פשוט מבשל פשוט

החגים מבחינתי הם השיא של האוכל הביתי. שני החגים המרכזיים כשמדובר באוכל הם ראש השנה ופסח. בשניהם, למעט המצות, האוכל די דומה (לפחות אצלנו, האשכנזים הפחות מפותחים). המטבח הפולני שונה מאוד מהמטבח ההונגרי, או הרומני, או הצ'כי. יש המון קווי דמיון בין סוגי האוכל הללו, שבעיקר נובעים מהטמפרטורה הנמוכה השוררת במדינות אלה, אבל עדיין – יש המון המון המון שונות. למרות כל זאת, לאוכל האשכנזי יצא, ולעיתים בצדק אך לא בכוונה, שם של מטבח אפרורי, לא מתובל, מצומצם ופשוט. חלק מהאנשים יגידו אפילו "גועל נפש" על חלק מהמנות המוגשות במטבח הזה, ואפילו לי יש השגות על חלק מהמנות. אין סיכוי, לדוגמה, שתתפסו אותי עם חתיכת גפילטע פיש או רגל קרושה. אבל זה בסדר – בכל מטבח יש מנות כאלה – יש לי חבר מרוקאי שכשהוא מריח ריח של מוח מטוגן, מנה שנחשבת אצלו בבית מעדן, הוא מקבל עוויתות של הקאה וצמרמורות בכל הגוף, המסכן.

להמשיך לקרוא במיטב המסורת – חלק א'

לכל אחד יש מתכון אחד או שניים שהוא מוכן להישבע שהם מצד אחד הכי קלים שיש, מצד שני שהוא ניחן בתכונות של כובש נשים, מרגיע ילדים, מתחבב על החמות ו/או הכול כולל הכול, לאו דווקא בסדר הזה.

בקטגוריה הזו נופל מוס השוקולד האלמותי שעבר אלי מאימא שלי. מוס שוקולד אוורירי אבל מאוד שוקולדי בטעמו (למרות שיש לכם שליטה על כמה שוקולדי), קל מאוד להכנה ושאפשר לשנות אותו ברגע לפי מה שבא לכם – בא לכם משהו כבד, שוקולד-מריר? לכו על זה. דווקא קליל, בסגנון שוקולד-חלב? גם טוב. שוקולד לבן עם קפה? אחלה. רוצים להרשים, לבנות מוס טריקולד ולהוסיף פירורים של פולי קקאו או פולי קפה? סעו, יש לכם עוד. כמה טעים, ככה גמיש.

ו להמשיך לקרוא הקלות הבלתי נסבלת של המוס

בילדותי גדלתי ברחובות, שנקראת עיר ההדר והמדע, או המדע וההדר, בזכות מכון וייצמן והפקולטה לחקלאות (עד כאן המדע) והכמות המטורפת של שטחי הפרדסים שהקיפו את העיר. את מכון וייצמן והפקולטה אף אחד כבר לא ייקח כנראה מרחובות, אבל פרדסים, איך לומר, לא כל כך פשוט למצוא כבר. חבל. בתקופות האביב והקיץ, ברגע שהתקרבת לרחובות ידעת שאתה שם – ריח חזק, משכר, כמעט עוטף אותך של פריחת הדרים מדהימה. זה כבר לא קיים – רחובות מריחה סתם כמו "עוד עיר".

דבר נוסף שהשתנה, דווקא לטובה לדעתי, זה העושר הקולינרי בעיר. המגוון הקולינרי בעיר בשנות השמונים והתשעים נע בין "מטעמי התקווה" בשעריים לבין "פלאפל קריטי" כשבדרך עברתם דרך אושיות קולנאריות כגון בורגר ראנץ' ו-"בורקס סמי" השם ירום הודם. היו גם כמה בתי קפה שבאו והלכו אבל… אם רציתם משהו קצת יותר מעניין מפלאפל, שווארמה, סמי בורקס וכד' (שלא תבינו לא נכון – אנחנו מדברים על המלוואח הכי טוב שאפשר להשיג, ועל פלאפל שמשגע לכם את הבלוטות, ובורקסים פריכים וחמים ומטמטמים, אבל בכל זאת) – נצרכתם להרחיק ולהצפין עד "הכרך הגדול" – ראשון לציון. שם מצאתם מסעדות-על כמו פורמגי'ו על מגוון שייק הפירות שלה, הפסטות על בסיס שמנת ואת אלילת מטבח הגורמה התימני – הזיווה של נאפיס.

