ישנם מעט אנשים שבמהלך חיינו אנחנו פוגשים והם משנים את חיינו ומטביעים את חותמם על אישיותנו, ההתנהגות שלנו, ההעדפות שלנו ודרך ההסתכלות שלנו. אימי נגעה בכל אחד שהיה סביבה, לפחות לי ולשלושת אחיי, ואני בטוח שבעוד רבים. היא הטמיעה בכל אחד מאיתנו את האופטימיות שלנו והרצון לעזור ולגרום אושר לאחרים.
אימי היא גם זו שהטביעה בי את האהבה האינסופית לאוכל, ללמידה על סוגים חדשים של חומרי גלם, טכניקות שונות, ותבשילים שמשלבים טעמים חדשים. אם יש מישהו שעומד מאחורי האהבה שלי לבשל ולגרום אושר לאנשים דרך הביס, הרי שזו אימא שלי.
אתמול עלינו לגילוי המצבה של אימי שנפטרה לפני חודש.
הייתי בטוח שאחרי לא מעט שנים שבה מצבה לה היה “הכי טוב שיש”, כשזה יקרה אני אהיה מוכן לזה, אבל עדיין, קשה לי. קשה לי לכתוב את זה, קשה לי לתפוס את זה, וגם בזמן כתיבת הפסקאות הקצרות שעד עכשיו הספקתי נאלצתי לעצור כבר כמה פעמים בגלל הדמעות שלא מפסיקות. לא קל.
אמא שלי הייתה אומרת שיש לי “יותר מזל משכל” אם הייתי זוכה לספר לה איך הספקתי להפרד ממנה – בשבוע שנפטרה הייתי במילאנו בכנס ענק של החברה שאני עובד בה, כנס שאני מרצה בו כבר כמעט בקביעות מספר פעמים בשנה. כשאחי התקשר לספר לי שהמצב של אמא מתדרדר ושאתחיל לבדוק אופציות לקיצור השהות שלי, החלטתי שאני לא בודק אופציות אלא פשוט עולה על מטוס וחוזר. יותר מזל משכל, כבר אמרתי? כשהגעתי לחדרה של אימי היישר מנמל התעופה, בסביבות 1:00 בלילה ביום רביעי, הספקתי להגיד לה שאני אוהב אותה, לנשק את מצחה ופניה, להתנצל על כל הצרות שעשיתי לה כשהייתי ילד, לחבק אותה וללטף אותה. כ- 10 שעות לאחר מכן, אימי נשמה את נשימתה האחרונה. יותר מזל משכל. פשוט מאוד.
כמו שהיה ברור לי כבר הרבה זמן שאעשה, הספדתי אותה בדברים הבאים (קיצרתי קצת דברים שפחות רלוונטיים לכאן ופחות יעניינו). כשקראתי את ההספד ראיתי רק את הטקסט ואת ראשה על האלונקה בבית הלוויות, אך הבן הגדול שלי אמר לי שכולם סביבי בכו בזמן שהקראתי. לא כתבתי בכדי להעציב אף אחד, לא כתבתי בכדי שיבכו. כתבתי כי כך הייתה אימא שלי:
אמא אהובה שלי,
ההספד הזה, כמו הספד אחר שנשאתי במקום הזה בדיוק לפני כ- 11 שנים, נכתב כבר המון זמן. בכל פעם שאני נזכר בך כשאני לבד באוטו, כשאני בטיסה ארוכה או סתם כך לבדי, אני מוסיף עוד חלק ועוד חלק להספד הזה.
נהוג לספר בהספד בשבחו של אדם. להללו. לספר עד כמה העולם יהיה שונה וחסר בלעדיו. לשמחתי, אמא יקרה שלי, ועם כל הכאב באובדן שלך, מה שהנחלת והשארת לעולם דרך הילדים והנכדים שלך ודרך הסביבה שלך, יגרום לכך שאמנם את כבר לא תהיי עמנו, אבל המורשת שלך תהיה כאן, לתמיד.
אי אפשר לתאר כמה אהבה נתת לנו, הבנים שלך, ולימדת אותנו לתת אהבה לילדים שלנו, ולבכורך גם לנכדה שלו, הנינה שלך. מאז ומעולם וידאת שנהיה מרוצים, שמחים, ידעת בדיוק מה אנחנו אוהבים, ועמדת שעות במטבח בכדי לוודא שכשנחזור מבית הספר יהיה באוויר ריחה של המנה שאנחנו הכי אוהבים.
