תיקון עוולה היסטורית

עם השנים הפכה הרגשת חוסר הצדק שבחג השבועות להשלמה. המנהג המוזר ומקומם קרניבורים שכמוני של המנעות מאכילת בשר והקפדה על אכילת מאכלי חלב עדיין נראה לי לא טבעי, אבל נו, בסדר. שיהיה. אולי אני אפילו מתייחס למנהג הזה כמין יום זיכרון לזכר כל הפרות שטחנתי במשך השנה האחרונה. פה סטייק, שם צלי, איזה נתח קצבים על האש, אולי אפילו קבב כבש טוב. בכל זאת, צריך להודות ולעצור רגע ולחשוב על כל הפרות האלה, לא?

רצה הגורל וגם ביום שבו אני מתייחד עם זכר הסינטות והאנטריקוטים המנהג הוא לאכול דברי חלב, שמגיעים מפרות, עד כמה שאני זוכר ("ומאיפה של הפרה בא החלב?" – דברי כב' הרב מוני מושונוב). כך שעם הזמן גם נרגעתי, ואפילו מפסיקות לי הרעידות בגוף מיד אחרי הארוחה. אפילו הצוות במחלקה הסגורה טוען שהשתפרתי.

בשבועיים האחרונים האמת שהייתי תחת מתקפה, דווקא חיובית – אני מנוי על המון בלוגי אוכל (הטובים שבהם בבלוג רול שלי מצד שמאל), וכולם כולם כמעט כולם בלי כמעט לגמרי לחתולין יוצא מן הכלל הוציאו איזה פוסט אחד או שניים על מאכלי גבינה. "עוגיו.נט" בעוגת גבינת עיזים (נשמע מטרף ונראה מדהים) ועוגת גבינה חגיגית עם פירות, "אוכל רחוק" בעוגות גבינה אישיות ("חטאים קטנים של גבינה") ובעוגת גבינה פירורים, מירב המדהימה מ- CooknBake עם פסטליקו תרד וגבינת פטה ויש עוד כאלה – אל תשכחו שעד שבועות יש עוד לפחות שלושה ימים… היחיד שאני לא מצפה ממנו למתכון של עוגת גבינה הוא טל מ-"יש מה לאכול", מסיבות היסטוריות של הסכמים שלו עם זוגתו שתחיה. ואני? כלום. לא הוצאתי שום פוסט בנושא עוגות גבינה. בלתי אפשרי. חייבים לקום ולעשות מעשה. אז בבקשה – אחת משתי עוגות הגבינה שהולכות איתי באמת המון זמן – והפעם מתכון שקודם כל בא לתקן עוולה רבת שנים של שבועות.

DSC04516

להמשיך לקרוא תיקון עוולה היסטורית

שבר פאי (או – הפוסט שכמעט ולא נכתב)

הפוסט שאתם קוראים עכשיו כמעט ולא נולד. כמעט עבר הפלה בזמן המחשבה עליו, יותר נכון בזמן המימוש. כשהכנתי את המנה שתתואר בפוסט, שהיא הגרסה הפרטית שלי ל- Sheppard's Pie, התוצאה לא ממש השביעה את רצוני, וגם לא קלעה יותר מדי לטעמם של בני המשפחה. כשאכלנו (כלומר, זוגתי שתחיה ואני, הילדים לא ממש הסכימו להשתתף בהרפתקה) את המנה הבנתי שפוסט כבר לא ייצא מזה. סתם צילמתי, וקצצתי, ועשיתי סטיילינג (סתם, סתם, המקסימום זה לצאת לחצר בכדי שתהיה תאורה שונה) – וכלום לא יוצא. המילוי של הפאי יצא לא רע בכלל, אבל החלק העליון היה "מושי" מדי, נוזלי, כמעט לא אכיל. טעים מאוד, אבל בלתי אכיל.

לא אכיל, אמרתם? מאחר ואני חצי פולני, הרי שאוכל לא זורקים, והשפרד'ס פאי, או איך שהתייחסתי אליו ב- 24 שעות הראשונות לחייו, ה-"שבר פאי", המתין לי במקרר לערב יום ראשון. חזרתי הביתה מורעב אחרי כמעט 14 שעות עבודה, ששיאן היה בשעתיים של שיחת וועידה עם ארצות הברית, מתוכן שעתיים שלמות של בזבוז זמן. לא נעים להגיד, אבל פינטזתי על הפאי בזמן הנסיעה הביתה. לא פנטזיות מהסוג של "אמריקן פאי", אלא דווקא אלה שכוללות חימום מהיר של חתיכה יפה של הפאי במיקרו, וצלילה לתוכו עם מזלג, ובכמה שפחות "נאגלות" של המזלג לאכול ולעכל.

