– "אבא, הלחמניות עם הריבה ששלחת לי היום לארוחת עשר?"
– "נו?" (מה כבר לא היה בסדר?)
– "מאיפה הן?"
– "למה אתה שואל?" (במיטב המסורת הפולנית – אל תחשוף מידע, תבלבל עם שאלות צולבות, נראה שהסתבכת בכל מקרה)
– "נו, אבא, תגיד לי"
– "מה זה מאיפה? אני הכנתי אותן! למה? לא היו טובות?"
– "אבא, היו מדהימות. ממש כמו סופגניות עם ריבה. תכין לי גם מחר לארוחת עשר, טוב?"
השיחה הזו, או שיחה מאוד דומה לה בתמליל אבל זהה לחלוטין ברעיון, התקיימה ביני לבין הבן הגדול שלי. אם מישהו אי פעם התעניין למה אני מבשל, אז זה בדיוק בשביל השיחות מהסוג הזה או דומיהן. את הלחמניות האלה ראיתי פעמיים לפני שהחלטתי להכין אותן – פעם אחת בבלוג שנקרא "מתקמחים, אפייה ובישול", בלוג של אופה מקצועי שקורא לעצמו "inifinity for cook", ולמרות רמזים שפזורים כאן ושם, אני (ועוד הרבה מאוד אחרים) לא הצלחנו לגלות מי זה.
הפעם השנייה שראיתי את המתכון היה בבלוג התרמומיקס של טל – "מה יש לאכול – תרמומיקס" ומה שהדהים אותי שהוא כתב את המחשבות שלי על המתכון – כשקראתי את המתכון המקורי של אינפי (ברשותכם, ובשאיפה ברשותו, אני אקרא לו כך בקיצור) פשוט דמיינתי את הלחמניות האלה וממש יכולתי לטעום אותן דרך המסך. כבר בקריאה הראשונית היה לי ברור שאני אכין אותן, והפוסט של טל רק הוכיח לי שאני חייב.
הערב הכנתי את הנגלה השלישית של הלחמניות, כשהנגלה הראשונה הייתה הצלחה מדהימה, הנגלה השנייה הייתה בכמות כפולה והצלחה טיפונת פחות גדולה (לא מספיק לישה, לא מספיק תפיחה), והנגלה השלישית עכשיו בתנור ומטריפה את החושים שלי עם הריח, ולפי כל הסימנים – הצלחתי לשחזר את ההצלחה של הפעם הראשונה. .
