מבוסס על רב המכר

אם תעצרו רגע ותחשבו על זה, בטוח שיש לכם איזה שניים-שלושה-ארבעה מאכלים שבסיטואציות מסוימות, הייתם מוכנים להרוג בשבילם. יש כמובן כמה רמות למאכלים האלה, חלק גדול מהם לרוב יהיו מאכלים שאכלתם בבית אבא (שבישלה אמא, לרוב), אבל בסיכומו של דבר לכולנו יש את ה- Comfort Food שמרגיע אותנו ומביא אותנו למצב צבירה של תינוק לאחר אמבטיה, יניקה טובה ונענוע טוב על הציצי של אימא. מחייך, ישן, מבסוט מהחיים.

כמבוגרים אנחנו עוד איך שהוא יכולים לשלוט בזה, להבין שאי אפשר בנקודה מסויימת, אבל אצל ילדים זה יותר מסובך. עד שילדים לומדים לדחות סיפוקים. אצל בנות בערך בגיל 12, אצל בנים בערך בגיל 47, אלא אם יש להם תחביב ספורטיבי או ג'יפ, ואז מדובר במצב קטטוני של רגרסיה מנטלית ללא יכולת לשלוט בזה.

יש משפחות שאצלן אוכל לילדים זה תמיד מסובך, בעיקר כאשר נמצאים מחוץ לבית – ילד אחד אוכל רק שניצל, השני רק המבורגר, זה צ'יפס, זה פירה, זה סלט עם עגבניות אבל בלי מלפפונים, זה בלי עגבניות, בלי מלפפונים, בלי בצל, בלי חסה. "אז מה כן להשאיר לך בסלט?" "את הריבועים הקטנים" (הקרוטונים). סלט בתחת שלי. שיאכלו משהו. משהו. הם לא יגדלו. לא יקחו אותם לצבא (אני לא רוצה שיקחו אותם לצבא בגלל שאני דואג להם, אבל הבושה, אוי הבושה – הבן שלי לא גויס מחוסר משקל? מה יגידו השכנים?). למזלי המשולש, הילדים שלי רחוקים מגיל גיוס מצד אחד, מצד שני הם כאלה ילדים מדהימים ואיכותיים שסיירת מטכ"ל / חיל האוויר / המוסד / השב"כ יתחננו שנסכים שהם יתגייסו לשם, אבל מצד שלישי והכי משמעותי יש חוק אצלנו בבית שקשה מאוד לעבור עליו – בכל מקום, לא חייבים לאכול, אבל חייבים לטעום. חייבים. וכשאני מעלה את זכות ה-"חייבים לטעום", הילדים חייבים לענות כמו שכבר אמר יגאל הנאצי "כן כן, כן כן". החוק הזה מציל מאכלים רבים מאיומים המגיעים ממשפחת "איכס", "זה נראה מגעיל", "אני לא אוהב את זה", והגדול מכולם:

אבא: למה אתה לא אוכל את האוסו בוקו עגל חלב אורגני ברוטב דבש רימונים עם נתחי סרטנוני נהרות? זה נורא טעים
ילד: אני לא אוהב את זה
אבא: אכלת פעם כזה?
ילד: לא
אבא: אז איך אתה יודע?
ילד: אביתר מהגן פעם אכל את זה ואמר שיש לזה טעם איכסה

במקרה כזה, כלאחר כבוד, נשלף חוק ה- "חייבים לטעום" וחייבים לטעום, ואז מתברר שזה דווקא מאוד טעים ואביתר בכלל אכל משהו מטוגן עם בצק ("מלאווח?", "כן, מחוואח"). מחוואח בתחת שלי כבר אמרתי? מה כן? אתם לא מקשיבים או מה? אמרתי "סלט בתחת שלי", תדייקו כשאתם מצטטים אותי. כמו שאתם רואים, בהתמודדות עם השטיקים של הילדים אני הופך להיות קצר רוח ועצבני אז אל תתחילו אותי, כן?

