סוף סוף, אחרי כל כך הרבה שבועות של ציפיה, הגיע החורף. חיכינו לו כל כך הרבה זמן, וכל כך ייחלנו לו, וכל כך שמחנו שהוא הגיע, למרות שהשמחה הייתה טיפה מהולה בעצב – החורף הזה, קוראים יקרים שלי, הגיע שבוע אחד מאוחר מדי. כמה חיים וכאב ועצים וירוק ובתים ונכסים ורגשות הוא היה יכול לחסוך אם רק היה מואיל בטובו להגיע שבוע אחד לפני.
כתושב הצפון, ובעצם רחוק בערך 10 ק"מ ממוקד השריפה הנוראית בכרמל, השבת הקודמת הייתה, לא פחות ולא יותר, זוועה עבורי. מהרגע ששמעתי על השריפה לא יכולתי להתרכז בשום דבר אחר. בהתחלה ההרס של הנוף שהוא החצר האחורית שלי טירף אותי. אני אוהב לטייל באיזור הזה, ולפעמים אני גם רוכב על אופניים באיזור, ומבחינתי זה ממש כאילו שרפו לי את החצר האחורית של הבית שלי. בהמשך, כששמעתי על צוערי השב"ס שנהרגו, צעירים באמצע החיים שלהם, שנשרפו חיים באמצע ביצוע משימה, הדיכאון פשוט אפף אותי. במהלך השבוע הייתי אחוז תזזית לעשות משהו וניסיתי, יחד עם מח' משאבי אנוש בחברה שאני עובד בה, להזמין ילדים מפונים מבית אורן, ואח"כ ילדי כבאים, לפעילות של כיף אצלנו בחברה. בסיכומו של דבר זה לא יצא אל הפועל, אבל מסיבה טובה – כישראלים, אם מישהו ינסה לקחת לנו את המקום בתור בכביש, בסופר, ואפילו בתור לכיסא החשמלי, אנחנו נפרק לו את הצורה וניתן משמעות למשפט "אדם לאדם זאב". לעומת זאת, כקולקטיב, אנחנו אחד העמים, לדעתי, המגוננים והמתאחדים ביותר שיש. כשפניתי למנכ"לית המרכז הקהילתי מיר"ב (המרכז הקהילתי של מועצה מקומית חוף הכרמל בה התרחשה השריפה), וגם ליו"ר איגוד הכבאים, קיבלתי את אותה תשובה משניהם – "תודה רבה, רשמנו את השם והמספר והכוונה, אבל כל כך הרבה אנשים כבר תרמו ועוד הרבה הציעו לתרום, שכבר הלו"ז שלנו מפוצץ". אתם יודעים משהו, שאפו. לכולנו.
בתמונה – מסלול אופניים ("סינגל") בכרמל החרוך – מצמרר, לא פחות. קרדיט לצלם לא ידוע.
ואם אתם עדיין רוצים לעשות משהו, לתרום משהו קטן, אני מזמין אתכם לעשות מה שאני עושה בשבוע האחרון – בכל פעם שאני רואה רכב כיבוי, אני מאט, מצפצף להם, צועק להם "תודה" ומרים אגודל למעלה. תעשו את זה גם אתם, זה כיף, ומה שאתם נותנים לאנשים המדהימים האלה, "לוחמי האש" כמו שקראו להם בחדשות (וצריך להמשיך לקרוא להם), זה פשוט הכרה ותודה על זה שהם מסכנים את החיים שלהם במינימום משאבים ומינימום תקנים, בשבילכם ובשבילי.
זהו, עד כאן החלק על השריפה הארורה הזו שלא הייתה צריכה לקרות, ועל החלק הטוב שאנחנו צריכים לקחת ממנה כעם, כפרטים.
כששמענו, זוגתי שתחייה ואני על סוף השבוע הסוער המתקרב, היה לנו ברור שאנחנו לא מתכוונים להוציא את האף שלנו או של הילדים במהלך סוף השבוע, וזה באמת מה שעשינו. ומה יותר מתאים לסוף שבוע שלא יוצאים בו מהבית מניחוחות של תבשיל איטי-איטי שמגלם בקירבו 2000 שנות גלות? מי שלא שמע יהודי נאנח איזה "אוי וויי" אחרי חמין טוב של שבת, לא שמע אנחת יהודי בחייו. אני בטוח, דרך אגב, של- "אויי וויי" יש את הגרסה שלו במרוקאית, או בעיראקית (ועל זה אפילו פרסמתי פעם אחת פוסט, על הטבית העיראקי). כל החמינים, ד"א, מתבססים על תהליך שבו הבישול האיטי מפרק את הסוכרים שבחלקי התבשיל השונים ומקרמל אותם, ועל ידי כך מתקבל הטעם המתקתק והצבע השחום.
ד"א – החמין הזה היה החמין הראשון שאכלתי מזה 3 שנים, בעיקר בגלל הדיאטה שעשיתי. חמין הוא לא מאכל דל שומן, עד כמה שמנסים (והפעם ניסיתי, תאמינו לי).
להמשיך לקרוא צ'ולנט (חמין) לחורף שחיכינו לו כל כך הרבה
