הכי איטלקי שאפשר

לפני לא מעט שנים, באחת ממסיבות יום ההולדת המפורסמות של טל מהבלוג "מה יש לאכול?" הקינוח שהוגש לשולחן היה פנה-קוטה. אחת הטובות שאכלתי, גם אם לוקחים בחשבון שזה היה לפני יותר מעשר שנים אם אני לא טועה. טל שראה את הנולד הזהיר אותנו עוד לפני שהגיש את הקינוח ואמר שהמתכון לפנה קוטה עובר אצלו במשפחה ושהוא סודי, ושלא נבקש אותו כי לא נקבל. אני חושב שניסיתי לשכנע את טל במהלך אותו הערב וגם כמה פעמים לאחר אותה ארוחה לשתף אותי בסוד, אבל הוא פשוט לא הסכים.

גם אני הייתי רוצה לספר לכם שהמנה שאני אכין לכם הפעם מקורה באיזו אישה איטלקייה זקנה שהזמינה אותי להצטרף לארוחת הערב המשפחתית שלה באיזה ליל-סערה בכפר בטוסקנה, ושהוא בעצם עובר בירושה מסבתא-רבה שלה, או אפילו יותר מזה. אבל האמת, שאחרי שראיתי סרט עם הילדים שהיה בו טריילר של הסרט "Cloudy, with a chance of meat-balls" (שתורגם בעילגות עד אין קץ ל-"גשם של פלאפל"), ביקש ממני הגדול שאכין להם פעם ספגטי עם כדורי בשר. ה-"פעם" הייתה כמובן סוף השבוע אחד אחר כך, ומאחר ולא הכנתי כדורי בשר הרבה מאוד זמן, החלטתי פשוט להמציא מתכון לבד. האמת שלא צריך יותר מדי מקצת אינטואציה מטבחית, ויצא אפילו מעולה.

אז יאללה – אולי זה לא מבוסס על מתכון איטלקי מקורי בן 300, אבל עדיין – הכי טוב שאפשר. פסטה עם כדורי בשר ברוטב עגבניות עמוס טעמים.

ולפני שמתחילים – דבר אחד נוסף – אחרי שבועיים-שלושה אם אני לא טועה, גילה לי טל שהפנה-קוטה המשפחתית בכלל מקורה בשקית אבקה שהוא קנה בסופר, ושגם אמא שלו מכינה ככה פנה-קוטה, ושהוא בכלל עבד עלינו. האמת – תרגיל כיתה א' בשיווק… אני בטוח שהפנה קוטה הייתה פחות טעימה לו ידענו, פלצנים שכמונו, שמקורה בשקית אבקה רחמנא ליצלן.

נפצח בגירור של שלושה גזרים ושני בצלים על פומפייה דקה לתוך מסננת שמונחת מעל קערה. גם הגזר וגם הבצל (בעיקר) מגירים המון נוזלים בגירור, נוזלים שמלאים בטעם וריח שיעשירו לנו את הרוטב. אפשר דרך אגב גם פשוט לטחון את הבצל והגזר במג'ימיקס או בלנדר ואח"כ לשפוך את התערובת לתוך המסננת. בתכנית המקורית הייתה גם מחשבה לשלב קישוא, אבל מאחר שהקישואים נראו כאילו עברו עליהם כבר ימים טובים יותר (והיה גם ברור שהם לא יחזרו, דרך אגב), החלטתי לוותר. בפעם הבאה או כשאתם מכינים, תרגישו חופשי להוסיף קישוא גדול אחד מגורר דק. בכל מקרה, נסחט את המסה בכדי להוציא מקסימום נוזלים מהירק (כפי שניתן לראות בתצלום, משימה מעולה לאחד הילדים, במקרה זה הגדול, שמצטרפים לבישול).

