אמא יש רק אחת

ישנם מעט אנשים שבמהלך חיינו אנחנו פוגשים והם משנים את חיינו ומטביעים את חותמם על אישיותנו, ההתנהגות שלנו, ההעדפות שלנו ודרך ההסתכלות שלנו. אימי נגעה בכל אחד שהיה סביבה, לפחות לי ולשלושת אחיי, ואני בטוח שבעוד רבים. היא הטמיעה בכל אחד מאיתנו את האופטימיות שלנו והרצון לעזור ולגרום אושר לאחרים.

אימי היא גם זו שהטביעה בי את האהבה האינסופית לאוכל, ללמידה על סוגים חדשים של חומרי גלם, טכניקות שונות, ותבשילים שמשלבים טעמים חדשים. אם יש מישהו שעומד מאחורי האהבה שלי לבשל ולגרום אושר לאנשים דרך הביס, הרי שזו אימא שלי.

אתמול עלינו לגילוי המצבה של אימי שנפטרה לפני חודש.

הייתי בטוח שאחרי לא מעט שנים שבה מצבה לה היה “הכי טוב שיש”, כשזה יקרה אני אהיה מוכן לזה, אבל עדיין, קשה לי. קשה לי לכתוב את זה, קשה לי לתפוס את זה, וגם בזמן כתיבת הפסקאות הקצרות שעד עכשיו הספקתי נאלצתי לעצור כבר כמה פעמים בגלל הדמעות שלא מפסיקות. לא קל.

אמא שלי הייתה אומרת שיש לי “יותר מזל משכל” אם הייתי זוכה לספר לה איך הספקתי להפרד ממנה – בשבוע שנפטרה הייתי במילאנו בכנס ענק של החברה שאני עובד בה, כנס שאני מרצה בו כבר כמעט בקביעות מספר פעמים בשנה. כשאחי התקשר לספר לי שהמצב של אמא מתדרדר ושאתחיל לבדוק אופציות לקיצור השהות שלי, החלטתי שאני לא בודק אופציות אלא פשוט עולה על מטוס וחוזר. יותר מזל משכל, כבר אמרתי? כשהגעתי לחדרה של אימי היישר מנמל התעופה, בסביבות 1:00 בלילה ביום רביעי, הספקתי להגיד לה שאני אוהב אותה, לנשק את מצחה ופניה, להתנצל על כל הצרות שעשיתי לה כשהייתי ילד, לחבק אותה וללטף אותה. כ- 10 שעות לאחר מכן, אימי נשמה את נשימתה האחרונה. יותר מזל משכל. פשוט מאוד.

כמו שהיה ברור לי כבר הרבה זמן שאעשה, הספדתי אותה בדברים הבאים (קיצרתי קצת דברים שפחות רלוונטיים לכאן ופחות יעניינו). כשקראתי את ההספד ראיתי רק את הטקסט ואת ראשה על האלונקה בבית הלוויות, אך הבן הגדול שלי אמר לי שכולם סביבי בכו בזמן שהקראתי. לא כתבתי בכדי להעציב אף אחד, לא כתבתי בכדי שיבכו. כתבתי כי כך הייתה אימא שלי:

אמא אהובה שלי,

ההספד הזה, כמו הספד אחר שנשאתי במקום הזה בדיוק לפני כ- 11 שנים, נכתב כבר המון זמן. בכל פעם שאני נזכר בך כשאני לבד באוטו, כשאני בטיסה ארוכה או סתם כך לבדי, אני מוסיף עוד חלק ועוד חלק להספד הזה.

נהוג לספר בהספד בשבחו של אדם. להללו. לספר עד כמה העולם יהיה שונה וחסר בלעדיו. לשמחתי, אמא יקרה שלי, ועם כל הכאב באובדן שלך, מה שהנחלת והשארת לעולם דרך הילדים והנכדים שלך ודרך הסביבה שלך, יגרום לכך שאמנם את כבר לא תהיי עמנו, אבל המורשת שלך תהיה כאן, לתמיד.

אי אפשר לתאר כמה אהבה נתת לנו, הבנים שלך, ולימדת אותנו לתת אהבה לילדים שלנו, ולבכורך גם לנכדה שלו, הנינה שלך. מאז ומעולם וידאת שנהיה מרוצים, שמחים, ידעת בדיוק מה אנחנו אוהבים, ועמדת שעות במטבח בכדי לוודא שכשנחזור מבית הספר יהיה באוויר ריחה של המנה שאנחנו הכי אוהבים.

