קציצות גורמה מחומר גלם לא סטנדרטי

לפני כמה שבועות מישהו דיבר איתי על הבלוג שלי, ונתן לי את המחמאה הכי גדולה שיכולתי לקבל. "אתה כותב בדיוק כמו שרי אנסקי", הוא אמר. ואני, באותו רגע נמסתי לרגע. שרי אנסקי היא מבחינתי הכוהנת הגדולה של כותבי האוכל – קודם כל, היא מפרסמת מתכונים מדהימים שהם אפשריים להכנה על ידי כל אחד, כל מה שצריך זה קצת אהבת אוכל ובישול, וזהו. אבל חוץ מזה, היא כותבת בכישרון ומתבלת כל מתכון בסיפור האנושי שמסביבו. בקיצור, היא כותבת האוכל האהובה עלי ביותר, ונותן המחמאה הזו לא יכול היה לפגוע יותר במטרה.

הבסיס למתכון הבא מגיע מהספר שלה, "אוכל" – האמת שאין לי מושג איך הספר הזה הגיע אלי הביתה, אני לא זוכר שקניתי אותו, אבל כבר הרבה זמן שהוא אצלי ומהווה השראה גדולה לבישולים שלי. בספר היא מספרת על כך שיום אחד חבר של הבן שלה מספר לה על הקציצות שאבא שלה עושה, שהן הדבר הכי טוב בעולם, ושהיא חייבת ללמוד מאבא שלו איך להכין אותן.

אתם יודעים משהו, גם אני אעצור כאן ולא אספר לכם ממה עשויות הקציצות, אני בטוח שתתחברו לאמירה שכתובה למעלה – קציצות, להמון אנשים שאני מכיר (ואני כמעט ומסתכן ואומר – לכולם), מהוות את אחד מהמאכלים שמתקשרים מאוד עם הבית. אין כמו ניחוח של קציצות שטוגנו זה עתה בבית, אין כמו הטעם שלהן, ואם הן גנובות (כמו שאחי ואני היינו גונבים אותן מאחורי הגב של אמא שלנו בזמן שהיא הייתה מטגנת אותן), הן אפילו יותר טעימות. מצד שני, קציצות הן גם אחד המאכלים הכי וורסטיליים שיש – אפשר לאכול אותן חמות כחלק מארוחה שלמה, חמות בתוך פיתה, חתוכות לחתיכות על מזלג שיש עליו גם פירה, קרות (ככה, ישר מהמקרר, כמו חטיף) או בתוך סנדוויץ' של חלה מתוקה עם חרדל חריף, וזו רק רשימה קצרצרה וחלקית נורא של מה שאפשר לעשות עם קציצות.

ועוד לא דיברנו באילה רטבים אפשר לבשל קציצות, כל קציצות, ולהשביח אותן עוד יותר.

DSC00837

להמשיך לקרוא קציצות גורמה מחומר גלם לא סטנדרטי

דברים טובים בסוף השנה וגם – למי קראת וישיסואז, הא?

האמת שתכננתי לעשות פוסט סיכום שנה ופתיחת שנה חדשה. נשבע לכם. האמת שהשנה הסתיימה לה כמעט בצורה מושלמת עבורי, עם המון דברים חדשים וחיוביים, ואז נפלתי למשכב (זה נשמע כל כך דרמטי, נכון?) ולא תפקדתי מאמצע ארוחת הסילבסטר עד יום ראשון בצהריים, והתכניות השתנו.

ובכל זאת, שנה חדשה, יומהולדת שנתיים לבלוג, מגיע לכם קצת עדכונים וחדשות וסיכומים, לא? אז ברשותכם רק כמה מהדברים האחרונים והטובים שקרו לי בתקופה האחרונה, תקופה של שינויים גדולים. שינויים, מבחינתי, זה טוב. תמיד.

אז בראש ובראשונה התחלתי ללמוד באוניברסיטה. המקסימום שהצלחתי להגיע עד היום זה לסיים (בהצלחה) את מכינת הטכניון ולהיכשל בשני קורסים באוניברסיטה הפתוחה, וגם זה היה לפני יותר מ- 10 שנים. ובכל זאת, החלטתי שכשאגיע לגיל 40 יהיה לי תואר ראשון, ואני מתכוון לעמוד בזה. אז באוקטובר האחרון התחלתי ללמוד לתואר במנהל עסקים במרכז האקדמי רופין. אז אומנם זה אומר שכנראה לא יהיו לי חיים בשנתיים וחצי הבאות, אבל מיד לאחר מכן – יהיה לי תואר.