DSC03541

את תערובת הירקות נניח בקערה אחרת, יחד עם ק"ג אחד של בשר טחון דל שומן. אני מנקה וטוחן לי נתח של "פאלש פילה" שהוא נתח שלרוב לא טוחנים, אבל גיליתי שהוא כוכב בתבשילים עם בשר טחון, והוא דל שומן מאוד – יש בו מעין רקמה סחוסית שמכילה המון ג'לטין שמעשירה את טעם התבשיל / הקציצה / הכדור / הבולונז (ה-"פאלש פילה" היה הנתח הסטנדרטי לצלי אצלנו במשפחה, ומשפט ידוע לשמצה של אימא שלי הוא "זה לא שומן, זה סחוס" כשהיינו מנקים את הפרוסה מהפס השקוף הזה ומסרבים לאכול אותו בתואנה שזה שומן…). בכל מקרה, נערבב היטב את הבשר עם הירקות, יחד עם עוד שתי ביצים, מלח ו/או אבקת מרק עוף איכותית (אצלי זה קנור) ומעט פלפל שחור גרוס.

כשהתערובת אחידה, נוסיף 4-5 כפות של סולת טחונה או פירורי לחם לתערובת הבשר. נערבב היטב וניתן לתערובת לנוח במקרר כשעה לפחות. מטרת המנוחה היא שהתערובת "תתמצק" לה – בזמן המנוחה הסולת ו/או פירורי הלחם סופגים את הנוזלים מהבשר והירקות , מתנפחים ומדביקים את כלל התערובת. גם הבשר עצמו "נח" ומתמצק.

DSC03564

אחרי כחצי שעה של מנוחה נתחיל להכין את הרוטב – נקצוץ לנו דק-דק בצל אחד, נפרוס דק את החלק הלבן והירוק-בהיר של כרישה אחת (אם הבצל הירוק הוא האח הצעיר והחצוף של הבצל, אזי הכרישה היא האחות הבכירה והמעודנת יותר של המשפחה – מעין ה-"ליידי" של השפחה), נקצוץ לרצועות דקיקות פלפל חריף אחד (לא חובה), ושלוש שיני שום לפרוסות דקות.

DSC03548

להמשיך לקרוא הכי איטלקי שאפשר

זיכרונות רומנטיים מהודו

שי ומ' הם זוג חברים חדשים שלנו. הזוגה שתחייה מתאמנת עם מ' באותו חדר כושר, ומשם לפה הפכנו לחברים. ד"א – לרוב אני מתייחס למתארחים בבלוג בשמם הפרטי, הבעיה כאן שנשים שנושאות שם כמו מ' יש בערך שתיים בארץ, ועוד אחת-שתיים בכל העולם, אז מפאת צנעת הפרט – אני נותן לה להרגיש כמו ראש השב"כ, או לפחות הסגן. שי ומ' חזרו לא מכבר משהות די ארוכה בארצות הברית – שי הוא מין סוג של סטארט-אפיסט סדרתי, ובעוד אנחנו מדברים הוא כבר בארה"ב מחפש לו לקוחות לסטארט-אפ הבא. הלוואי עלי.

מ' וצאצאיה התארחו אצלנו לארוחת שישי (שמענו ששי קינא מאוד בזה שהוא לא הוזמן, מה שאומר שכנראה "נאלץ" להזמין אותם שוב כשהוא יחזור ארצה). חבר אחר (חיימון) הדליק אותי לא מזמן על אוכל הודי וחשבתי שזו הזדמנות מעולה לנסות את כוחי במטבח הזה.

הרומן שלי עם המטבח ההודי מתחלק לשני חלקים – שתיים-שלוש ארוחות במסעדות הודיות מצוינות בלונדון, ובערך שלוש מאות ארוחות במסעדת "טנדורי" בישראל, באמצע שנות התשעים. למסעדת "טנדורי" בהרצליה יש מקום חם מאוד אצלי בלב, לא רק בגלל שלדעתי האוכל שם מעולה, אלא גם ואולי בעיקר מאחר ובמסעדה הזו אמרתי פעם ראשונה לזוגתי שתחיה שאני אוהב אותה (אז עדיין חברתי אחרי שבועיים-שלושה). אין כמו רומנטיקה מתקתקה של גילאי שנות העשרים מעל צלחת של מיקס גריל מהטנדור (מעין "טבון" הודי). יש סיכוי שיש מסעדה אחת או שתיים בשאנז אליזה או במונמארטר בפריז שזה היה מתקבל בה יותר טוב, אבל בכל זאת, זה היה לא רע בכלל – הזוגה היא אותה זוגה מאז ועד היום, אז כנראה שמשהו עבד שם. למרות זאת, אני חושב שבעשר שנים האחרונות היינו שם רק פעם אחת, אנחנו חייבים לחזור לארוחה דומה (אולי ביום הנישואין ה- 13 שלנו הממשמש ובא).

