קסמים במטבח

כשאני מבשל, אני מאוד אוהב להבין מה אני מכין, מה המקור וההיסטוריה של המאכל, ולמה מכינים אותו בצורה מסוימת ולא בצורה אחרת. לעיתים הסיבות הן היסטוריות וקשורות למנהג, אבל לרוב יש להן סיבה שמשפיעה על המאכל עצמו. דוגמאות מצוינות הן יישון בשר (הסבר בפוסט ארוחה כמו במסעדה), סגירת בשר (למרות שיש וויכוחים אם חריכת החלק החיצוני של הנתחים באמת מונעת מנוזלים לצאת החוצה או לא – הסבר בפוסט גולאש הונגרי עם הקדשה), למה דווקא לשמר פירות עם המון סוכר בריבות (הסבר מפורט בפוסט טעמי קיץ בצנצנת), ועוד. כשאני מבשל, אני אוהב את התהליך כמעט כמו שאני אוהב את התוצאה הסופית. כמעט ולא תמצאו אותי עוקב אחרי מתכון באדיקות שורה אחרי שורה, למעט מתכוני אפיה – אני קורא את המתכון, מבין את התהליך, מקסימום מציץ פעם פעמיים ברשימת הרכיבים והשלבים – ומכין את התבשיל כמו שהבנתי את התהליך.

למרות זאת, ישנם כמה תבשילים או תהליכים שאני לא מבין עד הסוף. אחת הדוגמאות הטובות ביותר היא עוף במלח – לוקחים עוף, מתבלים אותו בכלום, מניחים אותו מעל מלח, וצולים אותו עד שהוא הופך להיות רך וטעים. טעים שזה מטורף – למרות שלא נגעה בו טיפת תיבול ולרוב גם לא טיפת מלח, הוא יוצא מתובל ולא צריך להוסיף לו שום דבר. פשוט מושלם – ואלוהים יודע איך זה יכול להיות.

הפוסט הזה לדעתי הולך להיות הקצר ביותר שכתבתי אי פעם, זה אולי התבשיל הכי פשוט שהכנתי אי פעם.

אבל לפני הכל – סיפור קטן על גאווה גדולה. לפני כשבועיים אכלתי במסעדת Black bar'n'Burger בנתניה (מי שזוכר את הפוסט ארוחה כמו במסעדה יודע שאנחנו אוהבים את המסעדה מאוד). בזמן שאני הולך לכיוון השירותים אני רואה את צחי בוקששתר – דיברתי איתו כמה דקות – קצת על התכנית האלמותית "טעמים", ואמת שבעיקר התלוננתי על זה שה- Slimburger שלהם לא בעסקית… אבל גם הכנסתי לשיחה את זה שאני מאוד אוהב לבשל, כותב על בישול, ואפילו שכתבתי פוסט על ארוחה שמחקה את האוכל במסעדה. "אם בא לך, תחפש בגוגל פשוט מבשל פשוט" אמרתי לו בנונשלאנטיות. וראו זה פלא, השבוע מגיעה לתיבת הדואר שלי הודעה שצחי בוקששתר השאיר לי תגובה בבלוג. לא משהו אקסטראווגאנטי (תיכנסו ל-"אוכל משודרג" אם בא לכם לראות), אבל עדיין, צחי בוקששתר (בוק-שש-תר) אצלי בבלוג! לא יודע מה איתכם, אבל אני שמח וגאה אחושלוקי…

אז יאללה – הפעם נעשה קצת קסמים במטבח – עוף אלוהי במלח בלי עבודה בכלל, ותפוחי אדמה בסגנון "פוטטוס" שזה פשע לא להכין. והכל אפילו עם מינימום קלוריות.

נתחיל דווקא בתפוחי האדמה, שתהליך ההכנה שלהם דורש המון זמן, לפחות איזה שלוש-ארבע דקות.

בסיר גדול (הכי גדול שיש לכם), נרתיח המון מים עם כף גדושה של מלח.