מיד אחרי זה, ולאו דווקא כרונולוגית, הרווחתי שנה מהחיים שלי. מה ז'תומרת? חגגתי יומהולדת לפני לא הרבה זמן (ב- 18.12), ומאיזו שהיא סיבה, בשלושת-ארבעת השבועות לפני יום ההולדת, הייתי בטוח שאני הולך לחגוג יומהולדת 38. איזה כיף היה לגלות, ממש יום-יומיים לפני יום ההולדת, שאני חוגג יומהולדת 37?

ועכשיו שני דברים טובים שקרו לבלוג – האחד, הצטרפתי לקבוצת בלוגרים שאני מאוד מעריך, קבוצת שמנמנ.ים – לאחר שעוגיו.נט ומעיין החליטו לעזוב את הקבוצה, פנה אלי ואל טל מ-"מה יש לאכול?" טמיר משמנמנ.ים ושאל אם אנחנו רוצים להצטרף. אז זהו, שהצטרפנו. ובכל מקרה, אם בא לכם לקרוא ביקורת על מסעדת "חדר האוכל" שכתבתי שם, אתם יותר ממוזמנים. וגם אם לא בא לכם, אתם יותר ממוזמנים לבקר בשמנמנ.ים, ולהחשף לבלוגרים נוספים, מן המעלה הראשונה לדעתי.

הדבר הכמעט-אחרון והחביב עלי ביותר – התרגשתי מאוד כשפנו אלי מהמדור "טעים ברשת" ב- "נענע10 אוכל" וביקשו לכתוב עלי כתבה. איזה כיף ואיזה כבוד. רחלי מנענע10 לחצה עלי די הרבה לחשוף קצת יותר פרטים ממה שבהתחלה תיכננתי (מי שקורא את הבלוג יודע שמעולם לא חשפתי את שמי המלא או פרטים קצת יותר פרטיים עלי), אבל יאללה, נגמר. אז אם אתם רוצים ללמוד עלי קצת יותר ואפילו לראות תמונה שלי, אתם מוזמנים לכתבה על "פשוט מבשל פשוט" ב- "נענע10 אוכל".

ולסיכום ממש ממש סופי של השנה – בשבוע שעבר הייתי בחופש, ושפר עלי מזלי לבלות יום אחד ממנו עם זוגתי שתחייה – יום כיף שהתחיל בקניית בגדים בשבילי (אני שונא את זה), אבל מיד כשסיימנו נסענו ונאבדנו לנו קצת בשוק הפשפשים ביפו – היה קצר מדי, בטוח שנחזור על החוויה הזו בקרוב, והפעם נספק לה חלון זמן מספק. את יום הכיף הזוגי הזה סיכמנו בארוחה עסקית זוגית ומדהימה ב-"כתית" של מאיר אדוני (ואפילו במחיר "שווה לכל נפש", יחסית למסעדה שעומדת בשורה הראשונה של המסעדות בישראל היום). על הארוחה הזו אני עוד אכתוב פוסט שלם (כנראה בשמנמנ.ים), אבל את המנה הבאה המצאתי והכנתי דווקא בהשראה של מנה שלקחה זוגתי שתחייה במסעדה, מנה שלדעתי הייתה פספוס ענק פשוט בגלל שהיא הייתה עדינה מדי ועם לא מספיק "קיק". מרק וישיסואז, שרק נשמע כמו קללה, הוא אמנם מרק עדין של כרישה ותפוחי אדמה, אבל לדעתי המנה של מאיר אדוני הייתה יותר מדי עדינה, וקצת "נאבדה" גם לי וגם לזוגתי שתחייה.

לדעתי וגם לדעת זוגתי שתחייה הבלתי משוחדת – בסיכומו של דבר ניצחתי במבחן הטעימה.