האמת שרוב המנות שאכלתי ב-"טנדורי" היו טובות מאוד, אך אחת זכורה לי – איך אפשר לשכוח את ה-"צ'יקן טנדורי" שמנצנץ בכתום זוהר מהצלחת. למרות שהמסעדה חשוכה משהו, עדיין הכתום הזוהר שלה מושך את העין כל כך. מין סוג של צ'יקן-טיקה שעשוי באותו תנור, אם אני לא טועה בבישול איטי מאוד. מה רבה הייתה האכזבה שקראתי פעם שהצבע האדום לא ניתן למנה על ידי גדילי הזעפרן היקר, אלא על ידי צבע. צבע מלאכותי. כשנגמר הכתום אפשר לערבב קצת אדום וקצת צהוב – וראה זה פלא – כתום זרחני שאפשר לסמן איתו נת"בים בשטח (נקודות תורפה בטיחותיות – מין ביטוי צבאי מתפלצץ לבור או חריץ בקרקע). אבל בכל מקרה, הטעם, הטעם, הטעם…

אז יאללה – לעבודה. היום נכין צ'יקן טיקה, קארי דגים הודי וואריאציה על "אלו גאבי", שהוא תבשיל תפוחי אדמה וכרובית ("אלו" ו-"גאבי" בהתאמה).

 

מידע כללי על בישול הודי לפני שמתחילים:
חלק גדול מהמתכונים ההודים מתחילים בטיגון או קליית התבלינים היבשים. הטיגון נעשה לרוב במעט מאוד שמן, ומוציא מהתבלינים המון המון טעמים. אפשר לוותר ולהשתמש אפילו בתבלינים טחונים במקום, אבל הטעם הוא פשוט לא אותו טעם – כדאי להשקיע ולקנות גרגרי כוסברה יבשים (גם מי שלא אוהב כוסברה כירק – טעם הגרגרים שונה לחלוטין), גרגרי כמון, פלפל שחור, הל וגרגרי חרדל.

DSC03312

בחלק גדול מהמתכונים נעשה שימוש במה שנקרא "גהי", שהוא בעצם חמאה מזוקקת – חמאה שהומסה והוסרו ממנה חלקיקי החלב שנשרפים בטמפרטורה נמוכה יחסית. אפשר להכין גהי לבד על ידי המסה של חמאה במיקרו – חלקיקי החלב ייפרדו מהשומן ויישקעו, כך שניתן ליצוק את החמאה המזוקקת בזהירות לכלי אחר ולהשאיר את חלקיקי החלב בכלי המקורי. התימנים נוהגים לעשות גם הם שימוש בחמאה מזוקקת, שנקראת אצלהם "סמנה". למרות זאת, אפשר להשתמש במקום גהי בשמן בעל טעם עדין, כגון שמן חמניות, תירס או קנולה.

חלק מהתבשילים ההודים מלווים ביוגורט, כרוטב, כמרינדה או כמלווה (לרטבים המלווים מנות מוכנות קוראים "צ'אטני" כשם כללי). מטרת היוגורט "לרכך" טעמים חריפים, להוסיף מימד של קטיפתיות למנה, ולעדן אותה בכלל. בחלק גדול מהמקרים, כמו במתכון הצ'יקן-טיקה, אפשר להחליף את היוגורט בשמנת צמחית מעורבת בלימון – זה לא יוצא בדיוק אותו הדבר, אבל מי שמקפיד על כשרות, זו אפשרות. אפשר גם להחליף בחלב קוקוס או בקרם קוקוס, אבל צריך לזכור שהמשמעות היא הוספה של טעמים שלא נמצאים דווקא במנה העיקרית מצד אחד, ומצד שני הוספה של קלוריות שמקורן בשומן. לא שזה נורא, רק תהיו מודעים לכך.

