זה לא הגודל, זו הטכניקה

ההתחלה, כרגיל, הייתה כמו בסרט של היצ'קוק – "תתקשר אלי בדחיפות" – חיכתה לי ההודעה מיאיר בפייסבוק. "תקשיב, אני עורך מחר סדנת בישול בטכניקות מיוחדות וחשבתי שאולי יעניין אותך להצטרף", אמר לי יאיר כשהתקשרתי אליו. ואני, מסכן שכמותי, כל מה שהייתי צריך לעשות זה לבדוק ביומן ולהסכים מהר לפני שהוא מתחרט.

מאז שהתחלתי עם כתיבת הבלוג נחשפתי לכמות מצומצמת של אנשים שהם לא רק מוכשרים מאוד, אלא מוכנים לחלוק את הכישרון, והרבה מעבר לזה, עם אחרים. קצרה היריעה מלציין את כולם, אבל בהקשר של הפוסט המסויים הזה אני רוצה לציין את אריאלה פיקסלר-אלון (קרפין-סממה-לוץ-אהרונוב-פוחצ'בסקי-לוי-כהן-כהן-כהן-נגאוקר המלכה, ומי שלא יודע למה כהן-כהן-כהן-נגאוקר, שמיד ילך ויראה את כל סדרת מ.ק. 22 מהתחלה ועד הסוף ואח"כ מהסוף להתחלה, זה שם איפהשהו) שכותבת את הבלוג "בישול בקצב הסלסה" שלא שמרה לעצמה את יאיר, הוא יאיר פיינברג, והכירה לי (ולעוד כמה בלוגרים שהיא אוהבת) אותו. הפעם הראשונה שפגשתי את יאיר ואת מעשה ידיו (להתפאר), היה באירוע ההשקה של תערוכת "מבשלים 2010". זוכרים את הפוסט הזה? במהלך השנה-וחצי האחרונות פגשתי את יאיר פה ושם, התוודעתי למקצועיות ולידע וליכולת המדהימה שלו בתור שף, ומצד שני גם לחביבות ולחוסר הפלצנות המוחלט שלו (מה שלא קל למצוא בסצנה הזו של שפים מצד אחד, ובלוגרים מצד שני).

DSC07637אז בקיצור, כשיאיר הזמין אותי לסדנה שלו, קפצתי על המציאה. מה שעזר לי לקבל את ההחלטה היא העובדה שהסדנה גם נערכה ב-"עושים בישול" שזה בית ספר לבישול שהייתי בו כמה פעמים בכמה סדנאות – למרות שאני לא מת על סדנאות בישול, אני חושב ש-"עושים בישול" באמת מתנהגים כמו "בית ספר לבישול עילי" ולא כמו "עוד מקום לעשות בו סדנת בישול / גיבוש מחלקתי / אירוע לקוחות" – השטח הגדול שמוקצה לעבודה (היו שם משהו כמו שלושה-ארבעה משטחי עבודה ענקיים, כולל מקום לארבעה תרמומיקסים), כמות כלי העבודה (כולל גם עובד המקום ששוטף תוך כדי אם צריכים למחזר כלי), כמות ואיכות הפרודוקטים והיכולת לקבל לא רק סדנאות מאוד בסיסיות למתחילים ולחובבים אלא גם קורסים למתקדמים ולמקצוענים, גורמים לי לכבד את המקום הזה ואת אורן גירון (הקונדיטור והבעלים של "עושים בישול") מאוד.

להמשיך לקרוא זה לא הגודל, זו הטכניקה

סושי-שוס

כמו שחלקכם בטח זוכרים, בתחילת דצמבר השתתפתי באירוע ההשקה של תערוכת "מבשלים 2010", תערוכה ראשונה מסוגה בישראל שמיועדת כולה ל-"פודיס" – אנשים שמתעניינים באוכל, גאדג'טים למטבח וכד' בכל הרמות – החל מאלה שסתם אוהבים לבשל, עבור באלה שאוהבים ללמוד טכניקות חדשות, וכלה באלה שמתחרמנים מקולפנים לעגבניות כאילו מדובר באיזה אביזר שבדיוק "סוגר להם את הפינה" בפנטזיה שלהם.