ישנם מקרים דווקא שמאכלים מסוימים הופכים להיות רבי מכר שאי אפשר בכלל להשתוות אליהם אצל ילדים. כל דבר שמנסה להשתמש בשם המנה ולא בדיוק אותו דבר לא שווה / לא טעים / מגעיל / זה בכלל לא דומה ורק את המקורי אני מסכים לאכול וזהו.

אצלנו במשפחה, יש שני מאכלים כאלה – האחד הן קציצות הדגים האלוהיות של חמותי שתזכה לחיים ארוכים ומאושרים (היא קוראת את הבלוג, אני חייב להתנהג יפה), והשני הוא מרק הקוסקוס של גיסתי זיוה שתחייה באושר ובעושר עם חיוך על שפתיה הבלונדיניות ועל שפתי כל משפחתה (אח שלי קורא את הבלוג, והוא מאוד מאוד חזק, גם כאן אני חייב להתנהג יפה).

יאללה – מבלי שהות נוספת, אחד מרק קוסקוס שמכינה פולניה שקיבלה את המתכון ממרוקאית אסלית, ואחד קציצות דג שמכינה רומניה שאלוהים יודע איך היא עושה את זה, אבל "הקציצות דגים של סבתא" זה רף שעדיין לא הצלחתי לעבור אצל הילדים. כן, אני מקנא. אסור?

DSC04602

להמשיך לקרוא מבוסס על רב המכר

על פשטידה ואזכרה

סימה נפטרה לפני ארבע שנים מסרטן, והותירה אחריה את אחי גיל ושלושה בנים. סימה הייתה אישה מדהימה. אחת האינטליגנטיות שהכרתי, חכמה, חזקה, יפה ושנונה. בשנים הראשונות להכרות של גיל וסימה לא הסתדרנו כל כך, אבל עם השנים (ובעיקר עם ההתבגרות שלי) הפכנו להיות חברים לא רעים בכלל. כשהסתכלתי על מערכת היחסים של סימה עם הילדים שלה תמיד רציתי להיות הורה כפי שהיא הייתה אימא. סימה ידעה בדיוק מה המסרים שהיא רוצה להעביר לילדים, מהם המטענים הרגשיים והערכיים שהם צריכים לקבל ממנה, וידעה לפנק מצד אחד אבל להקשיח את עמדותיה מצד שני, כשצריך. התוצאות ברורות – לסימה שלושה בנים שכולם שירתו ביחידות מיוחדות, הראשון בוגר אחת מהיחידות היותר נחשבות בצה"ל, השני קצין עם מודעות חברתית שלא ראיתי כדוגמתה, מפקד למופת שקיבל סופרלטיבים על תפקודו כמ"מ במבצע "עופרת יצוקה", והשלישי השתחרר מהיחידה המיוחדת שבה שירת לפני כשבועיים ונסע לפני כמה ימים להדריך בארה"ב מחנה נוער של הסוכנות היהודית. כשמספרים לי ש-"הנוער של היום הוא לא כמו פעם", אני מסתכל על החבר'ה האלה, מדהימים אחד אחד, ולא מבין על מה מדברים איתי. הם יותר טובים מאיתנו, הם אוהבים את הארץ ואת האנשים ואת המדינה ואת האחר, אפילו יותר מאיתנו. הם חונכו נכון. אין לי ספק שגם לאחי, ייבדל לחיים ארוכים ומאושרים, "יש קשר" לחינוך שלהם, אבל הפעם אני רוצה לשמור את כל הקרדיט לסימה ז"ל. מגיע לה.

לפני כמה ימים עלינו לקברה של סימה במטרה "להזכיר אותה". סימה, השארת חותם שכזה באנשים סביבך שאין סיכוי שמישהו יישכח אותך, גם לאורך כל השנה. הדברים שגיל ועידו נשאו על הקבר רק מוכיחים שהיית אם ואדם למופת.

