היום הפוסט מלא הקדשות וסיפורים וברכות, ומתכון לא יהיה, כי הוא בכלל מספר לכם על חווייה מדהימה שעברתי בשבוע שעבר. לפני הכל, אני רוצה לספר לכם למי אני מקדיש את הפוסט הזה – והפעם לשני אנשים, אשה אחת אהובה שהגיעה לגבורות ותינוקת אחת מתוקה מתוקה שרק נולדה.
בראש ובראושנה הפוסט מוקדש לאימא שלי, אישה מדהימה שחוגגת היום, ה- 1.7.2013, את יום הולדתה ה- 80. אם יש מישהי שאני יכול להעמיד לזכותה את האהבה שלי למטבח, את רצון החקר שלי של אוכל לא מוכר, את המוכנות שלי להסתכן ולנסות משהו שמעולם לא עשיתי, להיכשל ולנסות שוב עד שאני מצליח, לנסות ולנתח טעמים שאכלתי במסעדה או אצל מישהו אחר, ולהצליח לשחזר את המנה הזו לפרטי פרטיה, אם יש מישהי שאני יכול להעמיד לזכותה את האמונה שלי שאין דבר כזה משהו מגעיל, שכל דבר וכל מאכל צריך לנסות, זו אמא שלי. גם אני וגם האחים שלי ואפילו הבן הגדול שלי מפנטזים לפעמים על הקציצות שלה, על השניצלים שלה, על הג'חנונים שלה, על המלוואחים שלה, ולכולנו יש זכרונות שכוללים משלוחי מנות שקיבלנו מאמא. אני זוכר את סימה ז"ל, גיסתי, יוצאת מהבית שלנו ביום שבת אחרי ארוחת הצהריים עם קופסאות של מאכל שהיא אהבה, אני זוכר את ערן, אחי הגדול, חוזר על הווספה כל הדרך מרחובות לטכניון, כשבתיק (אם אני לא טועה בין הרגליים שלו) היו קופסאות של אוכל מבושל לימי הלימודים הארוכים שלו, ואני זוכר את אמא שלי עומדת במטבח של רונן ומבשלת מרק עוף שרק סבתא שרה יודעת להכין. אני זוכר משלוחים שקיבלתי בתור חייל, עם העוגיות שהיא הייתה אופה במיוחד בשבילי, והממתקים שאני הכי אוהב, ובתפקיד האחרון שלי בסדיר מש"ק השלישות היה גם "מלשין" לכל הפלוגה שהגיעה לי חבילה, ומיד היו לי גם מבקרים ואורחים באוהל שבאו "סתם לשאול מה קורה".
לצערי בשנים האחרונות אמא שלי כבר לא מבשלת, ואנחנו נשארנו רק עם הזכרונות והפנטזיות. בעצם, זה ממש לא נכון – נשארנו עם האהבה לאוכל, ולנתינה הגדולה שיש בלהכין משהו מנחם למישהו שאוהבים.
אמא, אני אוהב אותך מאוד, תודה על כל מה שנתת לי, בתחום הזה ובאחרים, אני מת עלייך. יומולדת שמייח אמא אהובה שלי.
ובחיתוך חד מאוד שנפרש על פני שמונים שנה, היום, בדיוק היום, נולדה לאחיין שלי ולאשתו המדהימה נסיכה קטנה, בהפרש של בדיוק שמונים שנה מאמא שלי. לפי התמונות מדובר בשוברת לבבות מהממת במיוחד, ולפי הגנים – מובטחת לה הצלחה בחיים. מה נאחל לך קטנטנה? בריאות, אושר ועושר – בדיוק בסדר הזה. אני זוכר את היום בו אבא שלי סיפר לי על העובדה שהאחיין שלי נולד, ועכשיו, הפספוס הזה שברגע אחד הפך אותי ל-"דוד יובל", הוא אבא. גיא, אליסיה, מת עליכם – המון המון מזל טוב. ולגיל אחי הבכור, שבאבחת בכי קטנה של תינוקת מתוקה הפך להיות "סבא גיל" – אתה יודע כמה אני אוהב אותך
השבוע האחרון היה כמעט קשה מנשוא מבחינתי, מצד אחד זוגתי שתחיה קיבלה תזכורת מפריצת הדיסק שלה, מה שריתק אותה למיטה לחלוטין, ומצד שני הבן הגדול שלי חטף דלקת אזניים אימתנית שלא ממש התרגשה מתועפות טיפות האוזניים שהרעפנו עליה, מה שגרם לנו בסוף לשהות חמישה ימים בבית חולים עם אנטיביוטיקה ישר לווריד. כשכל אחד מהמקרים האלה קורה בנפרד, זה אפשרי. כששניהם קורים במקביל (ולהזכירכם יש ילד ממתק נוסף בבית), זה קשה מנשוא.
בנקודות כאלה בחיים מגלים את החשיבות של החברים שעוטפים אותנו – מיד חברים התקשרו להציע עזרה, הגיעו לעזור למלי בבית, לקחו את אסף לישון אצלם לילה או שניים או לסוף השבוע, ופשוט איפשרו למלי להתרכז בהחלמה ולי להתרכז בלעזור לאייל להחלים. כיף גדול לדעת שאלו הם החברים שלנו – שנתנו לנו ללא גבולות, בלי לחשוב לרגע לפני שהציעו לעזור, בלי להתקמצן ובלי כלום – פשוט עזרו. תודה, חברים, אנחנו מתים עליכם.