כשפתחו את מסעדת "פינג פונג" ברחובות (הרצל פינת דרך יבנה) זה היה מבחינתנו פשוט אירוע שלא יאומן. התקופה הייתה תקופת התיכון שלי (תיכון רון, הפתרון לכל גאון), ואנחנו היינו פשוט המומים מכמה מעניין יכול להיות אוכל סיני – בקר עם פלפלים, עוף עם פלפלים, חזיר (!!!) עם פלפלים. בקר עם קשיו, עוף עם קשיו, חזיר (!!!) עם קשיו. וכן הלאה. חוקיות? שחזור מנות? ממש לא! זה מדהים. זה אוכל סיני, זה פשוט פלאי הטכנולוגיה. והטופ של הטופ – בננה מטוגנת, אננס (מקופסה) מטוגן. ליצ'י. לא מטוגן. סתם ככה. מקופסת שימורים. טעים שזה מטרף. סיימנו בחינת בגרות? חוגגים בפינג פונג. סיימנו מגן? פינג פונג. סתם בא ללכת לאכול איפהשהוא? פינג פונג. בדרך ללוויה ברחובות לפני כמה שנים, עצרתי בכדי לחטוף משהו בפינת הרחובות הזו. תנחשו מה יש שם במקום פינג-פונג? ניחשתם נכון (או שלא) – שיפודיה. די גרועה, האמת. ניסיתי.

השבוע נורא התחשק לי להכין אוכל סיני. אחד הדברים הכי כיפיים בלהכין אוכל סיני זה שאפשר להכין כמעט כל דבר, פשוט להוסיף לו רוטב סויה, ולקרוא לו "אוכל סיני". ובכל זאת, הכנתי אוכל סיני. אמיתי. אני חושב. הרבה אנשים מפחדים להכין אוכל סיני, אין לי מושג בעצם למה – אולי אחד מסוגי האוכל הכי פשוטים שיש. במהלך כתיבת הפוסט אפילו חשבתי לעצמי – זה לא קצת פשוט מדי? אפילו ל-"פשוט מבשל פשוט"? תשפטו בעמכם…

אז יאללה, לעבודה – מרק תירס כמוסיני וגם בקר מוקפציני עם ירקותיני.  ובאמצע המתכון – נקודת החלטה אם אנחנו רוצים סיני או תאילנדי או יפני. ככה? כן, סתם ככה.

להמשיך לקרוא שינים סינים עם כיניר גידיל

לפני שאתם ממשיכים לקרוא – הודעה קצרה – בפוסט היום יש מהפיכה. פשוטו כמשמעו. אל תגידו אח"כ "לא ידעתי", אל תגידו "אף אחד לא עדכן אותי" – יש מהפיכה. נקודה. לא פחות. היום הוא היום שבו החיים שלכם נחלקים לשניים – לפני הפוסט הזה, ואחריו. לא פחות ולא יותר. המלצה אישית שלי, וכמובן שאני לא משוחד ולא אינטרסנט– תמשיכו לקרוא.

הפעם נפל עלי הפור (ברוח החג) להכין עוגה. איזה כיף. עוגה, לפורים. אוי ואבוי. עוגת פרג. פרג. אני שונא פרג בעוגות ובמתוק בכלל. אפשר אולי להביא קופסת חומוס מהסופר ולסגור עניין? אולי קרטון של בורקסים? משהו? לא. עוגה. תכין ותשתוק. ושיהיה טעים, כן?בסדר. אני אכין. קיבינימט. פרג. ברוך בורא אוזני המן עם מילוי אגוזים/שוקולד/ריבת חלב/כל-דבר-חוץ-מפרג. מעבר לזה שאני שונא פרג, אני גם שונא את ה-"אפטר-אפקט" של פרג – חריצי השיניים שלך מלאים ב-"מביכונים".

להמשיך לקרוא פעם בשנה חייבים לאכול או להכין עוגת פרג