שבר פאי (או – הפוסט שכמעט ולא נכתב)

הפוסט שאתם קוראים עכשיו כמעט ולא נולד. כמעט עבר הפלה בזמן המחשבה עליו, יותר נכון בזמן המימוש. כשהכנתי את המנה שתתואר בפוסט, שהיא הגרסה הפרטית שלי ל- Sheppard's Pie, התוצאה לא ממש השביעה את רצוני, וגם לא קלעה יותר מדי לטעמם של בני המשפחה. כשאכלנו (כלומר, זוגתי שתחיה ואני, הילדים לא ממש הסכימו להשתתף בהרפתקה) את המנה הבנתי שפוסט כבר לא ייצא מזה. סתם צילמתי, וקצצתי, ועשיתי סטיילינג (סתם, סתם, המקסימום זה לצאת לחצר בכדי שתהיה תאורה שונה) – וכלום לא יוצא. המילוי של הפאי יצא לא רע בכלל, אבל החלק העליון היה "מושי" מדי, נוזלי, כמעט לא אכיל. טעים מאוד, אבל בלתי אכיל.

לא אכיל, אמרתם? מאחר ואני חצי פולני, הרי שאוכל לא זורקים, והשפרד'ס פאי, או איך שהתייחסתי אליו ב- 24 שעות הראשונות לחייו, ה-"שבר פאי", המתין לי במקרר לערב יום ראשון. חזרתי הביתה מורעב אחרי כמעט 14 שעות עבודה, ששיאן היה בשעתיים של שיחת וועידה עם ארצות הברית, מתוכן שעתיים שלמות של בזבוז זמן. לא נעים להגיד, אבל פינטזתי על הפאי בזמן הנסיעה הביתה. לא פנטזיות מהסוג של "אמריקן פאי", אלא דווקא אלה שכוללות חימום מהיר של חתיכה יפה של הפאי במיקרו, וצלילה לתוכו עם מזלג, ובכמה שפחות "נאגלות" של המזלג לאכול ולעכל.

כשהגעתי (סוף סוף) הביתה והוצאתי את הפאי (גררררררר), ראיתי מיד שמדובר במשהו שונה. החלק העליון (שעשוי פירה תפוחי אדמה) התמצק, וגם שאר הפשטידה "קיבלה צורה". חימום במיקרו לא שינה את המרקם, והפשטידה הפתיעה במרקם הרבה יותר יציב.

וכך, גבירותיי ורבותיי, ניצלה האנושות מחשכה ומחוסר ידע על השפרד'ס-פאי האישי שלי, שמבוסס על מתכון שהמצאתי תוך כדי התייחסות לשלוש עובדות בלבד – בשפרד פאי יש בשר למטה ופירה למעלה, שפרד פאי זה מאכל אנגלי, באנגליה שותים בירה בטמפרטורת החדר. השפרד'ס פאי הראשון, דרך אגב, הוגש איפה שהוא במאה ה- 18 בערך, כנראה על ידי עקרת בית אנגליה (או סקוטית, יש על זה וויכוח בין הסקוטים לאנגלים, בעיה שלהם) שחיפשה למחזר שאריות בשר וכנראה גם תפוחי אדמה (שנחשבים המאכל הלאומי של אירלנד), למרות שבאנגליה לא ממש סימפטו את תפוחי האדמה בתחילת דרכם, וגם לא את האירים וגם לא את הסקוטים.

DSC04456

להמשיך לקרוא שבר פאי (או – הפוסט שכמעט ולא נכתב)

איך אומרים "תרבחו ותסעדו" בהונגרית?

הכל התחיל במימונה. היינו חייבים לצאת ביום רביעי בערב אחרי שבוע מתיש (מי שקרא את הפוסט הקודם מבין על מה מדובר…), ושמחנו להיענות של מירב וטל, זוג חברים ותיקים וטובים (או טובים וותיקים, איך שתרצו).

מירב ואני עבדנו ביחד וחלקנו משרד במשך כמה שנים. מירב היא חברה טובה כבר המון שנים, אוזן קשבת בעיתות מצוקה, רואה דברים לאורך ולרוחב ולעומק, מכירה אותי יותר מדי טוב בכדי לזהות שביב של "מצב-רוח" בשיחת טלפון, ואפילו חיה באותן טמפרטורות מזגן מתחת לאפס שאני חי בהן במהלך הקיץ האכזרי של מדינת ישראל.