ניקח כחצי קילו תפוחי אדמה שטופים, עדיף הקטנטנים והעגולים, אבל גם רגילים הולך. אם אתם הולכים על רגילים, תעדיפו את אלה שקליפתם אדומה – תכולת העמילן שלהם גדולה, מה שינפיק פריכות גדולה ומתפצפצת. את תפוחי האדמה הגדולים תחתכו לפלחים (לחצות כל תפוח אדמה, ואז כל חצי לשניים-שלושה פלחים). אם בקטנטנים בחרתם – רק תחצו אותם.

DSC03470

אם המים עוד לא רתחו, אפסנו את תפוחי האדמה בקערה עם מים, שימנעו מהחמצן באוויר להשחיר את תפוחי האדמה.

כשהמים רותחים, נכניס את תפוחי האדמה ונבשל אותם כ- 7-9 דקות, עד שהם מתרככים מעט אבל לא יותר מדי – הרעיון הוא להוציא אותם מהמים עוד לפני שהם אכילים.

בינתיים נכין את תערובת התיבול. האמת שכאן אתם יכולים פשוט לערבב מה שבא לכם. אני השתמשתי בגבעול טרי של רוזמרין שקטפתי מהעציץ, בחצי כפית של גרגרי פלפל ירוק, חצי כפית של גרגרי פלפל אדום ובחצי כפית של זרעי כוסברה.

DSC03493

להמשיך לקרוא קסמים במטבח

טעמי קיץ בצנצנת

כבר המון זמן שלא כתבתי. בערך שלושה שבועות. אמנם היו לי תירוצים אין ספור וגם סיבות אובייקטיביות אמיתיות, אבל כנראה שעברתי איזה שהוא משבר כתיבה קטן. האמת שגם עכשיו הייתי צריך לשכנע את עצמי להתיישב ולכתוב. זה בסדר, אם להמינגוויי מותר, אז גם לי זה כנראה בסדר.

את השבוע האחרון של החופש הגדול ביליתי בנופש מסוג "אָלֵק אינקלוסיב" ("הכל כלול") עם שתי משפחות נוספות של חברים. היה מדהים וכיף ומטרף – אמנם אני (והאמת שגם זוגתי שתחיה והילדים) לא טיפוסים של רביצת בריכה, אבל האמת שנהנינו פשוט מה-"להיות ביחד". האמת שבשבוע הזה הכרתי את הילדים שלי הרבה יותר טוב, פתאום גיליתי שיש לי שני שחיינים מדהימים בבית, שאין להם פחד והם מוכנים לקפוץ לבריכה מכל מקום ובכל צורה, ואם יש מגלשה מטורפת זה עוד יותר טוב. ביום האחרון גם הבנו שאם יום אחד נרצה לפתוח קרקס מים, זה אפשרי לגמרי – הילדים קפצו מהכתפיים ומהידיים שלי בלי אבחנה, כל אחד בנפרד ואפילו בתרגילים משותפים כשאחד קופץ מהכתפיים שלי והשני עושה סלטה כשהוא עומד על כפות הידיים שלי. להלן, "משפחת הודיני הרטובה".

גאווה נוספת היא שלמרות שהאוכל זורם כמים, חופשי חופשי בלי הגבלה, הצלחתי לא לרדת מהפסים לגמרי ולעלות פחות מקילו בטיול כולו (ותאמינו לי, לחובב מתוקים כמוני זה לא טריוויאלי). אני גם משכנע את עצמי שרוב העלייה במשקל היא גם מספיחת מים לתאים בגלל שאכלתי יחסית יותר סוכרים מכרגיל – ואני מסודר.

כשחזרתי, הכתה בי ההבנה שבעצם הקיץ עוד מעט נגמר. הקיץ היא העונה שאני הכי אוהב – אני שונא קור, ולמרות שאני מזיע בקיץ כמו סוס אני מעדיף את זה על הליכה ברטוב ובקר. וחוץ מזה – בקיץ יש עושר של פירות מדהימים שאי אפשר להשיג בחורף – אפרסקים, אבטיחים, תאנים, שזיפים, שסק, משמשים, מה שתרצו. עושר ואושר אמיתי של פירות. ובחורף? אה כן. יש תפוחים. לא שאני מזלזל בתפוחים, אבל בכל זאת, אין מה להשוות.

