צ'ולנט (חמין) לחורף שחיכינו לו כל כך הרבה

סוף סוף, אחרי כל כך הרבה שבועות של ציפיה, הגיע החורף. חיכינו לו כל כך הרבה זמן, וכל כך ייחלנו לו, וכל כך שמחנו שהוא הגיע, למרות שהשמחה הייתה טיפה מהולה בעצב – החורף הזה, קוראים יקרים שלי, הגיע שבוע אחד מאוחר מדי. כמה חיים וכאב ועצים וירוק ובתים ונכסים ורגשות הוא היה יכול לחסוך אם רק היה מואיל בטובו להגיע שבוע אחד לפני.

כתושב הצפון, ובעצם רחוק בערך 10 ק"מ ממוקד השריפה הנוראית בכרמל, השבת הקודמת הייתה, לא פחות ולא יותר, זוועה עבורי. מהרגע ששמעתי על השריפה לא יכולתי להתרכז בשום דבר אחר. בהתחלה ההרס של הנוף שהוא החצר האחורית שלי טירף אותי. אני אוהב לטייל באיזור הזה, ולפעמים אני גם רוכב על אופניים באיזור, ומבחינתי זה ממש כאילו שרפו לי את החצר האחורית של הבית שלי.  בהמשך, כששמעתי על צוערי השב"ס שנהרגו, צעירים באמצע החיים שלהם, שנשרפו חיים באמצע ביצוע משימה, הדיכאון פשוט אפף אותי. במהלך השבוע הייתי אחוז תזזית לעשות משהו וניסיתי, יחד עם מח' משאבי אנוש בחברה שאני עובד בה, להזמין ילדים מפונים מבית אורן, ואח"כ ילדי כבאים, לפעילות של כיף אצלנו בחברה. בסיכומו של דבר זה לא יצא אל הפועל, אבל מסיבה טובה – כישראלים, אם מישהו ינסה לקחת לנו את המקום בתור בכביש, בסופר, ואפילו בתור לכיסא החשמלי, אנחנו נפרק לו את הצורה וניתן משמעות למשפט "אדם לאדם זאב". לעומת זאת, כקולקטיב, אנחנו אחד העמים, לדעתי, המגוננים והמתאחדים ביותר שיש. כשפניתי למנכ"לית המרכז הקהילתי מיר"ב (המרכז הקהילתי של מועצה מקומית חוף הכרמל בה התרחשה השריפה), וגם ליו"ר איגוד הכבאים, קיבלתי את אותה תשובה משניהם – "תודה רבה, רשמנו את השם והמספר והכוונה, אבל כל כך הרבה אנשים כבר תרמו ועוד הרבה הציעו לתרום, שכבר הלו"ז שלנו מפוצץ". אתם יודעים משהו, שאפו. לכולנו.

בתמונה – מסלול אופניים ("סינגל") בכרמל החרוך – מצמרר, לא פחות. קרדיט לצלם לא ידוע.

ואם אתם עדיין רוצים לעשות משהו, לתרום משהו קטן, אני מזמין אתכם לעשות מה שאני עושה בשבוע האחרון – בכל פעם שאני רואה רכב כיבוי, אני מאט, מצפצף להם, צועק להם "תודה" ומרים אגודל למעלה. תעשו את זה גם אתם, זה כיף, ומה שאתם נותנים לאנשים המדהימים האלה, "לוחמי האש" כמו שקראו להם בחדשות (וצריך להמשיך לקרוא להם), זה פשוט הכרה ותודה על זה שהם מסכנים את החיים שלהם במינימום משאבים ומינימום תקנים, בשבילכם ובשבילי.

זהו, עד כאן החלק על השריפה הארורה הזו שלא הייתה צריכה לקרות, ועל החלק הטוב שאנחנו צריכים לקחת ממנה כעם, כפרטים.

כששמענו, זוגתי שתחייה ואני על סוף השבוע הסוער המתקרב, היה לנו ברור שאנחנו לא מתכוונים להוציא את האף שלנו או של הילדים במהלך סוף השבוע, וזה באמת מה שעשינו. ומה יותר מתאים לסוף שבוע שלא יוצאים בו מהבית מניחוחות של תבשיל איטי-איטי שמגלם בקירבו 2000 שנות גלות? מי שלא שמע יהודי נאנח איזה "אוי וויי" אחרי חמין טוב של שבת, לא שמע אנחת יהודי בחייו. אני בטוח, דרך אגב, של- "אויי וויי" יש את הגרסה שלו במרוקאית, או בעיראקית (ועל זה אפילו פרסמתי פעם אחת פוסט, על הטבית העיראקי). כל החמינים, ד"א, מתבססים על תהליך שבו הבישול האיטי מפרק את הסוכרים שבחלקי התבשיל השונים ומקרמל אותם, ועל ידי כך מתקבל הטעם המתקתק והצבע השחום.