זו המורשת שאת משאירה לנו אמא. זו הדרך שהנחלת לנו ובשאיפה, נצליח להנחיל לילדים שלנו שאנחנו זה לא הכל. האחר הוא הכל, החיוך של מישהו אחר זה הכל, ההצלחה של אדם שאנחנו עוזרים לו לעשות את הצעד הקטן הנוסף היא היא הדבר האמיתי. ככה חיית את חייך וכך הנחלת לנו. וכשאת תנוחי בשלום על משכבך אנחנו נמשיך לצעוד בדרך הזו שסללת לנו.
זיכרונות הילדות שלי שזורים בריחות אוכל מופלאים שמילאו את חדר המדרגות ברחוב דרך יבנה ברחובות בישלת מגוון של סוגים, מגוון של מטבחים, אהבת לנסות מנות חדשות וטכניקות חדשות, ואני זוכר שהשכנות התימניות שלנו שבאו ללמוד ממך איך להכין את הג'חנון והמלוואחים הכי טעימים בעולם לא האמינו שאת בכלל פולניה. העברת לנו את אהבת הבישול על ידי החוויה, על ידי שהרשית לנו לשחק במגרש המשחקים שלך שנקרא מטבח, ולימדת אותנו שאם יש דרך לעשות אנשים מאושרים, זו דרך האוכל.
לצערנו וכאבנו הגדול אין במוות כל אושר. אין במוות כל שמחה. יש במוות רק טעם מר של נגמר ולעולם לא יהיה עוד. של כמיהה לעוד חיבוק, לעוד נשיקה, לעוד חיוך, למרות שברור לכולנו שזה כבר לעולם לא יקרה. לעולם לא תחייכי אלי יותר, לעולם לא תצעקי עליי כשאני גונב לך עוד קציצה שהרגע סיימת לטגן, ולעולם לא תגידי לי יותר שאת יודעת שקשה לי ושאת אוהבת אותי ושאת יודעת שאני יכול ושננסה עד שנצליח בזה ביחד.
אני אוהב אותך אמא, אתגעגע אלייך כל שארית חיי, וכשאתגעגע באמת, אסתכל פנימה אל תוך האישיות שלי, אני מקווה שיש שם מספיק ממך. נוחי בשלום על משכבך אמא אהובה שלי. אני אוהב אותך, כולנו אוהבים אותך.
עם כל האהבה של אימי למנות ממקומות שונים וממטבחים שונים, תמיד הייתה חוזרת אל המוכר והאהוב. אל התבשילים מבית הוריה. ישנם ריחות שיכולים להחזיר אותי במכה אחת 30 ויותר שנים אחורה, לילדות שלי. כשריח תבשיל הקורקבנים שלה היה ממלא את חלל חדר המדרגות שבו גרנו ברחובות, לא יכולתי לחכות כבר להגיע הביתה, להוריד את תיק הלימודים, ולשבת מול צלחת מלאה בתבשיל הזה, לרוב על מצע של פירה, ולהתמלא בנחמה שאפשר לקבל רק ממתי מעט של תבשילים אחרים. לכל אחד יש כנראה את המנה שלו – יש מי שזו תהייה מנת העוף בתנור של אמא שלו, החריימה של אבא. אצלי זו המנה הזו ואולי עוד מנה אחת או שתיים שכנראה מחזירות אותי במחי ניחוח אחד אל הבית בו גדלתי.
לא מזמן הכנתי את התבשיל הזה בבית, והאמת ששמחתי מאוד שכולם אוהבים אותו, כמעט כמוני, אולי בדיוק אפילו.
כמעט כל צלי מתחיל בטיגון של בצל, והצלי הזה לא יהיה זה שישבור את המסורת. נקצוץ לנו לקוביות גדולות שלושה בצלים גדולים, ונטגן אותם בכמות נדיבה של שומן (אם יש לכם נגישות לשומן אווז – אליפות. שומן בקר מזוקק – מעולה. שמן זית או אבוקדו – גם טוב). אם יש לכם סיר לחץ, מציע לכם להשתמש בו – זה יחסוך לכם שעות בישול רבות.
בזמן שהבצל מיטגן לו על אש בינונית (לא לשכוח לערבב מדי פעם!), נפרוס לפרוסות עבות סלסלה של פטריות טריות ששטפנו והסרנו להן מעט מן החלק התחתון של הרגל. נקלוף גם חמש שיני שום. תיכף גם ננקה את הקורקבנים, אבל בואו רגע נסיים עם החלק של הכנת בסיס הצלי.