מה הפלא אם כך שמיד למחרת כשחזרנו רצתי לקנות לי קופסה גדולה של תאנים גדולות וסגולות, כאלה שממש מתפוצצות מרוב סוכר שרוצה לצאת החוצה (בתאנים יש לרוב מתאם הפוך בין הצורה לבין הטעם – ככל שהם יותר מפוצלחות ונראות רע הן יותר מדהימות בטעמן), ואחת של שזיפי "שגיב" (שזיף "הונגרי" סגול ומאורך)? עוד כשהייתי בדרך לקנות את הפירות גמלה בליבי ההחלטה להכין ריבות בכדי לשמר קצת את טעם הקיץ ולהשאיר לי אותו.

האמת שעד לפני כשנה וחצי פחדתי, כמו הרוב, מהכנת ריבות. זה תמיד היה נראה לי מסובך ומסוכן. כשהתחלתי להכין ריבות הבנתי שזה פשוט פשוט פשוט – ואפילו הרשיתי לעצמי לשנות קצת את המתכונים ולהוסיף איזו התחכמות קטנה שלי לכל מתכון. אני מאוד אוהב להוסיף לריבות תמצית וניל איכות כשמתאים (לדוגמה, ריבת תות). במקומות אחרים אני מאוד אוהב להוסיף תבלינים ואלכוהול בכדי "לשבור" או "לעגל" את הטעמים. תבלינים לרוב "שוברים" את הטעמים – הם מוסיפים מימד "לא קשור" לריבה ולוקחים את הטעם שלה למקום אחר. בגלל זה אני מאוד אוהב צ'אטני (צ'אטני מנגו ועגבניות ירוקות לדוגמה) שבחלק מהמקרים הוא פשוט ריבה שמבוססת על פרי אבל עם המון "חיתוכים" עם זנגביל, זרעי כוסברה, פלפל שחור ועוד טעמים שלוקחים את הריבה למקום שהוא מאוד לא מובן מאליו.

אלכוהול, מצד שני, ובעיקר ליקרים ויינות מתוקים, לוקחים את הריבה למקום מאוד "רגוע" – הם "מעגלים" את הטעם של הריבה ומוסיפים לה טעמים מאוד עדינים – צריך רק לבחור את הליקר הנכון ולהשתמש בליקרים איכותיים – חבל להכין ריבה מפרי טרי, לעמוד ולעמול, ובסוף לשפוך פנימה ליקר רמה ג' (מי ששתה פעם "פיזאנג אמבון" אמיתי מאינדונזיה, לעולם לא יוכל לשתות את התוצרת הישראלית שמורכבת מתמציות טעם, תמציות צבע ותמציות מתכת). בהכנה נכונה של ריבה, הטעמים המקוריים של הפרי בולטים מאוד וחבל להרוס אותם – אם אין לכם את הליקר ה-"נכון", אל תוסיפו.

כמה דברים לגבי סוכר בריבה – אני מכין את הריבות שלי עם סוכר לבן בלבד מאחר ויש לו טעם נייטרלי. לסוכר חום ולדמררה יש טעם מורגש שפירות מסוימים לא אוהבים והוא משפיע על טעמה הכללי של הריבה (למרות שדמררה מעט מאוד).

חשוב להבין שלסוכר יש שלושה תפקידים בריבה – טעם, מרקם ושימור. לגבי הטעם אני מעריך שלא צריך להסביר.

