קטגוריה: מנה עיקרית

פרק ראשון ובו יסופר – יסופר
איך נעור משנתו האיכר – האיכר
הכל התחיל בבוקר
האיכר בביתו את עיניו פקח
ולא שמע טיפות של גשם בחלון,
והוא היה בטוח
כשאתמול נשבה הרוח
שירד הגשם
באמת מוזר, אה, מה מוזר –
ירד ממיטתו
והתלבש כהרגלו האיכר
שטף במים את עיניו ואת פניו ושערו
פתח את דלת הכניסה
וחש ברוח על פניו
ואת ביתו יצא
האיכר.

("אשת האיכר", אריק איינשטיין ושלום חנוך, "פלסטלינה"

ב- 22 למרץ אני הולך להגשים חלום. חלום אמיתי, שהאמת חשבתי שאם בכלל אגיע אליו זה יהיה עוד הרבה זמן. אני הולך לבשל במסעדה שכונתית, כזו שיש בה אוכל מצוין שלא מתפלצן ושלא מכינים אותו מתמנונונים שעוד הבוקר שחו במימי הבוספורוס, ושאנשים יורדים לאכול בה בטרנינג, אבל שמגיעים אליה גם עו"דינים שבא להם לאכול אוכל טעים וטוב שניה לפני שהם עולים לדירה הטרנדית והמעוצבת שלהם.

אם לא קראתם לעומקו את הפוסט הקודם, וגם אם כן אז אני רק אזכיר – טל מ- "מה יש לאכול?" ואני נבשל ב- 22 במרץ במסעדה שנקראת "קורדוברו" שנמצאת בפלורנטין, ברחוב (הפתעה!) קורדוברו פינת שטרן בתל-אביב כמובן.

החיים האישיים והמחשבות הפרטיות שלי מסתובבים לא מעט סביב היום הזה, שהוא בדיוק עוד חודש מהיום, ולמרות שזה לא פשוט לי ואפילו די מפחיד לי, מבחינתי אני יודע שזו תהיה חוויה מדהימה. האמת, אני גם יודע שמי שיבוא לשם גם יחווה חוויה מדהימה – טל ואני מתכננים מנות מצוינות ומוכחות.

המסעדה הולכת להגיש את התפריט הרגיל שלה, אבל הספיישלים… הספיישלים יהיו שלנו:

מרק פלפלים אדומים ויין אדום עם קרוטונים – טל
ברוסקטות עם סלסת עגבניות ולימון, חציל שרוף עם דבש, גוואקמולה – טל
טריו קאסאדייה – שלוש מיני-קאסאדיות במילויים שונים – יובל
ארטישוק ממולא בצ'ילי קון-קארנה – יובל
קינוח – קרם קאסאבה – יובל

מחירי המנות יהיו בין 25 ל- 49 ש"ח, ומאחר ואני יודע מה נכנס בתוכן מבחינת חומרי גלם תאמינו לי שזה הרבה יותר מסתם "מחיר סביר".

נו, אז במה נתחיל? החלטתי להתחיל בקאסאדיות. קאסאדייה היא מאכל מקסיקני קלאסי, שעושה שימוש ב-"לחם" המקסיקני, הוא/היא הטורטייה, להכנת מעין "טוסט" מעניין בעל אלף מילויים שונים. החל ממילוי של גבינה בלבד, עבור דרך מילוי ירקות, בשר, עוף, דגים, פירות ים… מה שתרצו.

להמשיך לקרוא מבצע קורדוברו, פרק ראשון

לפני כמה שבועות מישהו דיבר איתי על הבלוג שלי, ונתן לי את המחמאה הכי גדולה שיכולתי לקבל. "אתה כותב בדיוק כמו שרי אנסקי", הוא אמר. ואני, באותו רגע נמסתי לרגע. שרי אנסקי היא מבחינתי הכוהנת הגדולה של כותבי האוכל – קודם כל, היא מפרסמת מתכונים מדהימים שהם אפשריים להכנה על ידי כל אחד, כל מה שצריך זה קצת אהבת אוכל ובישול, וזהו. אבל חוץ מזה, היא כותבת בכישרון ומתבלת כל מתכון בסיפור האנושי שמסביבו. בקיצור, היא כותבת האוכל האהובה עלי ביותר, ונותן המחמאה הזו לא יכול היה לפגוע יותר במטרה.

הבסיס למתכון הבא מגיע מהספר שלה, "אוכל" – האמת שאין לי מושג איך הספר הזה הגיע אלי הביתה, אני לא זוכר שקניתי אותו, אבל כבר הרבה זמן שהוא אצלי ומהווה השראה גדולה לבישולים שלי. בספר היא מספרת על כך שיום אחד חבר של הבן שלה מספר לה על הקציצות שאבא שלה עושה, שהן הדבר הכי טוב בעולם, ושהיא חייבת ללמוד מאבא שלו איך להכין אותן.