DSC00752

למרות שאין ספק שמרק הוישסואז עם טורטליני במילוי קונפי כרישה של מאיר אדוני משאירה את המנה שלי מאחור מבחינת השם וגם מבחינת היופי:

IMG00610-20101229-1352

להמשיך לקרוא דברים טובים בסוף השנה וגם – למי קראת וישיסואז, הא?

סלט וחו"ל בחבילה אחת

כשאחי ר' היה חייל, לאשתו שתחייה, אז חברתו משכבר הימים, היה יום הולדת. מאחר ואני הייתי אז פספוס בן 12, קיבלתי ממנו רשימת מכולת מה לקנות לארוחה שהוא תכנן לה. אם אני לא טועה, בארוחה הזו הוא המציא סלט גאוני שנקרא מאז ועד היום "סלט הוואי", סלט באמת מעולה שהוואריאציה הפרטית שלי לסלט הזה מלווה אותי עד היום הזה. בסלט המקורי יש חסה ונבטי אלפאלא (ה-ספק נבטים ספק שערות ספק דשא), ובוואריאציה שלי יש תערובת של נבטים פיקנטיים. כשהגשתי יום אחד את הסלט (בוואריאציה שלי) וקראתי לו "סלט הוואי", אחי מאוד כעס ואמר ש-"זה לא סלט הוואי".

DSC07829

אז אוקיי, זה לא סלט הוואי, סלט הקריביים, בסדר? הבטחתי חו"ל – קיימתי. סלט – קיימתי. תבחרו בי גם לקדנציה הבאה?

יאללה – לעבודה – סלט שמשלב חמוץ ומתוק וחריף ומתובל ומעושן, באמת פיצוץ של טעמים בפה. הסוד של הסלט הוא לא להתפתות לעסקאות מפוקפקות של "גבינה בטעם" או "בסגנון", אלא להשקיע עוד כמה גרושים ולקנות את המרכיבים הטובים ביותר.

להמשיך לקרוא סלט וחו"ל בחבילה אחת

מרק אגא-דו-דו-דו דופו

אחד המאכלים שכנראה מהווה עבור כל אחד, לאורך ולרוחב המפה העדתית, החברתית והפוליטית אוכל של בית הוא המרק. עם דגש על מרקים חמים, מרק הוא לרוב וכמעט תמיד "אוכל של בית", אוכל מנחם, Comfort Food במיטבו.

בשבילי מרק של בית הוא מרק עוף, כזה שביום-יומיים הראשונים שלו אוכלים אותו כמו שהוא, וביום השלישי, בכדי שלא ישעמם, מוסיפים לו כף-שתיים של רסק עגבניות ועוד כמה כפות של אורז לבן מבושל, וקיבלנו מרק עגבניות חדש-חדיש-ומחודש (של טוני פיין). מרק הבית של אשתי הוא מרק הקישואים של אמא שלה שכבר קיבל כאן בבלוג קצת עדנה, יש כאלה שמבחינתם מדובר על מרק רגל, או חרירה, או אפילו מרק ירקות עם המון המון אושר של טעמים וירקות.

אני יודע שהעונה הזו היא לא העונה האולטימטיבית למרקים, ושבתקופה הנוכחית אנשים מחפשים בעיקר אוכל קליל וקריר, אבל למי שעדיין בא לו מרק ולא בא לו משהו כבד, כזה מרק שמשאיר חותמו רק על בלוטות הטעם ולא על בלוטות הזיעה, המרק הזה יכול להוות פתרון מעולה.

ה-"אגאדאשי טופו", שמבטאים אותו "אגאדאשי דופו" (אל תשאלו אותי למה, אבל מבטאים את זה דופו), הוא דרך להגיש טופו חם (ומטוגן), והוא בעצם לא מרק אלא רוטב סמיך שמבוסס על ציר דאשי (ציר מרק דגים) עם מירין ועוד טעמים שמגיעים מתוספות שלעיתים אפשר למצוא ברוטב, כמו פלפל חריף, בצל ירוק ואצות עדינות. ולמרות שבטוקיו או בכל מקום אחר ביפן כנראה כבר היו מוציאים אותי להורג על מה שעשיתי, אני לקחתי את הספק רוטב הזה והפכתי אותו למרק.

DSC06703

להמשיך לקרוא מרק אגא-דו-דו-דו דופו