לא קלים הם חייו של הבלוגר

ההתקפה החלה ביום שני, בערך ב- 15:00. הצד השני לא בחל בשום אמצעי. כלום. עד שהמשימה בוצעה, ואני מצאתי את עצמי מוכנע, לא היו וויתורים, לא שיחות משא ומתן, כלום. לא קלים הם חייו של הבלוגר.

בשעה 15:00 ומשהו, בזמן שאני בשיחת וועידה עם לקוח, מנסה לשכנע אותו שהמוצר שאנחנו מציעים לו הוא הכי טוב בעולם, שמתי לב שהלשונית ב- browser שבו היה האתר של פייסבוק מנסה להגיד לי משהו… לרוב אני גולש במקביל עם לפחות 8 לשוניות באתרים שונים, כך שיש לא מעט אתרים במקביל, ובכל זאת ההבהוב של הלשונית משך לי את העין.

"תתקשר אלי דחוף, בנייד XXXXXXX או בבית XXXXXXXX, אני חייבת לדבר איתך כמה שיותר מהר" – כך אריאלה (המלכה, חשוב לציין, ותיכף תבינו למה) כותבת לי בצ'ט של פייסבוק. חזרתי אליה בהודעה "אני לא יכול לדבר כרגע, אני בטלפון, תני לי כמה דקות". אין תגובה. היא כבר לא שם, החסרת מנוחה הזו. מה שלא ידעתי, זה שההודעה הזו בצ'ט היא הגל הראשון במתקפה משולבת, מדוייקת ורבת שלבים. אריאלה השתמשה בכל העומד לרשותה מבחינת תקשורת בכדי לוודא שהמסר יעבור והמשימה תושלם.

שתי דקות אחר כך שיחת טלפון מטל מ-"מה יש לאכול". "אתה מתקשר בגלל שחיפשתי אותך אתמול?" שלחתי לו SMS. "לא, לגבי ארוחה מחר בערב". וואלה, יפה, האמת מתאים ארוחה אצל טל. "חוזר אליך עוד מעט" החזרתי לו.

לא חשדתי בכלום.

דקה אחרי זה שיחת טלפון ממספר שאני לא מכיר באזור חיוג 08. מבט חטוף במספר הטלפון שאריאלה השאירה לי בצ'ט – זאת היא. אני מבקש מהלקוח להמתין לרגע, שם ב- mute ואומר לאריאלה שאני חוזר אליה עוד כמה דקות, אני בטלפון. "דבר איתי בדחיפות, אני חייבת אותך, שלחתי לך דואר, תקרא". עכשיו זה כבר הפך להיות מסקרן. עד כמה שרציתי שהשיחה תיגמר (הלקוח לא ממש השתכנע, והגענו לשלב ששני הצדים מבינים שביזנס הם כבר לא יעשו ביחד…), עכשיו גם בער לי להבין על מדובר.

במייל הייתה הזמנה זוגית לאירוע ההשקה של תערוכת "מבשלים 2010" שתיערך בין ה- 14-16 לאפריל 2010. סבבה. יופי, דאגה לי להזמנה. אמנם זה למחרת בערב, אבל מה הלחץ? שיחת טלפון לאריאלה הסבירה את הכל – אריאלה, כבלוגרית שעומדת מאחורי "בישול בקצב הסלסה" בעצמה מצד אחד, וכמנהלת השיווק של התערוכה מצד שני, דאגה להבהיר בתוך החברה שהיא עובדת בה, שתערוכת אוכל שמיועדת ל- "פודיס" (חובבי אוכל, בשלנים חובבים, חובבי גאדג'טים שקשורים לאוכל, וכד') לא יכולה להתקיים בלי שיהיו מעורבים בה בלוגרים. אריאלה בחרה בי ובעוד כ- 10 בלוגרים לסקר את אירוע ההשקה ואת התערוכה הבאה עלינו לטובה. פתאום הכתה בי ההבנה שאני, יחד עם לא הרבה רבים וטובים, נבחרנו. זו הרגשה מדהימה להיות שייך לקבוצה זה של ה-"הכי", ובטח כשזה בגלל עשייה שלי עצמי. אתם מבינים על מה אני מדבר, אני מקווה.