אתם יודעים משהו, גם אני אעצור כאן ולא אספר לכם ממה עשויות הקציצות, אני בטוח שתתחברו לאמירה שכתובה למעלה – קציצות, להמון אנשים שאני מכיר (ואני כמעט ומסתכן ואומר – לכולם), מהוות את אחד מהמאכלים שמתקשרים מאוד עם הבית. אין כמו ניחוח של קציצות שטוגנו זה עתה בבית, אין כמו הטעם שלהן, ואם הן גנובות (כמו שאחי ואני היינו גונבים אותן מאחורי הגב של אמא שלנו בזמן שהיא הייתה מטגנת אותן), הן אפילו יותר טעימות. מצד שני, קציצות הן גם אחד המאכלים הכי וורסטיליים שיש – אפשר לאכול אותן חמות כחלק מארוחה שלמה, חמות בתוך פיתה, חתוכות לחתיכות על מזלג שיש עליו גם פירה, קרות (ככה, ישר מהמקרר, כמו חטיף) או בתוך סנדוויץ' של חלה מתוקה עם חרדל חריף, וזו רק רשימה קצרצרה וחלקית נורא של מה שאפשר לעשות עם קציצות.

ועוד לא דיברנו באילה רטבים אפשר לבשל קציצות, כל קציצות, ולהשביח אותן עוד יותר.

להמשיך לקרוא קציצות גורמה מחומר גלם לא סטנדרטי

מי שקורא את הבלוג מספיק זמן יודע שבמהלך השנים האחרונות ויתרתי על כמה וכמה קילוגרמים ממשקל הגוף שלי. בערך 25 ק"ג ליתר דיוק. אני חייב לציין שנראה לי שדווקא בגלל שאני יודע ואוהב לבשל היה לי יחסית קל יותר מאנשים אחרים למצוא תחליפים למאכלים שלא נכללים ברשימת המאכלים המומלצים למי שרוצה לקצץ באי אילו מהצמיגים שלו.

האמת, שאת הפסטה הבאה הכנתי עוד הרבה לפני שהתחלתי את הדיאטה, היא פשוט מעולה וטעימה, וכשהיא לא באה עם נקיפות מצפון על תועפות שמנת, מה רע? האמת שהדבר היחיד שהוא לא אולטימטיבי במנה הזו הוא הצורה שלה – אבל אף מנה עם רוטב קרמי ושמנתי לא יכולה להראות טוב, לא? וחוץ מזה – אף אחד לא מושלם… בדיוק אתמול, בארץ נהדרת ("הגברים של רחוב רוטשילד") נאמר שם משהו כמו "מאז שהתחתנו היא ירדה לפחות 5 קילוגרמים", והתשובה הייתה – "ברגע שנשים מתחתנות הן מפסיקות להשקיע בעצמן". אח, סטנדרט היופי…

רוטב הפסטה הגאוני הזה מקורו במתכון מ-"ספר הפסטה הגדול" של בת' איילון. המתכון מבוסס על בישול איטי וארוך של קישואים בכמות אימתנית של חלב, עד שהחלב מתאדה לגמרי ומה שנשאר זה רק קישואים רכים רכים וחלבוני החלב. לסיום, "סוגרים" את הרוטב עם מעט פרמז'ן (למרות שהיא לא נחשבת דיאטטית יותר מדי, זה בסדר, מותר…) ועם טריק נוסף שהופך את הרוטב לכזה ש-"עוטף" את הפסטה.

יאללה, לעבודה – רוטב פסטה שאמנם נמצא כאן על המנדט של הדיאטטי, אבל אחרי שתכינו אותו פעם אחת, הוא יישאר על המנדט של הרוטב הכי טעים שהכנתם אי פעם. אה כן, וכמובן, מדובר על רוטב פשוט להכנה שזה כואב.

להמשיך לקרוא פסטה ברוטב שמנת? כמעט

סוף סוף, אחרי כל כך הרבה שבועות של ציפיה, הגיע החורף. חיכינו לו כל כך הרבה זמן, וכל כך ייחלנו לו, וכל כך שמחנו שהוא הגיע, למרות שהשמחה הייתה טיפה מהולה בעצב – החורף הזה, קוראים יקרים שלי, הגיע שבוע אחד מאוחר מדי. כמה חיים וכאב ועצים וירוק ובתים ונכסים ורגשות הוא היה יכול לחסוך אם רק היה מואיל בטובו להגיע שבוע אחד לפני.

