הפוסט הזה מוקדש לאבי, יעקב (או בשמו המקורי – ארווין רוברט יעקב) – שהיה "הונגרי קלאסי", ממש פרסומת להונגרים, למרות שרק נולד שם ובגיל שלוש עלה כבר לארץ. אבי נפטר מסרטן לאחר שלחם במחלה בצורה אמיצה ועיקשת לפני כ- 5 שנים, והאמת שאני שמח וגאה שאני יכול להקדיש משהו אישי לזכרו. כל מה שאומרים על ההונגרים נכון – אנשים שמחים, עצבניים, מהירי חימה, חכמים, אינטיליגנטיים, אוהבי אוכל טוב, בעלי חוש הומור, גם הומור עצמי, קיצוניים בתגובותיהם ודעותיהם, דעתנים, אספנים כפייתיים אבל ברגע אחד של אימפולס זורקים את כל האוסף לפח כי הוא כבר לא רלוונטי מבחינתם. אבא שלי, זכרונו לברכה, היה כל אלה ואפילו יותר. ואם תחשבו על ההונגרים הנפילים שאתם מכירים – טומי לפיד ז"ל, אפרים קישון ז"ל,שניהם קצת דומים, ולא רק בגלל המבטא אלא בגלל המהות וההתנהגות. אבא שלי היה "אחד מהם". אם יש מאכל שהוא הידוע ביותר בכל הנוגע להונגרים, זה הגולאש (המבוטא "גויאש" בשפת המקור, עם "נגיעות קלות" של האות ל' במרכז המילה -רק מדיארי אמיתי יוכל לשמוע את ה-"ל'" הזו, אז בכדי לעשות לנו את החיים קלים,קוראים לו פשוט "גולאש") – ואת המאכל הזה נכין לכבוד ולזכר אבי ההונגרי. אז אבא, כשאתה יושב כרגע בגן העדן של ההונגרים, מנשנש קצת ראקוט קרומפלי ואולי גם קצת גומבוץ', ואולי מקנח בארניי גלושקה, אני מקווה שאתה קורא את הפוסט ויודע שאני אוהב אותך ומתגעגע אליך. מאוד. אבא, זו הזדמנות מצויינת לספר לך שלאסף שלא היכרת, שנולד חצי שנה אחרי שהלכת, יש את העיניים שלך ואת אותו "פֶּנְס" שהיה לך בסנטר. רק שתדע, אבא, שכשאני מסתכל עליו, אני נזכר בך.
עוד לפני שהמחלה הארורה תקפה את אבא שלי, הוא הספיק לבקר בהונגריה בכדי לאסוף את כל המסמכים המוכיחים שהוא נולד בהונגריה וקיבל אזרחות הונגרית. גם אנחנו, אחריו, הגשנו את הבקשות הרלוונטיות וכיום אנחנו אזרחים הונגריים גאים – ואפילו אזרחי האיחוד האירופי. עד כאן, ההקדמה וההקדשה של הפוסט לאבי ההונגרי ולשורשים שלי.