כשהגעתי (סוף סוף) הביתה והוצאתי את הפאי (גררררררר), ראיתי מיד שמדובר במשהו שונה. החלק העליון (שעשוי פירה תפוחי אדמה) התמצק, וגם שאר הפשטידה "קיבלה צורה". חימום במיקרו לא שינה את המרקם, והפשטידה הפתיעה במרקם הרבה יותר יציב.

וכך, גבירותיי ורבותיי, ניצלה האנושות מחשכה ומחוסר ידע על השפרד'ס-פאי האישי שלי, שמבוסס על מתכון שהמצאתי תוך כדי התייחסות לשלוש עובדות בלבד – בשפרד פאי יש בשר למטה ופירה למעלה, שפרד פאי זה מאכל אנגלי, באנגליה שותים בירה בטמפרטורת החדר. השפרד'ס פאי הראשון, דרך אגב, הוגש איפה שהוא במאה ה- 18 בערך, כנראה על ידי עקרת בית אנגליה (או סקוטית, יש על זה וויכוח בין הסקוטים לאנגלים, בעיה שלהם) שחיפשה למחזר שאריות בשר וכנראה גם תפוחי אדמה (שנחשבים המאכל הלאומי של אירלנד), למרות שבאנגליה לא ממש סימפטו את תפוחי האדמה בתחילת דרכם, וגם לא את האירים וגם לא את הסקוטים.

DSC04456

להמשיך לקרוא שבר פאי (או – הפוסט שכמעט ולא נכתב)

אל תסתכלו בקנקן

מספרים על עכבר אחד שתופס יום אחד את אשתו במיטה עם עטלף. "מילא את בוגדת", אומר העכבר המקורנן, "אבל למה עם כזה מכוער?". "מכוער, מכוער", עונה העכברה, "אבל טייס".

לא נורא מצחיקה, הבדיחה. וגם לא נורא חדשה, אבל מעבירה את המסר, לא?

הכנתי את הקינוח שתיכף אספר עליו ל-"על האש" של יום העצמאות אצל אימא של חבר ילדות. זו לא הפעם הראשונה שאני מביא לשם את הקינוח הזה. אחיו ואחותו של החבר סיפרו לי שבפעם הראשונה שהבאתי את הקינוח הם לא האמינו שאני הכנתי את הדבר המכוער הזה, וגם לא האמינו שצריך לאכול את זה. האמת שהם צודקים. הקינוח הזה, דבלים ביין, הוא באמת מהמכוערים שיש, אבל גם אחד הטובים. זה קינוח שמתאים לארוחות כבדות עם המון בשר, כשאין חשק לשוקולד או משהו נורא כבד אבל מצד שני לא בא משהו פירותי. הוא יכול ללכת מעולה גם בארוחות קלות יותר, מאחר ויש לו "חתימת טעם" גבוהה מאוד ולכן הוא יכול לסיים גם ארוחות עדינות יותר. הקינוח הוא חלבי בגרסתו המלאה, אבל הוא יכול להישאר פרווה למי שמקפיד. אפשר להכין אותו ים זמן מראש, אפשר להכין אותו שעה לפני הארוחה – גמישות זה שם המשחק כאן. אבל – הוא מכוער. מכוער, נקודה. שלא תבינו לא נכון – אני מאוד אוהב אוכל "יפה" ומסוגנן, אבל מה לעשות, דווקא האוכל הביתי לא תמיד מצודד כל כך (ר' ערך מאכלים פולנים שנדונו כבר בהרחבה בבלוג במספר פוסטים), אבל זה בטח לא הופך אוכל כזה או אחר ללא טעים.

כזה הוא הקינוח של היום – מכוער, מכוער, אבל טייס. קינוח פשוט, קל להכנה, נראה מגעיל ת'תחת אבל טעים שזה חטא. והאמת – דל קלוריות כל כך שמגיע למי שהמציא אותו פרס נובל, לא פחות ולא יותר. את המתכון, עד כמה שאני זוכר, גנבתי מאחי רונן (שהוא גם אחד הבעלים של רשת גלידריות הבוטיק "ארלקינו", עובדה שאני מתגאה בה מאוד…). זו לא הפעם הראשונה שאני גונב / משתמש במתכון שלו, יש לו "יד טובה" במטבח, ואני מנצל אותה.