לגבי המרקם – כאשר הסוכר מבושל לאורך זמן בתוספת של חומצה, כגון החומצה הנמצאת בפרי עצמו, בלימון או אפילו מוספת בצורה מלאכותית כגון חומצה אסקורבית (מלח לימון) או קרם טרטר, הסוכר הופך למה שנקרא "סוכר אינברטי". סוכר אינברטי הוא צורה נוזלית של סוכר שעבר בעצם תהליך של פירוק למולקולות המרכיבות אותו. הסוכר הלבן כמו שאנו מכירים אותו הוא "סוכרוז"., ולאחר תהליך הבישול הוא מפורק לפרוקטוז וגלוקוז (כל מולקולה של סוכרוז מורכבת ממולקולה אחת של פרוקטוז ואחת של גלוקוז). מה שמתקבל הוא בעצם סירופ סוכר חלק ועדין, שאינו "קריסטלי", ששומר על מרקם חלק ולח של הריבה. "סוכר אינברטי" עוזר לשמור על הלחות במוצרים המכילים אותו ויש לו יכולת שימור הרבה יותר טובה מסוכר רגיל. למי שממש מתעניין – יש עוד המון מידע ב- Wikipedia.

הפקטור האחרון הוא השימור – ריבה הומצאה במקור בכדי לשמר את הפירות שיהיה מה לאכול בחורף. מה משמר בתהליך ההכנה? פשוט מאוד – חיידקים אינם יכולים לחיות במקומות בהם ריכוז הסוכר או המלח גבוה מדי. בריבה, כמו שאתם בטח מבינים, ריכוז בסוכר לא רק גבוה מדי, אלא גבוה אחושלוקי. חיידקים הנקלעים, רחמנא ליצלן, לריבה ימצאו את עצמם מצומקים ומתים די מהר. עקב כך, שימו לב שאתם לא יוצרים בריבה מקומות שקל לחיידקים להתרבות בהם – לדוגמה, אם תכניסו כפית רטובה לריבה, המים ייצרו "אי" שבו אין כל כך הרבה סוכר, והחיידקים פשוט יפתחו שם מין סוג של לונה פארק, וחבל. מאחר ואני מכין את הריבות עם יחס סוכר נמוך יותר מהנהוג (היחס ה-"קלאסי" הוא 1:1 – ק"ג סוכר לק"ג פרי), הריבות שלי גם אמורות להישמר פחות זמן, אבל הן נגמרות מהר מדי בכדי שאוכל באמת לבדוק את זה

יאללה – מישהו מוכן לארוז לי בבקשה שתי צנצנות של קיץ? באחת תשים לי ריבת תאנים עם ליקר תאנים, ובשנייה ריבת שזיפים עם שרי דובדבנים.

נפצח בהכנת הפירות – מכל תאנה נסיר את העוקץ ואת החלק התחתון עם סכין חד. נחתוך כל תאנה לרבעים. אני מאוד אוהב ריבות עם חתיכות גדולות של פרי, אבל אם אתם לא אוהבים, תרגישו חופשי לחתוך לחתיכות קטנות ואפילו לטחון לחלוטין את הפרי. אם באמת בא לכם להתנסות ויש לכם את הזמן – חלקו את הפרי לשלושה חלקים – חתוך גס, דק, וטחון, ותכינו שלוש ריבות שונות.

 DSC03341

להמשיך לקרוא טעמי קיץ בצנצנת

זיכרונות רומנטיים מהודו

שי ומ' הם זוג חברים חדשים שלנו. הזוגה שתחייה מתאמנת עם מ' באותו חדר כושר, ומשם לפה הפכנו לחברים. ד"א – לרוב אני מתייחס למתארחים בבלוג בשמם הפרטי, הבעיה כאן שנשים שנושאות שם כמו מ' יש בערך שתיים בארץ, ועוד אחת-שתיים בכל העולם, אז מפאת צנעת הפרט – אני נותן לה להרגיש כמו ראש השב"כ, או לפחות הסגן. שי ומ' חזרו לא מכבר משהות די ארוכה בארצות הברית – שי הוא מין סוג של סטארט-אפיסט סדרתי, ובעוד אנחנו מדברים הוא כבר בארה"ב מחפש לו לקוחות לסטארט-אפ הבא. הלוואי עלי.

מ' וצאצאיה התארחו אצלנו לארוחת שישי (שמענו ששי קינא מאוד בזה שהוא לא הוזמן, מה שאומר שכנראה "נאלץ" להזמין אותם שוב כשהוא יחזור ארצה). חבר אחר (חיימון) הדליק אותי לא מזמן על אוכל הודי וחשבתי שזו הזדמנות מעולה לנסות את כוחי במטבח הזה.