הבצל צריך להגיע לצבע שחמחם-זהוב כמו בתמונה. כשהוא מגיע לשם, הגבירו את הלהבה, והוסיפו את הפטריות. אנחנו רוצים להשחים / לצרוב את הפטריות מהר יחסית (בכדי שהבצל לא ייחרך), לכן נערבב מדי פעם ונשאיר על אש גבוהה. בינתיים נפרוס את שיני השום לפרוסות דקות יחסית.
כשהפטריות מראות סימני השחמה בצדדים, נוסיף את השום, נערבב היטב וננמיך את האש.
זוכרים שהבטחתי לכם לחזור לניקוי הקורקבנים? אז הנה. חזרתי. לפני הכל אגיד לכם שמדובר בכמות של כ- 750 גר’ של קורקבנים.
אז לפני שנתחיל – אני רוצה רגע לשבור מיתוס קטן. בעברית, הקורקבן הוא הפופיק, הבלי-באטן, האומבליקו. בתרנגולית, הקורקבן הוא מה שנקרא “קיבת השרירים” – חלק ממערכת העיכול של התרנגולת שמורכבת משרירים שמתכווצים ומתרפים בכדי לערבב היטב את המזון עם חומצות העיכול וגם בכדי שהאבנים שהתרנגולת בולעת תעבודנה כשיניים טוחנות והאוכל ייגרס. האבנים, ד”א, משמשות גם כמקור סידן לתרנגולת, מהן היא מפיקה את קליפת הביצים שהיא מטילה. אלה היו 60 שניות על תרנגולות, פופיקים, אבנים ועיכול.
לא שקורקבן אדם הוא מקום נקי, אבל אתם עכשיו מבינים כמה חשוב לנקות היטב את הקורקבנים לפני שאתם אוכלים אותם. לעיתים מחוברים לקורקבנים מעין חתיכות שומן שממן אפשר להרגיש ולראות בהן גרגרי חול או חלקיקי אבנים, וזה בדיוק מה שאנחנו רוצים להסיר. אני מניח את הקורקבנים במסננת, שוטף אותם היטב בהמון מים, לוקח קורקבן-קורקבן ובעזרת סכין מסיר שאריות לא רצויות.
כשהקורקבנים נקיים, הבצל שחום, הפטריות גם הן מעט צרובות ובאוויר עולה ריח מדהים של שום, נוסיף את הקורקבנים לתערובת ונוסיף מים רותחים כמעט לכדי כיסוי. חשוב לא להוסיף יותר מדי מים, כל מה שאנחנו רוצים זה שיהיו מספיק נוזלים, אבל אנחנו גם רוצים שהג’לטין שייצא מהשריר לרוטב יהפוך אותו לסמיך וכיפי. אם יהיו יותר מדי נוזלים, זה לא ייקרה.
קורקבנים לרוב מוכשרים ולכן מומלחים. מציע לכם להביא את כל העניין הזה לרתיחה, ורק אח”כ לטעום ולהחליט אם צריך להוסיף מלח. בכל מקרה נוסיף פלפל שחור ואפשר, אם אתם אוהבים, שני גרגרים של פלפל אנגלי.
כאמור, נביא לרתיחה, נטעם ונתקן טעמים, נכסה במכסה סיר הלחץ וננעל אותו. אם אין סיר לחץ – לא קרה כלום, רק תצטרכו זמן בישול ארוך משמעותית.
נביא את הסיר למה שנקרא “פריצה” – רתיחה בסיר על אש בינונית-גבוהה שתעלה את הלחץ עד אשר שסתום הלחץ יפרוץ. זה הזמן להנמיך את האש ולהמשיך לבשל כשעה. ללא סיר לחץ אני מניח שמדובר בבישול של כשעתיים עד שלוש.
לאחר כשעה הרוטב יסמיך והקורקבנים יתרככו לחלוטין (כמעט למרקם חמאתי אבל עדיין מוצק).
אני הגשתי את גן העדן הזה על “פולנטה” מכרובית, שהיא בעצם כרובית מבושלת עד לריכוך, לה הוספתי גבינת פרומעז וגבינת פרמז’ן. אני מקווה להעלות פוסט נפרד עם מתכון ל-“פולנטה” הזו, אבל היא הולכת מצויין גם כמובן עם פירה, אורז לבן, וגם סתם ככה, בלי תוספת.
ולפני פרידה, שיר. את מילות הבית הראשון חרטנו על קיברה של אימי. שיר מדהים, נוגע ללב וכנראה שרבים יחושו, בדיוק כמו שחשתי אני וחשו שלושת אחיי, שהשיר הזה נכתב עלינו ועל אימנו.
