דורום דורום דורום רים

אחד הדברים הכיפיים בעצם העובדה שלקחתי את הבישול שלי צעד אחד קטנטן מעבר לבישול ביתי והפכתי אותו למשהו קצת יותר "ציבורי", חושף אותי לנושאים ולמידע ולאירועים שכבשלן חובב ותו לא כנראה לא הייתי יודע עליהם ובטח לא הייתי מוזמן אליהם.

אירוע שכזה היה האירוע של "ברילה" לפני מספר שבועות. האמת שכבלוגר אני מוזמן ללא מעט אירועים שקשורים לאוכל, ואני משתדל לבחור אותם בקפידה בכדי לא להפוך ל-"זונה" של לאכול בחינם על חשבון מישהו רק בכדי לכתוב פוסט מפרגן. כשקיבלתי את שיחת הטלפון מגיא שהוא מנהל המותג "ברילה" ב-"שסטוביץ'", לקח לי כמה דקות לחשוב אם אני רוצה באמת להשתתף באירוע הזה. "מה כבר יכולים לחדש לי על פסטה?" חשבתי לעצמי. "הרי במילא כשאני רוצה להכין פסטה אני קונה פסטה של ברילה", אמרתי. אז האמת, תודה לאל שהנחתי את הגאווה המטופשת שלי וה-"אני יודע הכל" שלי בצד, והצטרפתי לאירוע הזה.

דרך אגב – חלק מהתמונות כאן (כל אלה של האירוע עצמו ולא של המתכון שלי) הם של צלם מאוד מוכשר בשם אייל קרן שהוזמן על ידי ברילה לאירוע. אני בטוח שתראו את ההבדלים…

בתחילת האירוע פגשנו את יניב פרטוש-תמיר מ-"מבשלים חוויה". יניב התגלה במהלך הערב גם כשף מוצלח מאוד, מצחיק, והאמת – הפתיע אותי ברמת הידע שלו, התיאורטי והמעשי, מאחר ולרוב שפים שמתמחים בסדנאות בישול (מכל סוג שהוא) ותו לא לרוב לא חידשו לי. יש משפט שאומר "מי שלא יודע לעשות, מלמד", ויניב הוכיח שהמשפט הזה כנראה לא נכון. לפחות לא תמיד.

DSC_0009

להמשיך לקרוא דורום דורום דורום רים

(כמעט)סוף עונת התאנים

יש לי יחס מאוד אמביוולנטי לתאנים – אני מת על תאנים יבשות (דבלים), בין אם "סתם ככה" כחטיף אנרגיה (אני משתמש בהן במהלך רכיבות אופניים, רגע לפני שאני מרגיש שאני מתעלף, בכדי להחזיר לעצמי קצת אנרגיה), ובין אם כחלק מתבשיל או קינוח (ראו ערך "אל תסתכלו בקנקן" – פוסט קינוח של דבלים ממולאות).

תאנים טריות, אני חייב להגיד, למדתי להעריך רק בשנים האחרונות, והאמת שאפשר באמת לעשות איתן (עם אלה המתוקות והשוות, לא אלה בטעם נקה 7) קסמים.

באחת מרכיבות האופניים בשטח עם ש', התחוור לי שהוא מת על תאנים (כנראה אפילו יותר מכמה שהוא אוהב סברס), ועל תאנים טריות בעיקר. כשהוזמנו לש' ומ' לארוחת גבינות ויין ליום האהבה, ואני קיבלתי את התפקיד של האחראי על הקינוח (והאמת גם על מקלות הלחם), החלטתי שאני מפנק את ש' ומכין משהו עם תאנים.

מאחר והיה לי מעט מאוד זמן להכין את הקינוח, החלטתי ללכת על משהו קליל ופשוט – משהו שמצד אחד ייתן לטעם והמתיקות של התאנים את המקום הראוי להן, ומצד שני ייתן "קלאסה" והרגשה של קינוח של מיליון דולר.

DSC09012

אם נתעלם מהעובדה שבשלב האחרון קצת פישלתי ושכחתי את הקינוח דקה אחת יותר מדי בגריל, הרי שהתקבל באמת קינוח מתוק, עם טעמים מורגשים של התאנים הטריות מצד אחד, ומצד שני טעמים חזקים של דבש ורום שמשלימים את מתיקות התאנים.

יאללה, לעבודה – תאנים מקורמלות בזביונה עם רום, דבש וליקר תאנים.

להמשיך לקרוא (כמעט)סוף עונת התאנים

מרק אגא-דו-דו-דו דופו

אחד המאכלים שכנראה מהווה עבור כל אחד, לאורך ולרוחב המפה העדתית, החברתית והפוליטית אוכל של בית הוא המרק. עם דגש על מרקים חמים, מרק הוא לרוב וכמעט תמיד "אוכל של בית", אוכל מנחם, Comfort Food במיטבו.