העמקה בהזמנה גילתה גם שממש כדאי להגיע – מי שמבשל את האוכל לאותו הערב הוא היועץ המקצועי של התערוכה, יאיר פיינברג, שף גאון בפני עצמו (הוכחות בהמשך) ששימש גם כסו-שף של סטפן פרואדהוו בתוכנית "קרב סכינים". אמרתי כבר גאון, נכון? בין המנות בתפריט שהופיע בהזמנה היו כאלה שנראו מעניינות, וכאלה שנראו מעניינות בטירוף.

במשך כל יום המחרת הסתובבתי עם הרגשה של התרגשות מדגדגת בבטן. חיכיתי כבר לסיים את היום הזה, ויחד עם זוגתי שתחיה ללכת לאירוע. המזל היה שנסענו ברכב יחד עם טל מ-"מה יש לאכול" כך שיכולנו להתחלק קצת בהתרגשות. כשהסתבכנו קצת ברחובות תל אביב בכדי לחסוך פקקים, טל איים עלי שהוא רוצח אותי אם אנחנו מפספסים את ה-"שעועיות בהדרים".

האירוע היה מדהים, ומטרתו הייתה להשיק את פעילות התערוכה (שתתקיים עוד כחמישה חודשים) ולתת לה חשיפה גדולה ככל האפשר – חשיפה שלטעמי היא מבורכת מאחר ותערוכה שכזו היא פשוט נדרשת. בתקופה האחרונה יש המון אנשים שמתעסקים באוכל, ורובם ככולם ישמחו ללמוד עד טכניקות חדשות, כלים חדשים, לפגוש בעלי עסקים שמתמחים בחומרי גלם מיוחדים, גאדג'טים… אלוהים אני כבר לא יכול לחכות. חשבתי המון איך לכתוב את הפוסט הזה בלי שהוא יהפוך להיות פרסומת משולחת רסן לתערוכה, אבל פתאום נפלה עלי ההכרה – "למה בעצם לא לעשות פרסומת לתערוכה?" זה בדיוק מה שעולם האוכל והבישול בישראל צריך.

ההודעה לעיתונות על התערוכה נכתבה בהמון הומור ומשקפת לדעתי בצורה מצוינת את הדרישה לתערוכה:

פעם, חווית הבישול שלנו הסתכמה בעמוד אחד מתוך "במטבח באהבה" של רות סירקיס וחווית האוכל התמצתה בתפוח אדמה מוקרם בקפולסקי.

אלא שבשנים האחרונות חווה עולם הבישול והאוכל התפתחות חסרת תקדים.

המטבח הביתי אינו עוד מקום פונקציונאלי אלא עולם שלם של תוכן – תנורי בישול מקצועיים, סכיני שף מושחזים, סירים יצוקים, מחבתות קרמיות, גאדג'טים נחשקים, כלי הגשה מעוצבים, מעבדי מזון משוכללים ועוד.

הקפה הנמס הוחלף בלאטה מקיאטו, השוקולד הבלגי השכיח את טעמו המר של הצימקאו, עוגות שופעות שמנת צמחית הומרו בטארטלטים עתירי חמאה וקרם פטיסייר, יין הנתזים חלף מן העולם לטובת יינות בוטיק...

http://www.mevashlim2010.co.il

אז תרשמו לכם ביומן, לבטל חתונות, בריתות, שודים מזויינים, עליות בבורסה (תמיד טוב, אבל שיהיה במידה), ירידות לזנות (להבדיל כמובן), לוויות חו"ח – אם התערוכה הולכת להיות חצי ממה שאני חושב שהיא הולכת להיות, היא הולכת להיות פיצוץ – סופסוף תערוכה שמיועדת לא רק לשפים מקצועיים אלא גם מכוונת גם ל-"פודיס" – אוהבי אוכל ובישול חובבים, בדיוק כמוני.

