרמון אינדיגו” שהוא יין מצויין, לא כבד יותר מדי, אבל בדיוק נמצא בתפר בין היין הקליל שאפשר לשתות ממנו עוד בלי לדפוק ראש, לבין היין הכבד, המלא, העשיר. אני לא בטוח שהייתי משתמש בו דווקא לביף-בורגיניון, אבל זה הטעם שלי וזו ההעדפה שלי, תחליטו בעצמכם. ולמי שיתקן אותי בתגובות ויסביר לי שסדרת הפתיחה של יקב רמת הגולן היא “גולן” – עוד לא שתיתי יין מסדרת “גולן” שהוא ראוי לשתייה, לכן אני מתעלם מהסדרה הזו ומקפץ ישירות אל סדרת “חרמון”. כן כן, אני יודע שיש לפחות איילה אחת ברמת הגולן שנורא כועסת עלי על זה, אבל זו דעתי, והיא מחבבת אותי למרות שאנחנו לא מסכימים.

ביף בורגיניון הוא אחד מהקלאסיקות הצרפתיות הכי קלאסיקות שיש – תבשיל כבד ועשיר מאוד שטומן בחובו אופציה לשלאף-שטונדה שאי אפשר לסרב לה, ושלא מתקיים בלי היין שמשלים את טעמיו ומתחבר לכל אחד מהטעמים שלו בנפרד וביחד. הבשר בביף בורגיניון מתקבל נימוח, בעל צבע כהה, כמעט שחור, כל עוד מקפידים על החוקים – בישול ארוך, של נתח מתאים, בטמפרטורה נמוכה מאוד. אם תקפידו על השילוש הקדוש הזה, פלוס שימוש ביין כבד וטעים שאתם אוהבים לשתות, אני מבטיח לכם שתקבלו תוצאה מושלמת, לא פחות.

2013-11-28 14.36.47