בימיה האחרונים של סימה, חברים ומשפחה תרמו כסף להמשך הטיפול בה. הכסף שנשאר לאחר מותה נתרם לעמותת "אתגרים", שרכשה אופניים עבור חברי העמותה בכסף זה, ובחודש הבא יהיה "מסע אופניים לאור ירח" ביער להב לזכרה, ב- 9 ליולי. כמה סימבולי – המארגנים מהעמותה הציעו את התאריך הזה, בלי לדעת שזהו יום הנישואין של גיל וסימה.

סימה הייתה בשלנית מעולה. כמו לכל אחד שמבשל מעולה, היו לה כמה מתכונים שהלכו עם השם שלה – "הסלט של סימה", "הפשטידה של סימה", "עוגת הגבינה של סימה".

הפשטידה של סימה הייתה פשוטה מצד אחד, ועדינה ומדהימה בטעמים שלה מצד שני. אני חייב לציין שסימה, שהייתה מאלה שלא צריכות להקפיד על גזרתן כי זה היה בא להם טבעי, לא חסכה בשומן במתכון, הרשיתי לעצמי לקצץ קצת. בשנותיה האחרונות סימה ניסתה לחיות ולאכול נכון, לא נראה לי שהיא מתנגדת שם למעלה.

יאללה – לעבודה – פשטידת הפטריות המדהימה של סימה, עם עיבודים ושינויים שלי לקצת פחות קלוריות.

להמשיך לקרוא על פשטידה ואזכרה

תיקון עוולה היסטורית

עם השנים הפכה הרגשת חוסר הצדק שבחג השבועות להשלמה. המנהג המוזר ומקומם קרניבורים שכמוני של המנעות מאכילת בשר והקפדה על אכילת מאכלי חלב עדיין נראה לי לא טבעי, אבל נו, בסדר. שיהיה. אולי אני אפילו מתייחס למנהג הזה כמין יום זיכרון לזכר כל הפרות שטחנתי במשך השנה האחרונה. פה סטייק, שם צלי, איזה נתח קצבים על האש, אולי אפילו קבב כבש טוב. בכל זאת, צריך להודות ולעצור רגע ולחשוב על כל הפרות האלה, לא?

רצה הגורל וגם ביום שבו אני מתייחד עם זכר הסינטות והאנטריקוטים המנהג הוא לאכול דברי חלב, שמגיעים מפרות, עד כמה שאני זוכר ("ומאיפה של הפרה בא החלב?" – דברי כב' הרב מוני מושונוב). כך שעם הזמן גם נרגעתי, ואפילו מפסיקות לי הרעידות בגוף מיד אחרי הארוחה. אפילו הצוות במחלקה הסגורה טוען שהשתפרתי.

בשבועיים האחרונים האמת שהייתי תחת מתקפה, דווקא חיובית – אני מנוי על המון בלוגי אוכל (הטובים שבהם בבלוג רול שלי מצד שמאל), וכולם כולם כמעט כולם בלי כמעט לגמרי לחתולין יוצא מן הכלל הוציאו איזה פוסט אחד או שניים על מאכלי גבינה. "עוגיו.נט" בעוגת גבינת עיזים (נשמע מטרף ונראה מדהים) ועוגת גבינה חגיגית עם פירות, "אוכל רחוק" בעוגות גבינה אישיות ("חטאים קטנים של גבינה") ובעוגת גבינה פירורים, מירב המדהימה מ- CooknBake עם פסטליקו תרד וגבינת פטה ויש עוד כאלה – אל תשכחו שעד שבועות יש עוד לפחות שלושה ימים… היחיד שאני לא מצפה ממנו למתכון של עוגת גבינה הוא טל מ-"יש מה לאכול", מסיבות היסטוריות של הסכמים שלו עם זוגתו שתחיה. ואני? כלום. לא הוצאתי שום פוסט בנושא עוגות גבינה. בלתי אפשרי. חייבים לקום ולעשות מעשה. אז בבקשה – אחת משתי עוגות הגבינה שהולכות איתי באמת המון זמן – והפעם מתכון שקודם כל בא לתקן עוולה רבת שנים של שבועות.