התערוכה ממש כבר בפתח, ואני חייב לציין שיש בי מין סוג של התרגשות – על פניו נראה שבאמת מדובר בתערוכה בסדר גודל שעוד לא הייתי בה (לפחות לא בעולם האוכל) – הולכים להיות שם 90 (תשעים!!!) מציגים, ומאחר והיום פגשתי את אחד ממארגני התערוכה אני יכול גם להגיד לכם שהושקעו בה מיליון וחצי שקל עד עכשיו.

כחלק מהתערוכה יש המון, אבל המון הרצאות של שפים מאוד מעניינים כמו רן ראש (הנמל 24), אסטלה, יאיר פיינברג, אייל לביא, מישי בלוג (שוקולייטר מופלא שאצלו למדתי שוקולדינג בכמה סדנאות) ובועז צאירי. על בועז תשמעו היום די הרבה. חוץ מההרצאות יש גם סדנאות – אני הצלחתי להירשם (ממש בעור שיניי) לסדנה של אורי שפט (מ-"לחמים") על, כמה מפתיע, אפיית לחם, והבן שלי רשום לסדנת בישול לילדים עם דורית שנון (אין כניסה להורים…). יהיה מעניין בשבוע הבא לפודיס, בזה אין ספק.

כחלק מאירועי הפתיחה הוזמנתי יחד עם עוד כ- 14 בלוגרים של עולם האוכל לקחת חלק בסדנת בישול בספייסס, מקדש אמיתי של פודיס שמנהל הבנק שלי לא מרשה לי להיכנס אליו בימים רגילים – יש שם כמעט כל חומר גלם, כלי עבודה או גאדג'ט שאי פעם תחשבו או תרצו עליו, למטבח כמובן. סדנת אוכל שמיועדת אך ורק לנו – נשמע מעולה, אבל אני הייתי באטרף מהרגע שהבנתי על מה ומי מדובר. האמת, מהרגע שנועה (שהיא מנהלת השיווק באינטרנט של התערוכה) שאלה אותי אם "יעניין אותי להשתתף בסדנה כזו" התחלתי להתרגש כמו בת טיפשעשרה לפני הופעה של איזה אליל נוער כזה או אחר. הוזמנתי להשתתף בסדנת סושי שיעביר אותה בועז צאירי.

בועז צאירי, למי שלא יודע, נחשב "הכהן הגדול" של האוכל היפני בכלל בישראל ושל הסושי בפרט. בועז, שהוא בכלל בעל תואר שני בגיאוגרפיה וההתמחות שלו היא באינדיאנים, פגש במהלך שהות בקנדה כמה מאסטר-שפים יפנים שהגיעו יחד עם מנהלים יפנים בכירים כאלה ואחרים לנפוש בוונקובר. מאחר ו- Senior Executive יפני לא יכול שלא לאכול את הסושי שלו במהלך חופשה בקנדה, הרי שכל מנהל שכזה מביא איתו מאסטר-שף במזוודה בכדי שיכין לו את האורז בדיוק כמו שהוא אוהב.

שם, איפה שהוא בתחילת שנות השמונים, התחיל הרומן של בועז צאירי עם האוכל היפני. בועז, שנשוי ליפנית והוא הבעלים החוקי והמאושר של שתי מסעדות "סאקורה" (האחת, הראשונה, בירושלים, והשנייה בתל-אביב), הוא גם הבעלים של "חוות סאקורה" באיזור כפר-ויתקין, שם הוא מגדל להנאתו (ולמסעדתו) אצות, קיפודי ים ועוד גידולים שגם אם אכתוב עליהם, לא בטוח שאדע מה עושים איתם.

DSC07200

להמשיך לקרוא סושי-שוס

טוב שמן טוב – Take One

לפני שאני מתחיל – מי מכם שרוצה לקבל עדכונים מהבלוג (גם) בפייסבוק, מוזמן להצטרף לדף הפייסבוק של הבלוג. לא, זה לא תחליף לאימיילים שאתם מקבלים מהבלוג או ממני אישית, אבל זו עוד דרך לדעת שהוצאתי פוסט…