זו המורשת שאת משאירה לנו אמא. זו הדרך שהנחלת לנו ובשאיפה, נצליח להנחיל לילדים שלנו שאנחנו זה לא הכל. האחר הוא הכל, החיוך של מישהו אחר זה הכל, ההצלחה של אדם שאנחנו עוזרים לו לעשות את הצעד הקטן הנוסף היא היא הדבר האמיתי. ככה חיית את חייך וכך הנחלת לנו. וכשאת תנוחי בשלום על משכבך אנחנו נמשיך לצעוד בדרך הזו שסללת לנו.

זיכרונות הילדות שלי שזורים בריחות אוכל מופלאים שמילאו את חדר המדרגות ברחוב דרך יבנה ברחובות בישלת מגוון של סוגים, מגוון של מטבחים, אהבת לנסות מנות חדשות וטכניקות חדשות, ואני זוכר שהשכנות התימניות שלנו שבאו ללמוד ממך איך להכין את הג'חנון והמלוואחים הכי טעימים בעולם לא האמינו שאת בכלל פולניה. העברת לנו את אהבת הבישול על ידי החוויה, על ידי שהרשית לנו לשחק במגרש המשחקים שלך שנקרא מטבח, ולימדת אותנו שאם יש דרך לעשות אנשים מאושרים, זו דרך האוכל.

לצערנו וכאבנו הגדול אין במוות כל אושר. אין במוות כל שמחה. יש במוות רק טעם מר של נגמר ולעולם לא יהיה עוד. של כמיהה לעוד חיבוק, לעוד נשיקה, לעוד חיוך, למרות שברור לכולנו שזה כבר לעולם לא יקרה. לעולם לא תחייכי אלי יותר, לעולם לא תצעקי עליי כשאני גונב לך עוד קציצה שהרגע סיימת לטגן, ולעולם לא תגידי לי יותר שאת יודעת שקשה לי ושאת אוהבת אותי ושאת יודעת שאני יכול ושננסה עד שנצליח בזה ביחד.

אני אוהב אותך אמא, אתגעגע אלייך כל שארית חיי, וכשאתגעגע באמת, אסתכל פנימה אל תוך האישיות שלי, אני מקווה שיש שם מספיק ממך. נוחי בשלום על משכבך אמא אהובה שלי. אני אוהב אותך, כולנו אוהבים אותך.

10648560_10153535165349256_2370610533247853612_o

להמשיך לקרוא אמא יש רק אחת

על יין, מיתוסים ותבשילי חורף – חלק ג׳ ואחרון

ומבלי שהרגשתם, הגענו לפוסט האחרון בסדרה של שלושה על בישול עם יין.

לפני שנתחיל, אני רוצה להקדיש את הפוסט הזה לקוראת של הבלוג שריגשה אותי מאוד לפני כשבועיים. ע’, אחת מקוראות הבלוג, כתבה לי שהיא מרותקת לביתה מסיבות רפואיות זה מספר חודשים, והיא מוצאת נחמה בקריאת הבלוג שלי ובבישול מתכונים ממנו, לשמחת בני המשפחה שלה. אם שמתם לב ואם לא, קצת נעלמתי מהבלוג בחודשיים האחרונים/ לא ממש עם סיבה, פשוט כך יצא. קוראות כמו ע’ עושות לי את החשק וחזור ולכתוב, למרות שנראה לי שאני בתקופה קצת “איטית” מבחינת הכתיבה. ע’ – תרגישי טוב, תודה שכתבת לי רק בכדי לעשות לי טוב, ועשית לי המון טוב. הרבה בריאות.