אבל, אם נחזור לעניינו ולערב ההשקה, היה באמת מדובר על אירוע שלא הייתי בשכזה מעולם – מעבר להתחככות עם כוכבי עולם הגורמה בישראל (צחי בוקששתר, שאול בן אדרת, יאיר פיינברג, גידי גוב, אמיר קמינר… ועוד לא מעט אחרים), היו המון בלוגרים או פעילים כאלה ואחרים בעולם האוכל האינטרנטי בישראל שאת רובם, חוץ מטל מ-"מה יש לאכול" הכרתי רק בכינוי, ואיזה כיף היה לפגוש את מירב CooknBake, נטלי (עוגיונת) מ- oogio.net, טמיר ומעיין מ- shmanman.im, סיאם מפורום האוכל של תפוז, ביג ג'ק, מתי ברון, ועוד הרבה רבים וטובים. פתאום, יש פנים מאחורי הבלוג או ההודעות בפורום.

 הוא אפילו זכר שהוא היה בבלוג שלי, ושהשאיר תגובה לאחד הפוסטים

השף יאיר פיינברג – רואים בעיניים שלו שהוא פשוט אוהב את מה שהוא עושה

והכי חשוב – פגשתי את אריאלה (המלכה), שבאמת עשתה שינוי ודחפה את הבלוגרים קדימה, למקומם האמיתי בעולם המטבח העילי בישראל – אני מאמין וגם שמח על כך שיש לנו יכולת השפעה בדיוק כמו לכותבי וכתבי אוכל בעיתונים "רגילים" או בספרות שמבוססת על כריכה רכה או קשה.

ובכל זאת, למה קראתי לפוסט היום "לא קלים הם חייו של הבלוגר"? כי באירוע הייתה גם עבודה קשה, ומסוכנת, שדרשה המון החלטות מהירות וקשות ומדויקות, כי בכל זאת, לא הרבה פעמים, לפחות לא לי, הוצגתי בפני כמות כל כך גדולה של אוכל כל כך טעים, מדהים, חצוף, חדשני, נונ-קונפורמיסט מצד אחד ומצד שני לא מנסה להתחכם יותר מדי (למרות שבמקרה אחד לדעתי נחצה הגבול הזה, אבל לא נורא). ואם נוסיף על זה את העובדה שאני צריך לתת דין וחשבון לדיאטנית שלי על מה שאני אוכל, לא פשוט בכלל. בשיחה עם השף יאיר פיינברג היה גם כיף לגלות שהוא גם אדם נחמד, "משתף פעולה עם החוקרים" ולא "משחק אותה", נגיש. פשוט בן אדם. וכשיחד עם זה מגיע כשרון מאלף, מה צריך עוד?

המנה המנצחת באירוע, שלצערי הוגשה גם ראשונה, הייתה מרק ערמונים ופטריות צלויות. מעט קרם ערמונים עם שמנת מתוקה שהוגש בכוסות אספרסו ובתוך כל כוס הוטבעה כמות קטנה של דוקסל פטריות (פטריות קצוצות ומטוגנות יחד עם בצל קצוץ בחמאה). אני נשבע לכם, אבל במנה הזו היה קצת אלוהים. פשוט ככה:

כשטל מ-"מה יש לאכול" ואני טעמנו את מרק הערמונים – הסתכלנו אחד על השני ואמרנו בתיזמון מושלם שחייבים לבקש מאריאלה שתבקש את המתכון מהשף, אנחנו מקווים שנקבל אותו, וגם אם לא – אני מתכוון לנסות ולשחזר את המתכון, ונראה לי שגם טל…

מנה מטרפת אחרת הייתה דג עם צ'טני מנגו. אני לא מת על דגים מצד אחד, ומצד שני לא הולך לי דג עם מתוק בכלל, אבל המנה הזו הייתה מענגת כמו שהיא הייתה לי מוזרה – דג פשוט (לדעתי מוסר אבל אני לא בטוח), עם צ'אטני עדין של מנגו וקצת כוסברה, על מעין "צ'יפס" שעשוי לדעתי מקמח תירס (מי שזוכר, פעם היה אפשר לקנות בשוק מעין "צ'יפס" שנראה כמו פסטה יבשה, וכשטיגנו אותם הם היו מתנפחים – בדיוק כזה). הכיף במנה היה שהיה בה צוותים של שני ניגודים – חם (הדג) וקר (הצ'אטני), מלוח (דג) ומתוק (צ'אטני), רך (דג, צ'אטני) וקריספי (חטיף התירס) – פשוט אליפות.