נניח במחבת קרה (לא ממש קרה, פשוט לא חמה) מעט שמן או גהי (כפית-שתיים)כפית של גרגרי כמון, חצי כפית גרגרי פלפל לבן (לא חובה ולא חלק מהמתכון הקלאסי והמקורי, אבל לדעתי פלפל לבן נותן המון בתבשילים הודיים) וכפית של זרעי כוסברה ונדליק אש בינונית. כשריח התבלינים מורגש באוויר, נכבה את האש וניתן לתבלינים לעמוד עוד כעשרים-שלושים שניות בשמן. בצורה הזו השמן ייספג קצת אל תוך התבלינים, ירכך אותם, ויספוג עוד מהטעמים הנהדרים שלהם.

נוציא את התבלינים לתוך מכתש ועלי ונכתוש היטב. למי שאין מכתש ועלי – אל תיפול רוחכם – מכניסים את התערובת לתוך שקית-שתיים של סנדוויצ'ים, ומכים עד חורמה עם מערוך או פטיש שניצלים.

DSC03320

להמשיך לקרוא זיכרונות רומנטיים מהודו

מרד במסורת

קוראי הבלוג הוותיקים יודעים שהתגאיתי בעבר במסורת של שבת של פנקייקים לארוחת הבוקר אצלנו בבית. נראה שהמסורת רבת השנים ועתיקת היומין, שהחזיקה מעמד כבר לפחות איזה שלוש שנים או קצת פחות, הולכת ונשברת. בעצם, הילדים נשברים. בעצם, נמאס להם מפנקייק. מה שהתחיל כ-"אולי רק השבת תכין משהו אחר ובשבת הבאה שוב פנקייק?" עבר דרך "אבא, אפשר השבת לא פנקייק? בבקשה?" (מגיע לרוב עם פרצוף של החתול מ-"שְרֶק", ונגמר ב-"אולי די כבר עם הפנקייק? אם אתה עושה פנקייק אני לא אוכל, וזהו". התחליפים היו החל מקורנפלקס עם חלב כי בדיכאוני על הבעיטה במסורת לא התחשק לי להכין כלום, עבור דרך דייסות מדייסות שונות (אני והבכור מתים על דייסות, זוגתי שתחיה והפספוס פחות, אז הם הסתפקו בקורנפלקס עם חלב, ראה סעיף קודם). והטופ – "ארוחת בוקר של ארומה" – משמע חביתה עם בצל ופטריות או ביצת עין "רכה-קשה", סלט ירקות, לחם וגבינות. מעניין איך קראו לזה לפני שקמה לה ארומה. אה, כן. "ארוחת בוקר", ככה סתם.

ככה הלכה לה מסורת משפחתית רבת שנים (אז מה אם זה רק שלוש, זה פחות דרמטי, וכבר הסכמנו שאני "דראמי", לא?).

להמשיך לקרוא מרד במסורת

מבוסס על רב המכר

אם תעצרו רגע ותחשבו על זה, בטוח שיש לכם איזה שניים-שלושה-ארבעה מאכלים שבסיטואציות מסוימות, הייתם מוכנים להרוג בשבילם. יש כמובן כמה רמות למאכלים האלה, חלק גדול מהם לרוב יהיו מאכלים שאכלתם בבית אבא (שבישלה אמא, לרוב), אבל בסיכומו של דבר לכולנו יש את ה- Comfort Food שמרגיע אותנו ומביא אותנו למצב צבירה של תינוק לאחר אמבטיה, יניקה טובה ונענוע טוב על הציצי של אימא. מחייך, ישן, מבסוט מהחיים.

כמבוגרים אנחנו עוד איך שהוא יכולים לשלוט בזה, להבין שאי אפשר בנקודה מסויימת, אבל אצל ילדים זה יותר מסובך. עד שילדים לומדים לדחות סיפוקים. אצל בנות בערך בגיל 12, אצל בנים בערך בגיל 47, אלא אם יש להם תחביב ספורטיבי או ג'יפ, ואז מדובר במצב קטטוני של רגרסיה מנטלית ללא יכולת לשלוט בזה.