בשבילי מרק של בית הוא מרק עוף, כזה שביום-יומיים הראשונים שלו אוכלים אותו כמו שהוא, וביום השלישי, בכדי שלא ישעמם, מוסיפים לו כף-שתיים של רסק עגבניות ועוד כמה כפות של אורז לבן מבושל, וקיבלנו מרק עגבניות חדש-חדיש-ומחודש (של טוני פיין). מרק הבית של אשתי הוא מרק הקישואים של אמא שלה שכבר קיבל כאן בבלוג קצת עדנה, יש כאלה שמבחינתם מדובר על מרק רגל, או חרירה, או אפילו מרק ירקות עם המון המון אושר של טעמים וירקות.

אני יודע שהעונה הזו היא לא העונה האולטימטיבית למרקים, ושבתקופה הנוכחית אנשים מחפשים בעיקר אוכל קליל וקריר, אבל למי שעדיין בא לו מרק ולא בא לו משהו כבד, כזה מרק שמשאיר חותמו רק על בלוטות הטעם ולא על בלוטות הזיעה, המרק הזה יכול להוות פתרון מעולה.

ה-"אגאדאשי טופו", שמבטאים אותו "אגאדאשי דופו" (אל תשאלו אותי למה, אבל מבטאים את זה דופו), הוא דרך להגיש טופו חם (ומטוגן), והוא בעצם לא מרק אלא רוטב סמיך שמבוסס על ציר דאשי (ציר מרק דגים) עם מירין ועוד טעמים שמגיעים מתוספות שלעיתים אפשר למצוא ברוטב, כמו פלפל חריף, בצל ירוק ואצות עדינות. ולמרות שבטוקיו או בכל מקום אחר ביפן כנראה כבר היו מוציאים אותי להורג על מה שעשיתי, אני לקחתי את הספק רוטב הזה והפכתי אותו למרק.

DSC06703

להמשיך לקרוא מרק אגא-דו-דו-דו דופו

שניה לפני שנגמרים הפיצוחים

לרוב אני לא מצליח לתזמן את הפוסטים שלי מבחינת הרלוונטיות שלהם – אני לא מספיק להעלות פוסט על עוגת הגבינה שלי או על איזו פשטידה טובה לפני שבועות, וגם הפוסט לפסח יחכה כנראה לאיסור החמץ הבא. הפעם אני חורג ממנהגי ומפרסם פוסט יומיים אחרי שפרסמתי את הפוסט האחרון על עוגת הגבינה בכדי "לעמוד בזמנים" ולהצליח ולספק לכם נשנוש לגמר המונדיאל.

ביום רביעי האחרון הזמין אותי ש' לראות אצלו, יחד עם עוד כמה חברים, את המשחק בין ספרד לגרמניה. "מה אני צריך להביא?", שלחתי לו SMS. "לא נראה לי שצריך" – באה מיד התשובה. ברור. אני אגיע בידיים ריקות. בטח. בואו רק נגיד שבגלל הכנת מקלות הלחם שתיכף תלמדו להכין, איחרתי לש' ולא ראיתי את המחצית הראשונה.

למרות שאני לא מת על כדורגל, מאז הצבא אני רואה כמעט באדיקות את המונדיאל כל ארבע שנים. יש גם משהו מאוד כיפי בתערובת בירה-"תבעט יא דביל!"-פיצוחים-"גוווווווווווווווווווווווווווווול!", וכשזה מלווה לא רק בכדורגל מעולה אלא גם בחברה טובה, זה בכלל טוב. השנה ראיתי חלק מהמשחקים לבד (מה שלרוב אומר שלקראת סוף המשחק כבר נמנמתי והתעוררתי רק משאגות ה-"גווווווול!" של השדרנים), חלקם ראיתי עם הבן שלי, ואפילו את אחד מהם באחד הזמני איכות הכי טובים שלנו ביחד, יושבים בבר לא נורא רחוק מהבית, עם ערימה של שניצלונים, בירה בשבילי ומיץ בשבילו, רואים משחק, מקשקשים, מדברים על בנות ועל עוד דברים שפתאום נראים לו קצת שונה (הוא בן 10), ולי הוא פתאום נראה גדול מהר מדי. חלק אחר ראיתי עם ש', ד' ו-ג', או באותו הבר (רק בשעה הרבה יותר מאוחרת ועם הרבה יותר אוכל ועשן, ובירה) ואת המשחק האחרון של חצי הגמר, כמו שאמרתי, ראיתי בסלון של ש' על מסך ה- HD שלו (ד' טוען שהשחקנים רצים בטלוויזיה שלו הרבה יותר מהר, המלצנו לו שישדרג מ- 14 אינץ' למשהו קצת יותר גדול).