מנה מעולה אחרת הייתה טורטליני של תרד עם מעט קרם ריקוטה ואגוז מלך צלוי למעלה. פשוטה, טעימה, בלי התייפיפות, וגם מי שלא אוהב תרד היה אוהב את המנה הזו – למרות שבהתחלה אמרתי לעצמי "למה ההתקמצנות על האגוזים", כשאכלתי הבנתי – יש ממש הרגשה בהתחלה של שתי מנות בפה, הטעם של האגוזים משתלב רק עם חלק ממה שיש בפה עד שלועסים "עד הסוף".

 

 

הסביצ'ה עם האבוקדו ונבטי החמניה (וגם שמן גזר חריף) הייתה מעולה. אני לא תמיד אוהב סביצ'ה, אבל הפעם השילוב עם נבטי החמניה היה פשוט וטעים.

יאיר מתמחה בסוג של בישול שנקרא "Sous Vide", שמיתרגם ישירות מצרפתית ל-"בישול בוואקום". במקום לבשל בשר או דגים ואפילו ירקות בטמפרטורה גבוהה למשך זמן קצר, מכניסים אותם לשקית ומוציאים ממנה את האוויר, ומבשלים בישול ארוך (יש מקרים שאפילו מגיעים ל- 24 שעות ויותר) כשהשקית האטומה נמצאת במים חמים בטמפרטורה של 40-60 מעלות, הרבה מתחת לטמפרטורת הרתיחה. למה צריך את זה? הטעם והצורה של המוצר המקורי נשמרים, והכי חשוב – המרקם. שימו לב לסלמון על עדשים שחורות – הוא היה נראה כאילו הוא לא בושל לחלוטין, אבל הוא היה מבושל, והיטב, עם מרקם מדהים וטעם מדהים עוד יותר.

היו עוד לא מעט מנות, כמו הדג בליקר שוקולד, שהייתה "מעניינת" אבל לדעתי קצת יותר מדי "אקסטרים" מבחינת הטעמים, למרות שעשתה המון חשק לאכול אותה:

והיה גם קולסלו עמבה, שלצערי לא צילמתי (טוב, צילמתי, אבל באיכות כל כך ירודה שאני לא מרשה לעצמי לפרסם את התמונות כאן). מנה טעימה ו-"קראנצ'ית", כשהעמבה שנראית הכי לא קשורה לארוחת גורמה של פלצנים נותנת איזה "טוויסט" למנה ומוציא אותה משיממון הקולסלו שבו היא נמצאת.

בגזרת הקינוחים היה עוד יותר קשה מגזרת המנות העיקריות, כי כאן המלחמה הייתה קשה עד מאוד – בכל זאת מתוק זה האהבה שלי (ובגלל זה אני קורא לזוגתי שתחיה "מתוקה שלי"), ההיצע – מטורף, וכמות שקלוריות שנשארו לי לבזבז – כמעט וכלום.

אני אסדר את המנות לפי הסדר שבו אהבתי אותן – כולן מצויינות, כולן טעימות בטירוף, ובכל זאת, יש לדעתי שתיים שבלטו מעל כולן.

המנה האחרונה הראשונה (זה לא משחק מילים, למרות שאם הוא היה משחק מילים זה היה חביב) הייתה תפוח בשלושה מרקמים שונים – שקוף (לא ממש מרקם, אבל זה מה שהיה כתוב…), פריך ונימוח. מנה טעימה מאוד שלדעתי היה אפשר להשאיר רק שני מרקמים מאחר וההבדל בין הנימוח לשקוף לא היה מורגש יותר מדי. לעומת זאת, "צ'יפס" התפוח שהיה בכל מנה הקפיץ אותה. פשוט כך.