ובחזרה לענייננו – הפוסט הזה, האחרון בסדרה, יטפל בבישול ה-“קלאסי” עם יין, שאני מקווה שכבר הבנתם שאינו המקום היחיד להשתמש בו ביין. בפוסטים הקודמים דיברנו על השימוש ביין כתבלין, ההתאמה שלו למאכל מכמה בחינות – התאמה לטעמים / מרקמים הקיימים כבר בתבשיל, “שבירת” הטעמים / המרקמים בתבשיל, ועוד. זה גם הזמן להזכיר לכם את חוקי הבסיס בבישול ביין – אנחנו מבשלים רק עם יין שאנחנו נהנים לשתות אותו. אם אנחנו לא סובלים שיראז, לא נשתמש בשיראז בבישול. אם אנחנו אוהבים שיראז אבל לא אוהבים (או שלא טעמנו) שיראז מסויים, לא נשתמש בו. תעשו לעצמכם (ולי) טובה, כבדו את הסירים שלכם ואת חומרי הגלם שלכם יותר מיין שעמד במבצע ליד הקופות בסופר. הכלל השני מדבר על חיבור לטעם קיים בתבשיל, ספציפי, בין אם חיבור מחזק או חיבור “שובר” (הכי קל להבין את זה עם תבשיל שומני מאוד וכבד שנחבר אליו יין לבן בעל חמיצות גבוהה, שתפקידו לשבור את הכבדות והשומניות). הכלל השלישי, שהוא סוג של המלצה, ממליץ לשתות את היין שבישלנו איתו יחד עם המנה הספציפית שבישלנו. אני לא האמנתי כמה טעמים חדשים אותו יין מקבל כאשר שותים אותו יחד עם הגרסה המבושלת שלו.

הכלל השני, כמו שהבנתם בוודאי בשני הפוסטים האחרונים, הוא המסובך והחשוב ביותר. חשוב להתאים את היין לטעמים ספציפיים בתבשיל, ולאחר ששיחקנו “מסביב” לעניין בשני הפוסטים האחרונים, אנחנו מגיעים לעניין עצמו. בשני הפוסטים האחרונים היין היה בעל תפקיד ספציפי, כמעט עומד בפני עצמו – בקוק או וואן תפקידו של היין היה “להקליל” את התבשיל, שהיה כבד מאוד מטעמי בייקון וכד’, ובתבשיל הלשון עם פטריות תפקידו של היין היה לתת טעם עדין ברקע של התבשיל, להתחבר קצת למרקם החמאתי, קצת לפטריות, ולשבור קצת שומניות עם החומציות שלו. בביף בורגיניון שלפניכם, תפקידו של היין מורכב הרבה יותר והוא אמור להשתלב בתוך מארג הטעמים של התבשיל. לרוב נשתמש לתפקיד ביין אדום, כבד, שתפקידו להשלים טעמם של תבשילים כבדים, בעלי טעמים “מסובכים”, עשירים וכבדים… טעמים כאלה מתקבלים לרוב על ידי הוספה של תבלינים “חמים” כגון הל, כמון, קינמון, ירקות שורש בעלי טעם חזק (כגון שורש סלרי ושורש פטרוזיליה), ותוספות מעושנות כגון חזה אווז מעושן, בייקון ומשפחתו וכד’, רכיבים שמנים יחסית. אם נרצה שהיין ישתלב ואולי אפילו יוסיף עוד מעט כבדות (לקבלת תבשיל חורפי מאוד שדורש אחריו שלאף-שטונדה רציני) – יין כבד יהיה המשלים המתאים. האם זה אומר יין אדום? בוודאי. האם זה אומר כל סוג של יין אדום? ממש לא. כאן נרצה ללכת על היינות בעלי הצבעים העמוקים יותר, והטעמים העשירים יותר – סירה (שהוא יין הבישול האהוב עלי ביותר לתבשילים כבדים שכאלה מאחר והוא מאוד מפולפל ומתובלן), קברנה סוביניון, מרלו… וכאן גם יש ערך מוסף ליינות שמשתמשים בכמה סוגי ענבים מאחר והם נותנים לכם פשוט יותר טעמים ואיכויות ומאפיינים שאתם יכולים להשתמש בהם. יקב רמת הגולן הוציאו בסדרה “גמלא השמורה” יין חדש (ולטעמי מצויין) שמורכב מענבי קברנה ומענבי מרלו,  במחיר הגיוני מאוד ליין מסדרת הפרימיום שלהם, אולי אפילו הגיוני מדי, שמאפשר לכם להעשיר תבשילים כבדים שכאלה במחיר שווה לכל סיר. והאמת, גם אם בא לכם משהו טעים מאוד ובמחיר זול מאוד, דווקא בסדרת “חרמון” שהיא מבחינתי סדרת הכניסה של היקב, לכו על “חרמון אינדיגו” שהוא יין מצויין, לא כבד יותר מדי, אבל בדיוק נמצא בתפר בין היין הקליל שאפשר לשתות ממנו עוד בלי לדפוק ראש, לבין היין הכבד, המלא, העשיר. אני לא בטוח שהייתי משתמש בו דווקא לביף-בורגיניון, אבל זה הטעם שלי וזו ההעדפה שלי, תחליטו בעצמכם. ולמי שיתקן אותי בתגובות ויסביר לי שסדרת הפתיחה של יקב רמת הגולן היא “גולן” – עוד לא שתיתי יין מסדרת “גולן” שהוא ראוי לשתייה, לכן אני מתעלם מהסדרה הזו ומקפץ ישירות אל סדרת “חרמון”. כן כן, אני יודע שיש לפחות איילה אחת ברמת הגולן שנורא כועסת עלי על זה, אבל זו דעתי, והיא מחבבת אותי למרות שאנחנו לא מסכימים.

