אוכל של אמא, בלשון זכר

מבחינתי, אוכל הוא הרבה יותר מסתם מזון, ומי מכם שקורא אותי מספיק זמן יודע שאני רגשן מספיק בכדי להתייחס קודם כל לחלק של הזיכרונות לפני שאני מתייחס לחלק של המרקם או הטעם או הרכיבים. נוסיף על זה שמבחינתי אני יכול להיזכר בסיטואציות שלמות, אפילו כולל הרגשות שהתלוו לסיטואציות האלה, רק מלהריח ריח מסוים שהיה מורגש במהלך הסיטואציה – והריחות שמתלווים להכנת אוכל כזה או אחר יכולים פשוט לטלטל אותי ולהעיף אותי במכונת הזמן (זוכרים את טוני ודאג?) עשרים שנה ויותר אחורה.

המנה שנדבר עליה היום מהווה עבורי את כל זיכרונות הילדות שלי ביחד – אני לא יודע למה דווקא המנה הזו, אבל… הריח שמתלווה לתהליך ההכנה שלה – ריח של אדי חומץ, עלי דפנה ופלפל אנגלי מהווה מבחינתי את הריח האהוב ביותר עלי – אין יותר בישול ביתי מהמנה הזו, וכנראה שהמנה הזו זוכה בתואר "האוכל הביתי שאני הכי אוהב".

ובגלל כל זה, אני חושב שהפוסט הזה הוא אחד הפוסטים הכי קשים לי לכתיבה, פשוט בגלל שמבחינתי המנה שאני רוצה להתעסק איתה היום מהווה אולי את המהות של התמצית של המיצוי של הזיכרונות שלי, של מה שעיצב אותי בתור מישהו שמבלה במטבח מהצד של הסירים.

המנה הזו, אם לא זיהיתם את כל הרמזים שהשארתי לכם בדרך, היא לשון ברוטב. וכבונוס, אתם אפילו מקבלים מתכון קליל ופשוט לחזרת אמיתית חריפה ברמה שאפילו מקסיקני שינק מאימא שלו חלב מעורב בפלפלים לא יכול להתמודד איתה.

DSC06844

לפני שנמשיך אזהרה קלה ללא שמץ של ציניות – יש אנשים שלא יכולים אפילו לחשוב על לאכול לשון, יש כאלה שיכולים לאכול את המנה הזו רק אם הם לא רואים את תהליך ההכנה, ויש אנשים שטוחנים את המנה הזו כאילו אין מחר (אני נמצא בקבוצה הזו). אם אתם באחת משתי הקבוצות הבאות – תסתכלו בחלק השמאלי של הבלוג שלי, יש שם רשימה של בלוגים שאני אוהב – וותרו על הפוסט על זה למען האהבה ההדדית שלנו ולכו לקרוא פוסט אצל אחד החברים שלי. ניפגש בפוסט הבא.

להמשיך לקרוא אוכל של אמא, בלשון זכר

חריימזלך, קניידלך, שטריימלך וחרצ'מוצלך

טוב, אני אודה כבר בהתחלה – אין דבר כזה חרצ'מוצלך, אבל תודו שזה לא נשמע כזה מופרך. האשכנזים נתנו לחלק גדול מהמאכלים שלהם כינויי חיבה – הסיומת "'לך" מיועד לרוב למשהו קטן וחמוד, כמו קינדרלך (ילדים), פיסלך (רגלים קטנות, לרוב של תינוק), ופוקלך (תנחשו לבד). מצד המזון אפשר למצוא קניידלך ופיסלך (אותם פיסלך, הפעם של תרנגולות) וחריימזלך ופופיקלך ועוד רבים וטובים. רק מי שבאמת אוהב את האוכל שלו אהבה עזה יכול לקרוא למנות בשמות חיבה. אז נכון, רוב האוכל הוא בצבעי אפור-אחיד – אז בואו נסכם שהאשכנזים אוהבים מאוד את האוכל שלהם, אבל בסטיילינג הם לא הבינו גורנישט.

מבחינתי, חג הפסח הוא החג האולטימטיבי – יש בו כל כך הרבה מאכלים מיוחדים לחג, שנולדו בעצם מהרצון של היהודים בגולה להמשיך את חייהם "כאילו כרגיל" למרות שנאסר עליהם לאכול שום דבר שמזכיר דגן. בהקשר זה נראה לי, אבל יכול להיות שאני טועה (ואם אני טועה – אנא תקנו אותי בתגובות), שיש הרבה יותר מאכלי פסח אשכנזיים מאשר מאכלי פסח ספרדיים (אם שמים את המימונה בצד כמובן), ויכול להיות שזה בגלל שמנהגי הכשרות האשכנזיים בכל הנוגע לפסח הרבה יותר מחמירים ("כשר לאוכלי קטניות" זו הדרך הפוליטיקלי קורקט להגיד "כשר ללא-אשכנזים") אבל שוב, לא ממש ניהלתי כאן מחקר מעמיק אז יכול להיות שאני טועה ומטעה.

אחד הדברים שאני מאוד מחכה לו זו ארוחת הבוקר בבוקר החג. בארוחה הזו מגישים, בפעם הראשונה בכל שנה, שלושה מאכלים שאני אוהב מאוד – האחד הוא "מצהבריי", שהוא מעין לביבה ממצות שבורות, השני הוא חריימזלך (חריימזל'ה ביחיד – לביבות מקמח מצה והשלישי הוא, כמה פשוט – סנדוויץ' ממצה שהורטבה במי ברז ונמרחה במרגרינה. כן. מרגרינה, ושום דבר אחר לא ישווה לטעם הזה. אני מתעב מרגרינה כמעט בכל מצב אפשרי, מאז ומעולם תיעבתי, אבל מבחינתי – שכבה דקיקה על מצה רטובה (או על לחם לבן אחיד טרי) – אין לה תחליף.