הרומן שלי עם המטבח ההודי מתחלק לשני חלקים – שתיים-שלוש ארוחות במסעדות הודיות מצוינות בלונדון, ובערך שלוש מאות ארוחות במסעדת "טנדורי" בישראל, באמצע שנות התשעים. למסעדת "טנדורי" בהרצליה יש מקום חם מאוד אצלי בלב, לא רק בגלל שלדעתי האוכל שם מעולה, אלא גם ואולי בעיקר מאחר ובמסעדה הזו אמרתי פעם ראשונה לזוגתי שתחיה שאני אוהב אותה (אז עדיין חברתי אחרי שבועיים-שלושה). אין כמו רומנטיקה מתקתקה של גילאי שנות העשרים מעל צלחת של מיקס גריל מהטנדור (מעין "טבון" הודי). יש סיכוי שיש מסעדה אחת או שתיים בשאנז אליזה או במונמארטר בפריז שזה היה מתקבל בה יותר טוב, אבל בכל זאת, זה היה לא רע בכלל – הזוגה היא אותה זוגה מאז ועד היום, אז כנראה שמשהו עבד שם. למרות זאת, אני חושב שבעשר שנים האחרונות היינו שם רק פעם אחת, אנחנו חייבים לחזור לארוחה דומה (אולי ביום הנישואין ה- 13 שלנו הממשמש ובא).

האמת שרוב המנות שאכלתי ב-"טנדורי" היו טובות מאוד, אך אחת זכורה לי – איך אפשר לשכוח את ה-"צ'יקן טנדורי" שמנצנץ בכתום זוהר מהצלחת. למרות שהמסעדה חשוכה משהו, עדיין הכתום הזוהר שלה מושך את העין כל כך. מין סוג של צ'יקן-טיקה שעשוי באותו תנור, אם אני לא טועה בבישול איטי מאוד. מה רבה הייתה האכזבה שקראתי פעם שהצבע האדום לא ניתן למנה על ידי גדילי הזעפרן היקר, אלא על ידי צבע. צבע מלאכותי. כשנגמר הכתום אפשר לערבב קצת אדום וקצת צהוב – וראה זה פלא – כתום זרחני שאפשר לסמן איתו נת"בים בשטח (נקודות תורפה בטיחותיות – מין ביטוי צבאי מתפלצץ לבור או חריץ בקרקע). אבל בכל מקרה, הטעם, הטעם, הטעם…

אז יאללה – לעבודה. היום נכין צ'יקן טיקה, קארי דגים הודי וואריאציה על "אלו גאבי", שהוא תבשיל תפוחי אדמה וכרובית ("אלו" ו-"גאבי" בהתאמה).

 

מידע כללי על בישול הודי לפני שמתחילים:
חלק גדול מהמתכונים ההודים מתחילים בטיגון או קליית התבלינים היבשים. הטיגון נעשה לרוב במעט מאוד שמן, ומוציא מהתבלינים המון המון טעמים. אפשר לוותר ולהשתמש אפילו בתבלינים טחונים במקום, אבל הטעם הוא פשוט לא אותו טעם – כדאי להשקיע ולקנות גרגרי כוסברה יבשים (גם מי שלא אוהב כוסברה כירק – טעם הגרגרים שונה לחלוטין), גרגרי כמון, פלפל שחור, הל וגרגרי חרדל.

DSC03312

בחלק גדול מהמתכונים נעשה שימוש במה שנקרא "גהי", שהוא בעצם חמאה מזוקקת – חמאה שהומסה והוסרו ממנה חלקיקי החלב שנשרפים בטמפרטורה נמוכה יחסית. אפשר להכין גהי לבד על ידי המסה של חמאה במיקרו – חלקיקי החלב ייפרדו מהשומן ויישקעו, כך שניתן ליצוק את החמאה המזוקקת בזהירות לכלי אחר ולהשאיר את חלקיקי החלב בכלי המקורי. התימנים נוהגים לעשות גם הם שימוש בחמאה מזוקקת, שנקראת אצלהם "סמנה". למרות זאת, אפשר להשתמש במקום גהי בשמן בעל טעם עדין, כגון שמן חמניות, תירס או קנולה.