כשהגענו לבית ההורים של מירב, מירב, אימה ואחותה כבר היו באמצע הכנת המופלטה, וכאשכנזי וותיק הייתי בטוח שזה כל המימונה.

DSC02609

 

DSC02610

סיור מודרך קצר הבהיר שאימא של מירב עבדה בעצם כל החג להרים שולחן בגודל שאינו מתקבל על הדעת,

DSC02611

להמשיך לקרוא איך אומרים "תרבחו ותסעדו" בהונגרית?

במיטב המסורת – טלטלה גדולה ו- Back to Basics

לפני שאני מתחיל את הפוסט הנוכחי, אני חושב שמגיעה לכם ולכן הסבר קצר על הבטחה שהבטחתי ולא קיימתי – בפוסט האחרון הבטחתי מתכון לבובעלע, פנקייק מסורתי של פסח, והאמת שהפוסט כבר היה כמעט מוכן, וכך גם הפוסט הבא אחריו לתבשיל מסורתי של לשון ברוטב. אלא שלמישהו היו תכניות קצת שונות בשבילי ובשביל המשפחה שלי, וניתוח פשוט יחסית של הבן הבכור שלי ביום שני שעבר בבוקר הסתבך קצת, ונאלצנו לעבור את יום שלישי, ערב החג והחג (עד הצהריים), בבית החולים. אני ממעט להשתמש במשפט הבא בחיים שלי, אבל ברוך השם נראה שהכול בסדר עכשיו (לא, אני לא חוזר בתשובה, ולא מתחזק, ולא כלום, אלא פשוט משתמש במטבע לשון, אז תירגעו שמה, כן?!). הימים הללו היו באמת ימים נוראיים עבורי – הטלטלה הנפשית שעברתי הייתה כזו שאי אפשר לתאר אותה. אני מאוד אוהב שהכול יהיה בשליטה (אם אפשר, בשליטה שלי), אני לא מסוגל לסבול מצב של חוסר אונים – והנה הבן שלי שוכב מורדם על מיטה בחדר ניתוח, ולי לא נותר אלא להישאר בחוץ בחוסר מעש ויכולת לעשות כלום בכדי לעזור לבן שלי, לסמוך על הרופאים (המדהימים, אני חייב לציין), ולקוות שיהיה בסדר. יהיה בסדר? זה הכול? כן. זה הכול. בשתי המילים הללו חיזקנו אשתי ואני אחד את השני, וכך גם כל המשפחה מסביבנו.

אני משתמש בפוסט הזה להעביר לבן שלי מסר שכבר העברתי וורבלית, אבל אין כמו מדיה כתובה לחזק את המסר – איילי, אתה ילד מדהים. אמנם היית לחוץ מהניתוח (בעיקר מההרדמה בפעם השנייה), אבל הדהמת אותי בבגרות שלך, ובכוח, ובהבנה, ובחוסר אובדן השליטה שכל כך מותר לך לאבד, הרי אתה בסך הכול בן שמונה וחצי. כל כך שמחתי לראות אותך משתמש בחוש ההומור שלך שעתיים אחרי הניתוח בכדי להראות שאתה בסדר, ושיהיה בסדר, וגם אתה חיזקת אותי ואת אימא שלך בצורה הזו. אותו הלילה שבו שנינו ישנו במיטה אחת בבית החולים, כשאני מחבק אותך וכמעט לא ישן, מקשיב לנשימות שלך, ולנחירות, ולשיעולים, יהיה לילה שאני אזכור המון זמן, אולי לתמיד. למדתי ממך המון בימים האלה. המון. אני אוהֵב אותך, ואוהַב אותך תמיד, יקר שלי. אני מקווה שלא נצטרך יותר לעבור חוויות כאלה, אבל אם נצטרך – נעבור אותן ביחד, ונחזק אחד את השני תוך כדי, ונעבור אותן בהצלחה.

עד כאן החלק ה-"כבד" של הפוסט. למי שכבד לו מדי, אני מתנצל, בפעם השנייה בפוסט הזה, אבל הייתי חייב לפרוק את זה מעל עצמי.

