עם השנים הפכה הרגשת חוסר הצדק שבחג השבועות להשלמה. המנהג המוזר ומקומם קרניבורים שכמוני של המנעות מאכילת בשר והקפדה על אכילת מאכלי חלב עדיין נראה לי לא טבעי, אבל נו, בסדר. שיהיה. אולי אני אפילו מתייחס למנהג הזה כמין יום זיכרון לזכר כל הפרות שטחנתי במשך השנה האחרונה. פה סטייק, שם צלי, איזה נתח קצבים על האש, אולי אפילו קבב כבש טוב. בכל זאת, צריך להודות ולעצור רגע ולחשוב על כל הפרות האלה, לא?
רצה הגורל וגם ביום שבו אני מתייחד עם זכר הסינטות והאנטריקוטים המנהג הוא לאכול דברי חלב, שמגיעים מפרות, עד כמה שאני זוכר ("ומאיפה של הפרה בא החלב?" – דברי כב' הרב מוני מושונוב). כך שעם הזמן גם נרגעתי, ואפילו מפסיקות לי הרעידות בגוף מיד אחרי הארוחה. אפילו הצוות במחלקה הסגורה טוען שהשתפרתי.
בשבועיים האחרונים האמת שהייתי תחת מתקפה, דווקא חיובית – אני מנוי על המון בלוגי אוכל (הטובים שבהם בבלוג רול שלי מצד שמאל), וכולם כולם כמעט כולם בלי כמעט לגמרי לחתולין יוצא מן הכלל הוציאו איזה פוסט אחד או שניים על מאכלי גבינה. "עוגיו.נט" בעוגת גבינת עיזים (נשמע מטרף ונראה מדהים) ועוגת גבינה חגיגית עם פירות, "אוכל רחוק" בעוגות גבינה אישיות ("חטאים קטנים של גבינה") ובעוגת גבינה פירורים, מירב המדהימה מ- CooknBake עם פסטליקו תרד וגבינת פטה ויש עוד כאלה – אל תשכחו שעד שבועות יש עוד לפחות שלושה ימים… היחיד שאני לא מצפה ממנו למתכון של עוגת גבינה הוא טל מ-"יש מה לאכול", מסיבות היסטוריות של הסכמים שלו עם זוגתו שתחיה. ואני? כלום. לא הוצאתי שום פוסט בנושא עוגות גבינה. בלתי אפשרי. חייבים לקום ולעשות מעשה. אז בבקשה – אחת משתי עוגות הגבינה שהולכות איתי באמת המון זמן – והפעם מתכון שקודם כל בא לתקן עוולה רבת שנים של שבועות.