כתושב הצפון, ובעצם רחוק בערך 10 ק"מ ממוקד השריפה הנוראית בכרמל, השבת הקודמת הייתה, לא פחות ולא יותר, זוועה עבורי. מהרגע ששמעתי על השריפה לא יכולתי להתרכז בשום דבר אחר. בהתחלה ההרס של הנוף שהוא החצר האחורית שלי טירף אותי. אני אוהב לטייל באיזור הזה, ולפעמים אני גם רוכב על אופניים באיזור, ומבחינתי זה ממש כאילו שרפו לי את החצר האחורית של הבית שלי.  בהמשך, כששמעתי על צוערי השב"ס שנהרגו, צעירים באמצע החיים שלהם, שנשרפו חיים באמצע ביצוע משימה, הדיכאון פשוט אפף אותי. במהלך השבוע הייתי אחוז תזזית לעשות משהו וניסיתי, יחד עם מח' משאבי אנוש בחברה שאני עובד בה, להזמין ילדים מפונים מבית אורן, ואח"כ ילדי כבאים, לפעילות של כיף אצלנו בחברה. בסיכומו של דבר זה לא יצא אל הפועל, אבל מסיבה טובה – כישראלים, אם מישהו ינסה לקחת לנו את המקום בתור בכביש, בסופר, ואפילו בתור לכיסא החשמלי, אנחנו נפרק לו את הצורה וניתן משמעות למשפט "אדם לאדם זאב". לעומת זאת, כקולקטיב, אנחנו אחד העמים, לדעתי, המגוננים והמתאחדים ביותר שיש. כשפניתי למנכ"לית המרכז הקהילתי מיר"ב (המרכז הקהילתי של מועצה מקומית חוף הכרמל בה התרחשה השריפה), וגם ליו"ר איגוד הכבאים, קיבלתי את אותה תשובה משניהם – "תודה רבה, רשמנו את השם והמספר והכוונה, אבל כל כך הרבה אנשים כבר תרמו ועוד הרבה הציעו לתרום, שכבר הלו"ז שלנו מפוצץ". אתם יודעים משהו, שאפו. לכולנו.

בתמונה – מסלול אופניים ("סינגל") בכרמל החרוך – מצמרר, לא פחות. קרדיט לצלם לא ידוע.

ואם אתם עדיין רוצים לעשות משהו, לתרום משהו קטן, אני מזמין אתכם לעשות מה שאני עושה בשבוע האחרון – בכל פעם שאני רואה רכב כיבוי, אני מאט, מצפצף להם, צועק להם "תודה" ומרים אגודל למעלה. תעשו את זה גם אתם, זה כיף, ומה שאתם נותנים לאנשים המדהימים האלה, "לוחמי האש" כמו שקראו להם בחדשות (וצריך להמשיך לקרוא להם), זה פשוט הכרה ותודה על זה שהם מסכנים את החיים שלהם במינימום משאבים ומינימום תקנים, בשבילכם ובשבילי.

זהו, עד כאן החלק על השריפה הארורה הזו שלא הייתה צריכה לקרות, ועל החלק הטוב שאנחנו צריכים לקחת ממנה כעם, כפרטים.

כששמענו, זוגתי שתחייה ואני על סוף השבוע הסוער המתקרב, היה לנו ברור שאנחנו לא מתכוונים להוציא את האף שלנו או של הילדים במהלך סוף השבוע, וזה באמת מה שעשינו. ומה יותר מתאים לסוף שבוע שלא יוצאים בו מהבית מניחוחות של תבשיל איטי-איטי שמגלם בקירבו 2000 שנות גלות? מי שלא שמע יהודי נאנח איזה "אוי וויי" אחרי חמין טוב של שבת, לא שמע אנחת יהודי בחייו. אני בטוח, דרך אגב, של- "אויי וויי" יש את הגרסה שלו במרוקאית, או בעיראקית (ועל זה אפילו פרסמתי פעם אחת פוסט, על הטבית העיראקי). כל החמינים, ד"א, מתבססים על תהליך שבו הבישול האיטי מפרק את הסוכרים שבחלקי התבשיל השונים ומקרמל אותם, ועל ידי כך מתקבל הטעם המתקתק והצבע השחום.

ד"א – החמין הזה היה החמין הראשון שאכלתי מזה 3 שנים, בעיקר בגלל הדיאטה שעשיתי. חמין הוא לא מאכל דל שומן, עד כמה שמנסים (והפעם ניסיתי, תאמינו לי).

להמשיך לקרוא צ'ולנט (חמין) לחורף שחיכינו לו כל כך הרבה