DSC04516

להמשיך לקרוא תיקון עוולה היסטורית

שבר פאי (או – הפוסט שכמעט ולא נכתב)

הפוסט שאתם קוראים עכשיו כמעט ולא נולד. כמעט עבר הפלה בזמן המחשבה עליו, יותר נכון בזמן המימוש. כשהכנתי את המנה שתתואר בפוסט, שהיא הגרסה הפרטית שלי ל- Sheppard's Pie, התוצאה לא ממש השביעה את רצוני, וגם לא קלעה יותר מדי לטעמם של בני המשפחה. כשאכלנו (כלומר, זוגתי שתחיה ואני, הילדים לא ממש הסכימו להשתתף בהרפתקה) את המנה הבנתי שפוסט כבר לא ייצא מזה. סתם צילמתי, וקצצתי, ועשיתי סטיילינג (סתם, סתם, המקסימום זה לצאת לחצר בכדי שתהיה תאורה שונה) – וכלום לא יוצא. המילוי של הפאי יצא לא רע בכלל, אבל החלק העליון היה "מושי" מדי, נוזלי, כמעט לא אכיל. טעים מאוד, אבל בלתי אכיל.

לא אכיל, אמרתם? מאחר ואני חצי פולני, הרי שאוכל לא זורקים, והשפרד'ס פאי, או איך שהתייחסתי אליו ב- 24 שעות הראשונות לחייו, ה-"שבר פאי", המתין לי במקרר לערב יום ראשון. חזרתי הביתה מורעב אחרי כמעט 14 שעות עבודה, ששיאן היה בשעתיים של שיחת וועידה עם ארצות הברית, מתוכן שעתיים שלמות של בזבוז זמן. לא נעים להגיד, אבל פינטזתי על הפאי בזמן הנסיעה הביתה. לא פנטזיות מהסוג של "אמריקן פאי", אלא דווקא אלה שכוללות חימום מהיר של חתיכה יפה של הפאי במיקרו, וצלילה לתוכו עם מזלג, ובכמה שפחות "נאגלות" של המזלג לאכול ולעכל.

כשהגעתי (סוף סוף) הביתה והוצאתי את הפאי (גררררררר), ראיתי מיד שמדובר במשהו שונה. החלק העליון (שעשוי פירה תפוחי אדמה) התמצק, וגם שאר הפשטידה "קיבלה צורה". חימום במיקרו לא שינה את המרקם, והפשטידה הפתיעה במרקם הרבה יותר יציב.

וכך, גבירותיי ורבותיי, ניצלה האנושות מחשכה ומחוסר ידע על השפרד'ס-פאי האישי שלי, שמבוסס על מתכון שהמצאתי תוך כדי התייחסות לשלוש עובדות בלבד – בשפרד פאי יש בשר למטה ופירה למעלה, שפרד פאי זה מאכל אנגלי, באנגליה שותים בירה בטמפרטורת החדר. השפרד'ס פאי הראשון, דרך אגב, הוגש איפה שהוא במאה ה- 18 בערך, כנראה על ידי עקרת בית אנגליה (או סקוטית, יש על זה וויכוח בין הסקוטים לאנגלים, בעיה שלהם) שחיפשה למחזר שאריות בשר וכנראה גם תפוחי אדמה (שנחשבים המאכל הלאומי של אירלנד), למרות שבאנגליה לא ממש סימפטו את תפוחי האדמה בתחילת דרכם, וגם לא את האירים וגם לא את הסקוטים.

DSC04456

להמשיך לקרוא שבר פאי (או – הפוסט שכמעט ולא נכתב)