ביף בורגיניון הוא אחד מהקלאסיקות הצרפתיות הכי קלאסיקות שיש – תבשיל כבד ועשיר מאוד שטומן בחובו אופציה לשלאף-שטונדה שאי אפשר לסרב לה, ושלא מתקיים בלי היין שמשלים את טעמיו ומתחבר לכל אחד מהטעמים שלו בנפרד וביחד. הבשר בביף בורגיניון מתקבל נימוח, בעל צבע כהה, כמעט שחור, כל עוד מקפידים על החוקים – בישול ארוך, של נתח מתאים, בטמפרטורה נמוכה מאוד. אם תקפידו על השילוש הקדוש הזה, פלוס שימוש ביין כבד וטעים שאתם אוהבים לשתות, אני מבטיח לכם שתקבלו תוצאה מושלמת, לא פחות.

2013-11-28 14.36.47

חגיגות תחילת הסתיו 2013

אני איש של אביב. גם קיץ. למרות שאני לרוב מזיע בטירוף בקיץ, ולמרות העובדה שעדיין מונחות עלי כמה וכמה שכבות חימום מיותרות, אני פשוט לא אוהב קור, ולא אוהב אפור, ולא אוהב סתיו ולא אוהב חורף. טוב. קצת הגזמתי. סתיו אני אוהב כי יש בו, בסתיו, משהו שעדיין נעים, לא קר מדי, וכשיורד גשם הוא נעלם מיד, ועדיין אפשר לרכב בשטח על אופניים, ואפילו אפשר לרכב בשעות נורמליות כי השמש לא קורעת את הקרקפת כבר ב- 8:00 בבוקר.

2013-09-25-19.58.31.jpg

אז למה חגיגות? כי עונה חדשה משמעה אוכל חדש. אם יש משהו שמבחינתי הוא כמעט הדבר היחיד שהוא חיובי בתקופה הקרה, אז מדובר בעובדה שזו העונה של התבשילים המנחמים, הכבדים, עם המוני טעמים והמוני שכבות טעם והמון הרגשה וריח של בית.

ולמה דווקא היום? למה לא בסופ"ש או לפני שבוע? או בכלל עוד שבועיים? אז האמת שיש היום סיבה משמחת מאוד – היום הופיע ראיון איתי במוסף "ממון" של "ידיעות אחרונות", עם תמונה והכל, וכשראיתי את הריאיון וכשקראתי את הפרגונים של החברים בפייסבוק ובוואטסאפ, אמרתי לעצמי שבעצם שום דבר מזה לא היה אם אתם לא הייתם, ובחודש האחרון קצת הזנחתי אתכם, בלוגר רע שכמוני. אז חזרתי להגיד לכם תודה על זה שעזרתם לי להגיע למקום שבו אני מספיק "בלוגר" בכדי שיראיינו אותי ל-"ידיעות אחרונות". הריאיון הזה גרם לי קצת לחשוב על עניין העיתונות הכתובה והעיתונות האלקטרונית, ושכנראה חבר'ה צעירים ממני אולי בכלל לא מבינים מה אני מתרגש, הרי מה זה בכלל עיתון מודפס לעומת YNET או וואלה!? מבחינתי זו העיתונות האמיתית, עדיין, וזו גאווה גדולה בשבילי שדווקא אני, יחד עם עוד 4 בלוגריות, נבחרנו להישאל על בלוגי האוכל שלנו. כיף גדול. נכון שכבר הופעתי מספר פעמים, בהקשר מקצועי, בעיתונות לאומית (כגון בכלכליסט), אבל כאן הייתה התרגשות גדולה עקב העובדה שמדובר כאן על בייבי אישי שלי, בלי קשר למערכת השיווק של מקום העבודה שלי או מערכת יחסי ציבור משומנת שעובדת עבורי. פנו אלי בגלל הבלוג, פנו אלי בגללי, כיף גדול.