אמא
מילים: ה. גלר ומ. גולדברג
לחן: צביקה פיק
את שביל גורלי, דמך בדמי
שפתך היא שפתי, בחיי גם חייך
בצל צמרתך הייתי הפרי
בזכותך זה אני, אין אני בלעדייך
את אחת בעולם,
לעולם לא תהיה לי אחרת
אני מקווה שעשיתי אותך מאושרת
לא ילד אני, וכל השנים
היית לצדי כשהרמתי עיניים
זיכרון ילדותי, תגרת ילקוטים
את עוטפת אותי ונותנת לי בית
את אחת בעולם,
לעולם לא תהיה לי אחרת
אני מקווה שעשיתי אותך מאושרת
את אם כל דרכי, אם דרך שלי
את שורש כוחי, ויותר ממזכרת
את הרוח שבי, בלבי, בגבי
הולכת איתי, ואיתי את נשארת
וממני אלייך
מתנה מאוחרת
כל שירי לרגלייך
אמא, אין לי אחרת
את אחת בעולם,
לעולם לא תהיה לי אחרת
אני מקווה שעשיתי אותך מאושרת
אין לי זמן לסיפורים
צלי קורקבנים ופטריות
3 בצלים גדולים, חתוכים לקוביות גדולות
סלסלת פטריות טריות, פרוסות
5 שיני שום, קלופות ופרוסות דק
750 גר’ קורקבנים, מנוקים ושטופים
שמאלץ / שומן בקר מזוקק / שמן זית / שמן אבוקדו
מטגנים את הבצלים בסיר לחץ בשומן / שמן על אש בינונית. מערבבים מדי פעם. כשהבצל משחים, מגבירים את האש ומוסיפים את הפטריות. מערבבים תכופות בכדי שהפטריות והבצל לא ייחרכו. כשהפטריות מתחילות להראות סימני השחמה, מוסיפים את השום, מערבבים היטב, מוסיפים את הקורקבנים ומוסיפים מים רותחים כמעט עד כיסוי.
מתבלים בפלפל שחור ומביאים לרתיחה. טועמים ומוספים מלח אם צריך (הקורקבנים מלוחים לעיתים מההכשרה).
סוגרים ונועלים את סיר הלחץ, ומחממים על אש בינונית-גבוהה עד ששסתום הלחץ של הסיר “פורץ”. מנמיכים את האש ומבשלים כשעה עד שהקורקבנים רכים מאוד.
אם אין סיר לחץ, מבשלים כשעתיים-שלוש.
שחורי
ריגשת, ריגשת, ריגשת
אחרי שאני קוראת את הפוסט הזה אני אומרת לעצמי, לא סתם מבין 500 איש בסיסקו, החיבור איתך היה טבעי וזורם מהרגע הראשון, ועובדה שאנחנו באיזשהו קשר עד היום, לא פשוט ומובן מאליו לגעת באנשים כמו שאתה נוגע, זה בא לך בטבעיות וללא מאמץ.
אין לי ספק בכלל שהשורשים ננטעו איי שם מאחור בבית הוריך, ועוד קודם.
זה יפה שכתבת שיש לך מורשת והיא מתחילה שם בעבר וממשיכה כאן בהווה ואתה מנחיל אותה לילדך, לא כולם זוכים למורשת ולהנחיל דרך, זכית!
התבשיל קורקבנים המופלא הזה והסיפור סביבו, לא רק שמשך אותי פנימה בתור קוראת, לאותו בית ברחובות, ולהרגיש ממש את האנשים והריחות, אלא שברור שגדלת בבית מופלא.
אני מאוד אוהבת אותך וברור לי למה.
אריאלה.
אתה מקסים ,אשרי אמא שלך ז"ל שהרי אתה בנה זו זכייה במפעל הפיס
מרגש ומצמרר.
שלא תדע עוד צער.
ושתנוחם בבישולים ובזיכרונות האוכל והמאפים של אימך ז"ל
נהדר!
למזלי, אני עדיין נהנה מקורקבנים של אימי.
זה אחד התבשילים אם לא הה
תמשיך שחורי, תמשיך!
מרגש מאוד. יהי זיכרה ברוך
מקווה שהיא תיתן לך את הדחף להגביר בישולים
אני יודע מה זה לאבד אמא ולכן אני מבין אותך תמשיך לבשל ולשלוח פוסטים
ואם אתה בשוויץ מתישהו אשמח לשתות איתך בירה.
את הקורקבנים משאירים שלמים או חותכים לפרוסות?d
אני משאיר שלמים, אפשר לחצות לחצי אבל לא צריך יותר מזה…