למרות שזה לא קשור לחלוטין לאוכל, זה הזמן לפרגן לגוף שאנחנו לא רגילים לפרגן לו – ערוץ 1 הרים הפקה מדהימה לדעתי, איכותית, עם אולפן שנראה אליפות. כולל מסך שאפשר לצייר עליו עם האצבע ושמהווה אטרקציה לכל אחד מהפרשנים – "אם הוא הולך לכאן" (מצייר חץ עם האצבע) "אז ההוא לא היה יכול להגיע לכאן" (כנ"ל) "וכל האזור הזה היה מוגן" (סימון של חצי מעגל) "והגול הזה כמובן שלא היה קורה" (נקודה עם האצבע על השער).מה אני אגיד לכם, הזכיר לי תרשימי קרב משיחות מורשת-קרב בצבא, רק היה צריך לסמן איפה החטיבה המשוריינת ואיפה אוגדת החי"ר הממוכנת. בקיצור, מגניב, לא מתאים לערוץ אחד שמצטייר לנו כמשהו שנתקע בימים של השחור-לבן והשעון מחוגים של "מבט לחדשות". ואתם יודעים משהו, פתאום התחלתי לראות תוכניות בערוץ אחד, לפני ואחרי הכדורגל ואפילו בלי קשר. "איכות זו לא מילה גסה". וואללה. אז כנראה שאני לא אהפוך להיות צופה קבוע של וויצטום או של שיעמומונים שיש שם, אבל יש שם כמה יהלומים.

ולענייננו, כבר הרבה זמן שאני מחפש סיבה להכין את מקלות הלחם של אורי שפט, ירום הודו, ממאפיית לחמים. אורי הוא אופה בחסד, שמוציא לדעתי את הלחמים הטובים ביותר בשכונה היום, לקח את הגנטיקה שלו ואת החלום שלו הכי רחוק שאפשר – אורי לקח את החלום שלו ולמד בדנמרק שם יש לו גם קרובי משפחה. מי שעדיין לא מבין מה הקשר – דנמרק (ולא תימן) נחשבת לאם כל האומות בכל הנוגע לבצקים. לפעמים נראה כי כל ההשפעה שלהם על העולם היא בעיקר במה שנהוג לכנות בבתי הקפה זוועתיים "עוגת בוקר" ובמקומות שקצת יותר מכבדים את עצמם "מאפה" ובכאלה שממש מכבדים את מה שהם עושים "דייניש קינמון / דייניש גבינה" וכד' (ובאנגלית Danish) – אבל "דייניש" זה רק ההתחלה. בדנמרק, כמו שרוב מדינות סקנדינביה יש המון סוגים של לחמים, שעושים שימוש בחומרים מעניינים כמו דגנים מאפיינים כמו שיפון, שיבולת שועל ועוד. את אורי הכרתי בסדנת לחם שהוא העביר בתערוכת מבשלים 2010, ואחרי שהייתי כבר מאוהב בלחמים והמאפים שלו, הפגישה איתו (וספר חתום שקניתי באותו מעמד) רק גרמו לי להעריך מאוד גם את האיש עצמו ולא רק את המאפים. אתם יודעים שיש לי רגישות לשפים ואנשי אוכל מובילים שלא חושבים שהשמש זורחת להם מהתחת בבוקר, ואורי הוא בדיוק כזה – איש פשוט, חביב, ידען, שיודע לעשות כיף לאנשים בפה ובלב ולא חושב שזה הופך אותו לאלוהים. אדם כלבבי.

DSC08939

ההזמנה לראות משחק כדורגל התאימה לי כמו כפפה ליד – המקלות הללו, שהם שונים לחלוטין ממקלות הבצק הפריכים שמכינים מבצק עלים או בצק פריך, "מעניינים את הפה" בזה שהם מאוד פיקנטיים, עם מרקם מעניין ולעיס (מה שאומר שאורך הזמן שמתעסקים איתם בפה הוא יותר ארוך מקרקר או מקל פריך) ועם טעם מגניב שנובע מהתערבבות של המון טעמים – הבצק (עם קמח השיפון), הזיתים, הגבינות… מעולה.

לצערי לי יכולתי לעמוד בכל הדרישות שמכתיב המתכון המקורי, אז שיניתי אותו כך שיתאים בצורה מלאה למה שהיה לי נגיש בבית.

להמשיך לקרוא שניה לפני שנגמרים הפיצוחים