ד"א – החמין הזה היה החמין הראשון שאכלתי מזה 3 שנים, בעיקר בגלל הדיאטה שעשיתי. חמין הוא לא מאכל דל שומן, עד כמה שמנסים (והפעם ניסיתי, תאמינו לי).

DSC00437

להמשיך לקרוא צ'ולנט (חמין) לחורף שחיכינו לו כל כך הרבה

אז מה אם אני אשכנזי? תבית עיראקי של פולנים

דבר ראשון – למאות אלפי המעריצים (טוב, נו, חמישה) שפקדו את הבלוג בשבועיים האחרונים ולא מצאו פוסט חדש – אני מקווה שלא איכזבתי אתכם יותר מדי. האמת שכיף לחזור ולכתוב אחרי יותר משבועיים שלא פירסמתי פוסט. והאמת גם שלא באשמתי נעדרתי. גם לא באשמת המלחמה. זוגתי, תיבדל לחיים ארוכים ורגועים, החליטה להשתלט על המטבח ולהחרים את זכויותיי לבשל לארוחות המשפחתיות, כך שפשוט לא בישלתי המון זמן. אז בשבועיים האחרונים אכלנו מצויין, אבל "הוא לא בישל, כבוד הרב", אלא "מעשה ידי אשתי להתפאר". ומי שלא יודע מאיפה זה מצוטט – שילך יעמוד רבע שעה בפינה, יביא את אימא, יכתוב 100 פעם על הלוח "אני לא אלך יותר לפסטיבל סרטים דוקומנטריים בשפה הסרבית בסינמטק" וירוץ לראות את "צ'רלי וחצי" ו-"חגיגה בסנוקר".

היום, גבירותי ורבותי, מושבעים יקרים – היום בישלתי משהו באמת מכור מחצבתי. איך יכול להיות שהכותרת אומרת "תבית עיראקי" והטקסט אומר "כור מחצבתי", שהרי אבי זכרונו לברכה יליד ואזרח הממלכה האוסטרו-הונגרית ואימי תבדל"א נולדה בזאמושץ' (תנסו להגיד את שם המקום 5 פעמים רצוף) שזה איפה שהוא בפולין? אז האמת היא שמה שבאמת למדתי מאימא שלי, שהייתה ועדיין הינה בשלנית מדהימה, זה שלאוכל אין לאום, ואין דת ואפילו לא עדה. יש רק טעם, ואם זה טעים, אז למה לא? אז נכון שאצלנו בבית אכלו כבד קצוץ וחריין וגפילטע (גועל) ורגל קרושה (נפש), וראקוט קרומפלי וגולאש ויוך מיט לוקשן וקניידלך וכל אוכל אשכנזי שרק אפשר, אבל לצד זה היו גם ג'חנונים ומלוואחים וקובה וממולאים ומרק רגל ואורז צהוב וחומוס ביתי ומה לא. מה שטעים – נכנס. הסיפור שהכי ממלא אותי בגאווה על הבשלנות של אימא שלי הוא על השכנה התימניה שנכנסה אלינו הביתה וביקשה ללמוד מאמא שלי את הסוד שלה (כן כן, של האמא הפולניה שלי) למלוואח. שלא תבינו לא נכון – הסיבה שלימדו אותי להכין אוכל היא לא להעשרה או לפיתוח ההיבט הגסטרונומי שלי – לאימא שלי, כמו לכל פולניה, יש את הרינסטינקט שאומר לה ש-"עוד מעט היא הולכת", ו-"מה יהיה על הילד? לא יהיה מי שיבשל לו. הוא ימות ברעב, המסכן". וזה כמובן בהתעלמות מוחלטת מכך שהחל מכיתה ד' יש לי אקסטרות שיכולות להאכיל עיירה קטנה או לפחות שכונה בדארפור. אז הנה אני, חי ובועט ומבשל ונהנה. וגם היא, אימי אהובתי, חיה (לא כל כך בועטת, בעיקר בגלל הכאבים בגב, אבל אתם מבינים את הכוונה).

אז יאללה בדאלק- תבית עיראקי.