לפני כשבועיים הוזמנתי למפגש בלוגרים שתכליתו ומרכזו היה שמן הזית של יד-מרדכי. האמת שמאז שהתחלתי לכתוב אני מחוזר לא מעט על ידי חברות יחסי ציבור שרוצות שאני אסקר מוצרים כאלה או אחרים או אשתתף באירועים כאלה ואחרים, אבל אני בוחר די בקפידה את שיתופי הפעולה שלי – מבחינתי מאחר והבלוג הזה הוא בלכ"ר (בלוג ללא כוונת רווח) שעוסק בבישול (בעיקר), ברור לי שהתרומה הגדולה שלי יכולה להיות בעיקר, אם לא אך ורק, בסיקור של מוצרים שאני יכול לבשל איתם (או לאפות), כלומר חומרי גלם (או גאדג'טים וכד'). לא תאמינו, אבל יש כמה יח"צנים שעדיין לא הרימו ידיים ומנסים לשכנע אותי לבדוק מוצר מוגמר (בעיקר מסוג האינסטנטים) כזה או אחר.

מאחר ושמן זית הוא כמעט השמן היחיד שאני משתמש בו (אם מתעלמים משמן שומשום, שאני משתמש בו כתבלין בלבד), ממש חיכיתי למפגש הזה. האמת שמאז ומעולם אני שונא שמן, אני שונא שומניות, אני שונא שומן (לא יאומן שזה מגיע ממישהו ששקל עד לפני שנתיים וחצי 116 ק"ג) – הטעם, המרקם – מבחינתי גועל נפש. אני שונא גם מיונז, בגלל טעם השמן המורגש בו. למרות שבשנים האחרונות אני מבשל אוכל שהוא דל שומן, בלי שמן בכלל אי אפשר, ובכל מקום שאני צריך שמן, אני משתמש בשמן זית בגלל שאני מת על הטעם שלו, על הריח שלו, ומאחר ושמנים הטובים הם גם מעט "חריפים" (כלומר צורבים בגרון מעט), לא מתלווה להם ההרגשה שאני מקבל כשאני טועם שמן אחר, תירס או קנולה לדוגמה. גם אם במתכון המקורי כתוב דווקא להשתמש בשמן אחר – אני פשוט לא מסוגל.

DSC06250

להמשיך לקרוא טוב שמן טוב – Take One

לא קלים הם חייו של הבלוגר

ההתקפה החלה ביום שני, בערך ב- 15:00. הצד השני לא בחל בשום אמצעי. כלום. עד שהמשימה בוצעה, ואני מצאתי את עצמי מוכנע, לא היו וויתורים, לא שיחות משא ומתן, כלום. לא קלים הם חייו של הבלוגר.

בשעה 15:00 ומשהו, בזמן שאני בשיחת וועידה עם לקוח, מנסה לשכנע אותו שהמוצר שאנחנו מציעים לו הוא הכי טוב בעולם, שמתי לב שהלשונית ב- browser שבו היה האתר של פייסבוק מנסה להגיד לי משהו… לרוב אני גולש במקביל עם לפחות 8 לשוניות באתרים שונים, כך שיש לא מעט אתרים במקביל, ובכל זאת ההבהוב של הלשונית משך לי את העין.

"תתקשר אלי דחוף, בנייד XXXXXXX או בבית XXXXXXXX, אני חייבת לדבר איתך כמה שיותר מהר" – כך אריאלה (המלכה, חשוב לציין, ותיכף תבינו למה) כותבת לי בצ'ט של פייסבוק. חזרתי אליה בהודעה "אני לא יכול לדבר כרגע, אני בטלפון, תני לי כמה דקות". אין תגובה. היא כבר לא שם, החסרת מנוחה הזו. מה שלא ידעתי, זה שההודעה הזו בצ'ט היא הגל הראשון במתקפה משולבת, מדוייקת ורבת שלבים. אריאלה השתמשה בכל העומד לרשותה מבחינת תקשורת בכדי לוודא שהמסר יעבור והמשימה תושלם.

שתי דקות אחר כך שיחת טלפון מטל מ-"מה יש לאכול". "אתה מתקשר בגלל שחיפשתי אותך אתמול?" שלחתי לו SMS. "לא, לגבי ארוחה מחר בערב". וואלה, יפה, האמת מתאים ארוחה אצל טל. "חוזר אליך עוד מעט" החזרתי לו.

לא חשדתי בכלום.

להמשיך לקרוא לא קלים הם חייו של הבלוגר