יאללה – לעבודה – תאנים יבשות (דבלים) ביין ותבלינים עם ריקוטה.

נקח כ- 20 דבלים, נשטוף אותן היטב ונחתוך בצד שלהן חתך רוחבי בכ- 2/3 עומק כך שיווצר בהן "פה" שנוכל למלא.

DSC04378

להמשיך לקרוא אל תסתכלו בקנקן

דרוש סלט

מאז שאני זוכר את עצמי אני שונא ירקות. שונא. כמעט הכל. יש כמובן יוצאים מהכלל, והרבה יוצאים מהכלל, אבל אני תמיד מסתובב עם ההרגשה שירקות וסלטים זה משהו שאני ממש לא חייב, והאמת שעד שהתחלתי את הדיאטה שלי כמעט תמיד לא הייתי לוקח סלטים בארוחה. הייתי מעדיף לשמור את המקום לאיזה חתיכת תחת של פרה או חזה של תרנגולת מאשר לבזבז את המקום על מלפפון אנמי או עגבנייה חמצמצה ולא מעניינת.

הדיאטה, או יותר נכון הדיאטנית שלי סיוון, גרמו לי להתרגל לעובדה שבלפחות שתי ארוחות ביום תהיה לי כמות יפה של ירקות. "היית יכול לאכול עוד קצת ירקות", "למה לא הוספת לך סלט לארוחה?", "נשארת עם עודף של ירקות שלא אכלת אתמול". נודניקית. מעצבנת. אבל זה עבד לה בסוף. היום ירקות מהווים חלק מהתזונה שלי – בחלק גדול מהמקרים עדיין "כי צריך", אבל בחלק מהמקרים הצלחתי לאהוב את הירקות ולשלב אותם יותר בתזונה שלי, לחפש איך אפשר להפוך אותם לאכילים יותר ולטעימים יותר.

כשאני מבשל לחברים ארוחה גדולה שאמורה גם להרשים, ברוב הארוחות אני אוהב לשלב סלט, אבל כמעט לרוב זה חייב להיות סלט לא "קלאסי" או "רגיל". סיכוי קטן מאוד שתמצאו סלט ירקות רגיל אצלי, או סלט חסה עם ויניגרט סטנדרטי. לא בגלל פלצנות או משהו דומה אלא בגלל שמבחינתי הסלטים האלה הולכים עם אוכל מאוד "רגיל" של יום יום ולא עם ארוחה מושקעת. לרוב יש לי גם "סלט קבוע" שמצורף לכל הארוחות המושקעות (אבל לפעמים גם לארוחות יום שישי רק של המשפחה). סלט הדגל של התקופה הנוכחית הוא סלט נבטים עם אגסים מקורמלים וגבינות. נתתי את המתכון בעבר בפוסט "בוחרים עם חברים", תרגישו חופשי לקפץ לשם אם בא לכם. בכל מקרה המתכון לסלט הזה מופיע למטה ב-"אין לי זמן לסיפורים".

במסגרת חיפושי אחרי סלט חדש, נזכרתי שבאחת המסעדות ליד מקום העבודה שלי מוגש "סלט שורשים" די מעניין, אבל לא יותר מזה. הפעם החלטתי לחשוב על כיוון דומה אבל אחר – סלט שמבוסס על שורשים (שמי שכבר מכיר את המתכונים שלי יודע שאני אוהב מאוד, בעיקר בתבשילים ארוכים), וחוץ מזה לנסות וללכת על סלט חם – עם כיוון מתקתק. האמת שבסוף יצא לי אחלה סלט (בצניעות, כמובן), שאפשר לאכול אותו גם חם וגם קר.

יאללה – לעבודה – סלט חם/קר של שורשים ופטריות יער. ובסוף בונוס של סלט פשוט-פשוט בחמש דקות, אפילו די מוכר, של עגבניות שרי עם זיתים ומשהו ירוק. מה ירוק? תמתינו לסוף.

Lunch@Shchory_2009-04-18 15-44-01_0074 (16)

DSC02701
להמשיך לקרוא דרוש סלט