האמת שההרגשה במהלך הריאיון הייתה טבעית מאוד. נורא נוח לי לדבר על הבלוג שלי, אני יודע להגדיר אותו בצורה מדויקת, יודע מה הוא בשבילי (מקום בריחה, מקום קתרזיס), יודע מה אני רוצה ומה אני לא רוצה לעשות בבלוג, ואיך לדעתי אני צריך להתנהג כבלוגר. קל מאוד להיסחף אחרי התהילה ולהפוך להיות זונה של מתנות חינם, אבל בלוגרים שמכבדים את עצמם צריכים להבין שבדיוק כמו עיתונאים, הם צריכים להישאר נאמנים לקוראים שלהם ולא לבצע המתנה שלהם. כן, אני חושב שבלוגר ועיתונאי זה כמעט אותו הדבר.

Yediot001

סוד הטעם

במסעדת הבשר הכי אהובה עלי, לימוזין, הוגשה פעם, "בעונה" (כלומר בחורף), קדירת בשר שהייתה מין סוג של קסם. שום דבר מיוחד בעצם, קדירת בשר שהוגשה במעין מיני פויקה עם מצקת ששימשה למלא עוד ועוד את הצלחת. באמת ששום דבר מיוחד – בשר, קצת ירקות, וספק רוטב-ספק מרק עם טעם שמעולם לא הצלחתי לחקות אותו. סוג של קסם. משהו מתקתק, קצת מזכיר רוטב ברביקיו אבל בכלל לא רוטב ברביקיו, קצת מעושן, עגול, מלוח, מתוק. משהו שאין לי מושג איך מגיעים אליו. אה כן. והיה לזה גם טעם מוזר.

לא מוזר לא טעים, אלא מוזר טעים מאוד, אבל שקשה לשים עליו את האצבע.

אף פעם לא ביקשתי את המתכון שלהם. לא יודע למה. פשוט לא ביקשתי למרות שאני מכיר את רמי הבעלים לא רע, ודני, שהוא הקצב האישי שלי (טוב, לא רק שלי, אבל גם) בטח שלא היה שומר על הסוד.

ובכל זאת, אף פעם לא ביקשתי.

אני לא זוכר האמת מאיפה בסוף השגתי את המתכון, אבל מכאן לשם הפכתי את אחד ממתכוני הקדירה שלי לכזה שעושה שימוש בתיבול המיוחד שלהם. כמו המנה שלפניכם.

לפני כמה שבתות הבן הקטן שלי התחרה בטורניר כדור-מים, וכבר ידענו שכדאי שארוחת הצהריים תהיה קלילה, מה שאומר שנחזור הביתה מהטורניר רעבים עד כדי שנאכל אחד לשני את הראש בדרך חזרה הביתה ב- "אני מת מרעב" – בעיקר השחקן המהולל, שהרי ידוע שאי אפשר לרזות משחיה כי היא גורמת לך לאכול כמו לוויתן, לא?. לא הרבה לפני שעזבנו לטורניר, התבשיל המדהים הזה הונח על הכיריים עוד לפני שיצאנו, על אש נמוכה-נמוכה, וכשחזרנו – אליפות העולם למרחקים ארוכים. והרי כולכם כבר יודעים שמקדירת בשר שיושבת על האש שלוש שעות יכול לצאת רק טוב.

עוד אחת מסגנון ה-"הכל בסיר", אתם יכולים לקבוע כמה ירקות אתם שמים, כמה תפוחי אדמה, כמה בשר, ובסוף מקבלים ארוחה אחת לכולם בסיר אחד. מעבר לתיבול המיוחד שנותן טעם קרמלי מיוחד מאוד לרוטב, גם העובדה שחלק מהירקות (הקישואים, הדלעת, הבטטה ותפוחי האדמה) מבלים יחסית מעט מאוד מספקת עוד ממד של רעננות לתבשיל הזה והופכת אותו למשהו שאפשר לאכול (גם) בשבת קיצית מאוד.

20130216_192928