חריימזלך, קניידלך, שטריימלך וחרצ'מוצלך

טוב, אני אודה כבר בהתחלה – אין דבר כזה חרצ'מוצלך, אבל תודו שזה לא נשמע כזה מופרך. האשכנזים נתנו לחלק גדול מהמאכלים שלהם כינויי חיבה – הסיומת "'לך" מיועד לרוב למשהו קטן וחמוד, כמו קינדרלך (ילדים), פיסלך (רגלים קטנות, לרוב של תינוק), ופוקלך (תנחשו לבד). מצד המזון אפשר למצוא קניידלך ופיסלך (אותם פיסלך, הפעם של תרנגולות) וחריימזלך ופופיקלך ועוד רבים וטובים. רק מי שבאמת אוהב את האוכל שלו אהבה עזה יכול לקרוא למנות בשמות חיבה. אז נכון, רוב האוכל הוא בצבעי אפור-אחיד – אז בואו נסכם שהאשכנזים אוהבים מאוד את האוכל שלהם, אבל בסטיילינג הם לא הבינו גורנישט.

מבחינתי, חג הפסח הוא החג האולטימטיבי – יש בו כל כך הרבה מאכלים מיוחדים לחג, שנולדו בעצם מהרצון של היהודים בגולה להמשיך את חייהם "כאילו כרגיל" למרות שנאסר עליהם לאכול שום דבר שמזכיר דגן. בהקשר זה נראה לי, אבל יכול להיות שאני טועה (ואם אני טועה – אנא תקנו אותי בתגובות), שיש הרבה יותר מאכלי פסח אשכנזיים מאשר מאכלי פסח ספרדיים (אם שמים את המימונה בצד כמובן), ויכול להיות שזה בגלל שמנהגי הכשרות האשכנזיים בכל הנוגע לפסח הרבה יותר מחמירים ("כשר לאוכלי קטניות" זו הדרך הפוליטיקלי קורקט להגיד "כשר ללא-אשכנזים") אבל שוב, לא ממש ניהלתי כאן מחקר מעמיק אז יכול להיות שאני טועה ומטעה.

אחד הדברים שאני מאוד מחכה לו זו ארוחת הבוקר בבוקר החג. בארוחה הזו מגישים, בפעם הראשונה בכל שנה, שלושה מאכלים שאני אוהב מאוד – האחד הוא "מצהבריי", שהוא מעין לביבה ממצות שבורות, השני הוא חריימזלך (חריימזל'ה ביחיד – לביבות מקמח מצה והשלישי הוא, כמה פשוט – סנדוויץ' ממצה שהורטבה במי ברז ונמרחה במרגרינה. כן. מרגרינה, ושום דבר אחר לא ישווה לטעם הזה. אני מתעב מרגרינה כמעט בכל מצב אפשרי, מאז ומעולם תיעבתי, אבל מבחינתי – שכבה דקיקה על מצה רטובה (או על לחם לבן אחיד טרי) – אין לה תחליף.

DSC06896

להמשיך לקרוא חריימזלך, קניידלך, שטריימלך וחרצ'מוצלך

מרד במסורת

קוראי הבלוג הוותיקים יודעים שהתגאיתי בעבר במסורת של שבת של פנקייקים לארוחת הבוקר אצלנו בבית. נראה שהמסורת רבת השנים ועתיקת היומין, שהחזיקה מעמד כבר לפחות איזה שלוש שנים או קצת פחות, הולכת ונשברת. בעצם, הילדים נשברים. בעצם, נמאס להם מפנקייק. מה שהתחיל כ-"אולי רק השבת תכין משהו אחר ובשבת הבאה שוב פנקייק?" עבר דרך "אבא, אפשר השבת לא פנקייק? בבקשה?" (מגיע לרוב עם פרצוף של החתול מ-"שְרֶק", ונגמר ב-"אולי די כבר עם הפנקייק? אם אתה עושה פנקייק אני לא אוכל, וזהו". התחליפים היו החל מקורנפלקס עם חלב כי בדיכאוני על הבעיטה במסורת לא התחשק לי להכין כלום, עבור דרך דייסות מדייסות שונות (אני והבכור מתים על דייסות, זוגתי שתחיה והפספוס פחות, אז הם הסתפקו בקורנפלקס עם חלב, ראה סעיף קודם). והטופ – "ארוחת בוקר של ארומה" – משמע חביתה עם בצל ופטריות או ביצת עין "רכה-קשה", סלט ירקות, לחם וגבינות. מעניין איך קראו לזה לפני שקמה לה ארומה. אה, כן. "ארוחת בוקר", ככה סתם.

ככה הלכה לה מסורת משפחתית רבת שנים (אז מה אם זה רק שלוש, זה פחות דרמטי, וכבר הסכמנו שאני "דראמי", לא?).

להמשיך לקרוא מרד במסורת

מסורת של שבת

במשפחתי קיימת מסורת רבת שנים של ארוחת הבוקר של שבת. טוב, האמת שזה רק בערך בשנתיים האחרונות, וזה רק במשפחה הגרעינית שלי (כלומר, אני גם זה שהתחיל את המסורת הזו), אבל אנחנו מתייחסים אליה כמין סוג של דת – מסורת זו מסורת. הילדים מתים על פנקייקים. טוב, האמת שהגדול כבר מתחיל להישבר… ואפילו חילל את הקודש וביקש באחת השבתות שאכין לו דייסת סולת במקום (עוד אחד מהשגעונות שלי שהוא נדבק בהם, אולי יום אחד אני אכתוב על זה פוסט), אבל בגדול – הם באמת אוהבים את זה.

המתכון שלי מבוסס על מתכון של רות סירקיס מה-"מהמטבח בהנאה". בסוף הקטע תוכלו למצוא גם כמה הצעות לשיפורים למי שמתחיל להשתעמם מפנקייק-מייפל-סירופ-שוקולד.

להמשיך לקרוא מסורת של שבת