DSC02621

להמשיך לקרוא במיטב המסורת – טלטלה גדולה ו- Back to Basics

שינים סינים עם כיניר גידיל

בילדותי גדלתי ברחובות, שנקראת עיר ההדר והמדע, או המדע וההדר, בזכות מכון וייצמן והפקולטה לחקלאות (עד כאן המדע) והכמות המטורפת של שטחי הפרדסים שהקיפו את העיר. את מכון וייצמן והפקולטה אף אחד כבר לא ייקח כנראה מרחובות, אבל פרדסים, איך לומר, לא כל כך פשוט למצוא כבר. חבל. בתקופות האביב והקיץ, ברגע שהתקרבת לרחובות ידעת שאתה שם – ריח חזק, משכר, כמעט עוטף אותך של פריחת הדרים מדהימה. זה כבר לא קיים – רחובות מריחה סתם כמו "עוד עיר".

דבר נוסף שהשתנה, דווקא לטובה לדעתי, זה העושר הקולינרי בעיר. המגוון הקולינרי בעיר בשנות השמונים והתשעים נע בין "מטעמי התקווה" בשעריים לבין "פלאפל קריטי" כשבדרך עברתם דרך אושיות קולנאריות כגון בורגר ראנץ' ו-"בורקס סמי" השם ירום הודם. היו גם כמה בתי קפה שבאו והלכו אבל… אם רציתם משהו קצת יותר מעניין מפלאפל, שווארמה, סמי בורקס וכד' (שלא תבינו לא נכון – אנחנו מדברים על המלוואח הכי טוב שאפשר להשיג, ועל פלאפל שמשגע לכם את הבלוטות, ובורקסים פריכים וחמים ומטמטמים, אבל בכל זאת) – נצרכתם להרחיק ולהצפין עד "הכרך הגדול" – ראשון לציון. שם מצאתם מסעדות-על כמו פורמגי'ו על מגוון שייק הפירות שלה, הפסטות על בסיס שמנת ואת אלילת מטבח הגורמה התימני – הזיווה של נאפיס.

כשפתחו את מסעדת "פינג פונג" ברחובות (הרצל פינת דרך יבנה) זה היה מבחינתנו פשוט אירוע שלא יאומן. התקופה הייתה תקופת התיכון שלי (תיכון רון, הפתרון לכל גאון), ואנחנו היינו פשוט המומים מכמה מעניין יכול להיות אוכל סיני – בקר עם פלפלים, עוף עם פלפלים, חזיר (!!!) עם פלפלים. בקר עם קשיו, עוף עם קשיו, חזיר (!!!) עם קשיו. וכן הלאה. חוקיות? שחזור מנות? ממש לא! זה מדהים. זה אוכל סיני, זה פשוט פלאי הטכנולוגיה. והטופ של הטופ – בננה מטוגנת, אננס (מקופסה) מטוגן. ליצ'י. לא מטוגן. סתם ככה. מקופסת שימורים. טעים שזה מטרף. סיימנו בחינת בגרות? חוגגים בפינג פונג. סיימנו מגן? פינג פונג. סתם בא ללכת לאכול איפהשהוא? פינג פונג. בדרך ללוויה ברחובות לפני כמה שנים, עצרתי בכדי לחטוף משהו בפינת הרחובות הזו. תנחשו מה יש שם במקום פינג-פונג? ניחשתם נכון (או שלא) – שיפודיה. די גרועה, האמת. ניסיתי.

השבוע נורא התחשק לי להכין אוכל סיני. אחד הדברים הכי כיפיים בלהכין אוכל סיני זה שאפשר להכין כמעט כל דבר, פשוט להוסיף לו רוטב סויה, ולקרוא לו "אוכל סיני". ובכל זאת, הכנתי אוכל סיני. אמיתי. אני חושב. הרבה אנשים מפחדים להכין אוכל סיני, אין לי מושג בעצם למה – אולי אחד מסוגי האוכל הכי פשוטים שיש. במהלך כתיבת הפוסט אפילו חשבתי לעצמי – זה לא קצת פשוט מדי? אפילו ל-"פשוט מבשל פשוט"? תשפטו בעמכם…

אז יאללה, לעבודה – מרק תירס כמוסיני וגם בקר מוקפציני עם ירקותיני.  ובאמצע המתכון – נקודת החלטה אם אנחנו רוצים סיני או תאילנדי או יפני. ככה? כן, סתם ככה.

DSC02436

להמשיך לקרוא שינים סינים עם כיניר גידיל