חלק מהתבשילים ההודים מלווים ביוגורט, כרוטב, כמרינדה או כמלווה (לרטבים המלווים מנות מוכנות קוראים "צ'אטני" כשם כללי). מטרת היוגורט "לרכך" טעמים חריפים, להוסיף מימד של קטיפתיות למנה, ולעדן אותה בכלל. בחלק גדול מהמקרים, כמו במתכון הצ'יקן-טיקה, אפשר להחליף את היוגורט בשמנת צמחית מעורבת בלימון – זה לא יוצא בדיוק אותו הדבר, אבל מי שמקפיד על כשרות, זו אפשרות. אפשר גם להחליף בחלב קוקוס או בקרם קוקוס, אבל צריך לזכור שהמשמעות היא הוספה של טעמים שלא נמצאים דווקא במנה העיקרית מצד אחד, ומצד שני הוספה של קלוריות שמקורן בשומן. לא שזה נורא, רק תהיו מודעים לכך.

נניח במחבת קרה (לא ממש קרה, פשוט לא חמה) מעט שמן או גהי (כפית-שתיים)כפית של גרגרי כמון, חצי כפית גרגרי פלפל לבן (לא חובה ולא חלק מהמתכון הקלאסי והמקורי, אבל לדעתי פלפל לבן נותן המון בתבשילים הודיים) וכפית של זרעי כוסברה ונדליק אש בינונית. כשריח התבלינים מורגש באוויר, נכבה את האש וניתן לתבלינים לעמוד עוד כעשרים-שלושים שניות בשמן. בצורה הזו השמן ייספג קצת אל תוך התבלינים, ירכך אותם, ויספוג עוד מהטעמים הנהדרים שלהם.

נוציא את התבלינים לתוך מכתש ועלי ונכתוש היטב. למי שאין מכתש ועלי – אל תיפול רוחכם – מכניסים את התערובת לתוך שקית-שתיים של סנדוויצ'ים, ומכים עד חורמה עם מערוך או פטיש שניצלים.

DSC03320

להמשיך לקרוא זיכרונות רומנטיים מהודו

מרד במסורת

קוראי הבלוג הוותיקים יודעים שהתגאיתי בעבר במסורת של שבת של פנקייקים לארוחת הבוקר אצלנו בבית. נראה שהמסורת רבת השנים ועתיקת היומין, שהחזיקה מעמד כבר לפחות איזה שלוש שנים או קצת פחות, הולכת ונשברת. בעצם, הילדים נשברים. בעצם, נמאס להם מפנקייק. מה שהתחיל כ-"אולי רק השבת תכין משהו אחר ובשבת הבאה שוב פנקייק?" עבר דרך "אבא, אפשר השבת לא פנקייק? בבקשה?" (מגיע לרוב עם פרצוף של החתול מ-"שְרֶק", ונגמר ב-"אולי די כבר עם הפנקייק? אם אתה עושה פנקייק אני לא אוכל, וזהו". התחליפים היו החל מקורנפלקס עם חלב כי בדיכאוני על הבעיטה במסורת לא התחשק לי להכין כלום, עבור דרך דייסות מדייסות שונות (אני והבכור מתים על דייסות, זוגתי שתחיה והפספוס פחות, אז הם הסתפקו בקורנפלקס עם חלב, ראה סעיף קודם). והטופ – "ארוחת בוקר של ארומה" – משמע חביתה עם בצל ופטריות או ביצת עין "רכה-קשה", סלט ירקות, לחם וגבינות. מעניין איך קראו לזה לפני שקמה לה ארומה. אה, כן. "ארוחת בוקר", ככה סתם.

ככה הלכה לה מסורת משפחתית רבת שנים (אז מה אם זה רק שלוש, זה פחות דרמטי, וכבר הסכמנו שאני "דראמי", לא?).

להמשיך לקרוא מרד במסורת