DSC06896

להמשיך לקרוא חריימזלך, קניידלך, שטריימלך וחרצ'מוצלך

החוליה החסרה

לקראת חג הפסח שמתקרב ובא (נשבע לכם, זה מחר), קיבלתי כמה אימיילים וטלפונים מחברים לגבי רעיון לעוגה, או סלט, או "תגיד, איפה אני מוצא את הכבד הקצוץ שנתת בשנה שעברה". אז למי שעוד חסר "עוד סלט", או כל מנה שיכולה להשלים לכם את הסדר או את ארוחת החג, ובכדי לחסוך לכם לכתת רגליים ברחבי העולם הקיברנטי בכלל והבלוג הקטנטן שלי בפרט, להלן כמה מתכונים שיכולים "לסגור לכם את הפינה".

ולא פחות חשוב – שיהיה לכם חג שמח, כשר למי שמקפיד, והכי חשוב – שתספיקו לנוח ולמלא מצברים, לילדים יש עוד שבוע שלם של חופש…

  • בחלק מהפוסטים יש יותר ממתכון אחד, יכול להיות שתאלצו לדפדף בפוסט בכדי למצוא את המתכון הרלוונטי, עצלנים שכמותכם…
  • יכול להיות שאחד או יותר מהמתכונים או יותר בפוסט מסויים לא כשר(ים) לפסח, אבל המתכון הספציפי שאני מפנה אתכם אליו דווקא כן. זה בסדר. להבדיל מהעולם האמיתי, בעולם הוירטואלי אם אוכל כשר נוגע באוכל לא כשר זה לא הופך את הכשר ללא כשר.
  • חלק מהמתכונים כאן כשרים "לאוכלי קטניות". מאחר ובכל שנה מתחיל הוויכוח מחדש אם אנחנו אוכלים קטניות או לא, "איש הישר בעיניו יעשה". וכן, אשכנזים כן אוכלים קטניות בפסח. מה לעזאזל אתם רוצים שהם ינגבו עם הפיתה אם לא חומוס???

סלטים:

סלט עגבניות, זיתים ו-"משהו ירוק"

image

להמשיך לקרוא החוליה החסרה

במיטב המסורת – חלק ב' – גאהעקטע לעבער (כבד קצוץ)

פוסט שני בסדרה על מאכלי החג. והפעם – כבד קצוץ, או בתרגום ישיר מאידיש, "כבד דפוק" או "כבד מוכה", איך שתרצו. כמובן שבמיטב המסורת של המאכלים האשכנזיים, גם למנה הזו יש צבע אפרפר-מלבב. האמת שהמתכון הזה מבוסס על המתכון המקורי אבל שונה ממנו בתכלית – וזו גם גאוותי הגדולה במתכון הזה – המתכון המקורי מכיל בערך חצי כוס שמן ועוד שלוש כפות של שומן אווז ו/או חמאה. המתכון הזה מכיל שתי כפיות של שמן, לא יותר. העובדה הזו הופכת את המנה למנה דלת קלוריות ושומן לחלוטין. הדעה הרווחת היא שכבד הוא שמן באופן גורף, עובדה לא נכונה בעליל – כבד אווז מפוטם הוא שמן מאוד, אבל כבד רגיל, של חיות בכלל וציפורים בפרט, נחשב דל שומן יחסית.

הסוד במתכון הוא הבצל המטוגן. איך מטגנים בצל בלי להשתמש בשמן? נשמע קצת אוקסימורון, לא? האמת שהבצל לא מטוגן, אבל מקבל טעם וריח ומרקם של מטוגן, עם מעט מאוד שמן. הסיבה לטיגון הבצל הוא להוציא ממנו את הסוכרים ולהתיך אותם (בשפה המקצועית, "לקרמל" את הבצל, מלשון קרמל). הטריק במתכון הוא הוצאת הסוכרים וקירמולם לא בטיגון אלא באידוי ארוך. התוצאה הסופית נטעמת אותו הדבר, רק ללא העונש השומני (והצרבת) שמצטרף.

 DSC02482

להמשיך לקרוא במיטב המסורת – חלק ב' – גאהעקטע לעבער (כבד קצוץ)

במיטב המסורת – חלק א'

החגים מבחינתי הם השיא של האוכל הביתי. שני החגים המרכזיים כשמדובר באוכל הם ראש השנה ופסח. בשניהם, למעט המצות, האוכל די דומה (לפחות אצלנו, האשכנזים הפחות מפותחים). המטבח הפולני שונה מאוד מהמטבח ההונגרי, או הרומני, או הצ'כי. יש המון קווי דמיון בין סוגי האוכל הללו, שבעיקר נובעים מהטמפרטורה הנמוכה השוררת במדינות אלה, אבל עדיין – יש המון המון המון שונות. למרות כל זאת, לאוכל האשכנזי יצא, ולעיתים בצדק אך לא בכוונה, שם של מטבח אפרורי, לא מתובל, מצומצם ופשוט. חלק מהאנשים יגידו אפילו "גועל נפש" על חלק מהמנות המוגשות במטבח הזה, ואפילו לי יש השגות על חלק מהמנות. אין סיכוי, לדוגמה, שתתפסו אותי עם חתיכת גפילטע פיש או רגל קרושה. אבל זה בסדר – בכל מטבח יש מנות כאלה – יש לי חבר מרוקאי שכשהוא מריח ריח של מוח מטוגן, מנה שנחשבת אצלו בבית מעדן, הוא מקבל עוויתות של הקאה וצמרמורות בכל הגוף, המסכן.

DSC02491

להמשיך לקרוא במיטב המסורת – חלק א'