מנה מצויינת אחרת הייתה סנדוויץ שוקולד מריר ופילו פריך – בדיוק כך, לא יותר לא פחות ובדיוק – טעים, משחק של ניגודי מרקם, כמו שצריך. התמונות לא יצאו משהו (לא בגלל הצלם, בגלל התאורה), אבל עדיין…

ונעבור למקום השני והמכובד – גלידת בזיליקום וקוקוס. אם זה נשמע לכם נוראי, זה בסדר, זה לא נשמע משהו לאף אחד. אבל הטעם, אלוהים, הטעם!!! אני מאוד אוהב עשבי תיבול עם מתוק – אחד הרטבים המאוד אהובים עלי לפנה-קוטה לדוגמה הוא סירופ סוכר שאני מבשל בו רוזמרין, וגם דבש וטימין כרוטב לקינוחים, ואפילו ריבת בזיליקום הולכת מצויין. הטעם של הקוקוס היה מאוד עדין והתאים לבזיליקום כמו כפפה ליד.

המנה האחרונה האחרונה, אבל הראשונה מבחינתי, היא "סאבלה ברטון עם משחת אגוזי לוז ומלח ווניל". נשמע פלצני? כן. מה זה לעזאזל סאבלה, ולמה לעזאזל שמים לי מלח בקינוח, ועוד עם ווניל? אז קודם כל להירגע, לנשום עמוק, ובוא נחלק את המנה לחלקים הראויים לה – "סאבלה ברטון" או "sable breton" בלעז, הן עוגיות פריכות מאוד עם מרקם מעט גרגרי (בצרפתית, משמעות המילה sable היא "חול"). במהלך הנסיעה התווכחנו טל מ-"מה יש לאכול" ואני איך מבטאים את המילה, והתערבנו שמי שטועה לא אוכל את הקינוח הזה. נטלי מ- "oogio.net" ביטאה את זה בצורה שונה לחלוטין ממה שטל ואני ביטאנו, אז החלטנו ששנינו הפסדנו או ניצחנו, אז שנינו נאכל ותודה רבה לאלוהים שכך החלטנו.

נעבור לחלק השני במנה – קרם אגוזי לוז. נשמע פשוט, והאמת שלא היה שם משהו מיוחד, חוץ מזה שהשף פיינברג החליט להגיש את קרם אגוזי הלוז בתוך שפופרת שמזכירה שפופרת משחת שיניים, כולל פקק שצריך להפוך אותו ולהלביש על פתח השפופרת בכדי לנקב אותה.

החלק השלישי במנה היה מלח ווניל – מסביר את עצמו, לא? גרגרי מלח גס ולבן עם נקודות שחורות של ווניל וטעם אלוהי. כמה פשוט, ככה טעים, והולך עם כלל המנה מצויין.

איפה שהוא שאמצע חיי הבלוג, תפס אותי מאיר, שיושב ממש מאחורי בעבודה והוא צלם חובב ומוכשר מאוד (גם בצילום, וגם בעבודה), ונתן לי כמה טיפים לשיפור הצילום. "תגיד לי, אפשר לתת לך קצת ביקורת בונה?" – ככה זה התחיל, והוא קרע אותי לגזרים על התמונות מיד כשאמרתי לו "ברור", והיום אני מבין שזה היה בצדק. אני מקווה שמאז שיפרתי את התמונות, והפעם אפילו העזתי ניסיתי להעביר בתמונה עד כמה שאני חושב שהמנה היא גאונית. זה עבר? תרגישו חופשי להגיב ולהגיד… אני מקווה שמאיר יהיה גאה בי. אני מקדיש את התמונה הזו למאיר ולאשתו שבשבועות הקרובים אמורה לחשוף שתי יצירות פאר של מאיר ושלה – שתהיה לכם לידה קלה!!!

זהו, הפעם אין מתכון (עדיין, בניתי על המתכון של מרק קרם הערמונים, אבל הוא עדיין בושש לבוא…), אבל אני מקווה מאוד שרשמתם לכם ביומן את ה- 14-16 לאפריל – הולך להיות פגז.