יש משפחות שאצלן אוכל לילדים זה תמיד מסובך, בעיקר כאשר נמצאים מחוץ לבית – ילד אחד אוכל רק שניצל, השני רק המבורגר, זה צ'יפס, זה פירה, זה סלט עם עגבניות אבל בלי מלפפונים, זה בלי עגבניות, בלי מלפפונים, בלי בצל, בלי חסה. "אז מה כן להשאיר לך בסלט?" "את הריבועים הקטנים" (הקרוטונים). סלט בתחת שלי. שיאכלו משהו. משהו. הם לא יגדלו. לא יקחו אותם לצבא (אני לא רוצה שיקחו אותם לצבא בגלל שאני דואג להם, אבל הבושה, אוי הבושה – הבן שלי לא גויס מחוסר משקל? מה יגידו השכנים?). למזלי המשולש, הילדים שלי רחוקים מגיל גיוס מצד אחד, מצד שני הם כאלה ילדים מדהימים ואיכותיים שסיירת מטכ"ל / חיל האוויר / המוסד / השב"כ יתחננו שנסכים שהם יתגייסו לשם, אבל מצד שלישי והכי משמעותי יש חוק אצלנו בבית שקשה מאוד לעבור עליו – בכל מקום, לא חייבים לאכול, אבל חייבים לטעום. חייבים. וכשאני מעלה את זכות ה-"חייבים לטעום", הילדים חייבים לענות כמו שכבר אמר יגאל הנאצי "כן כן, כן כן". החוק הזה מציל מאכלים רבים מאיומים המגיעים ממשפחת "איכס", "זה נראה מגעיל", "אני לא אוהב את זה", והגדול מכולם:

אבא: למה אתה לא אוכל את האוסו בוקו עגל חלב אורגני ברוטב דבש רימונים עם נתחי סרטנוני נהרות? זה נורא טעים
ילד: אני לא אוהב את זה
אבא: אכלת פעם כזה?
ילד: לא
אבא: אז איך אתה יודע?
ילד: אביתר מהגן פעם אכל את זה ואמר שיש לזה טעם איכסה

במקרה כזה, כלאחר כבוד, נשלף חוק ה- "חייבים לטעום" וחייבים לטעום, ואז מתברר שזה דווקא מאוד טעים ואביתר בכלל אכל משהו מטוגן עם בצק ("מלאווח?", "כן, מחוואח"). מחוואח בתחת שלי כבר אמרתי? מה כן? אתם לא מקשיבים או מה? אמרתי "סלט בתחת שלי", תדייקו כשאתם מצטטים אותי. כמו שאתם רואים, בהתמודדות עם השטיקים של הילדים אני הופך להיות קצר רוח ועצבני אז אל תתחילו אותי, כן?

ישנם מקרים דווקא שמאכלים מסוימים הופכים להיות רבי מכר שאי אפשר בכלל להשתוות אליהם אצל ילדים. כל דבר שמנסה להשתמש בשם המנה ולא בדיוק אותו דבר לא שווה / לא טעים / מגעיל / זה בכלל לא דומה ורק את המקורי אני מסכים לאכול וזהו.

אצלנו במשפחה, יש שני מאכלים כאלה – האחד הן קציצות הדגים האלוהיות של חמותי שתזכה לחיים ארוכים ומאושרים (היא קוראת את הבלוג, אני חייב להתנהג יפה), והשני הוא מרק הקוסקוס של גיסתי זיוה שתחייה באושר ובעושר עם חיוך על שפתיה הבלונדיניות ועל שפתי כל משפחתה (אח שלי קורא את הבלוג, והוא מאוד מאוד חזק, גם כאן אני חייב להתנהג יפה).

יאללה – מבלי שהות נוספת, אחד מרק קוסקוס שמכינה פולניה שקיבלה את המתכון ממרוקאית אסלית, ואחד קציצות דג שמכינה רומניה שאלוהים יודע איך היא עושה את זה, אבל "הקציצות דגים של סבתא" זה רף שעדיין לא הצלחתי לעבור אצל הילדים. כן, אני מקנא. אסור?

DSC04602

להמשיך לקרוא מבוסס על רב המכר