המרק ששנאתי

כשחמותי רוצה לפנק את הבת שלה, שבמקרה גם עונה לשם "זוגתי שתחיה", היא מכינה מרק קישואים. בכלל, כשאוכלים אצל חמותי ארוחה, ואחד מדרי הבית שומע שבתכנית יש גם מרק קישואים, כולם מרוצים ומוציאים קולות של "או" ו-"טוב שבאנו", ו-"אחלה" וכאלה.

אני שונא מרק קישואים.

יותר נכון, שנאתי מרק קישואים. בפעם הראשונה שאכלתי את מרק הקישואים של חמותי עוד הייתי חבר של שתחיה, ולמרות שסבלתי מאוד מהמרק, ציקצקתי בלשוני בדיוק כמו כולם ליד השולחן ועשיתי פרצוף של נהנה מאוד. בכל זאת, אני אמור באיזה שהוא שלב להתחתן עם הבת שלהם, אז הייתי צריך להתנהג יפה. אמנם תוספת לא ביקשתי, אבל אכלתי את המנה שקיבלתי.

יש לי גם כנראה משהו פסיכולוגי נגד המרק הזה, מאחר ובפעם הראשונה שניסיתי להכין אותו (איפה שהוא ב- 1998) כנראה שלא הקשבתי בצורה מדוייקת להוראות של חמותי, אבל שם התגלעה נקודת שבר נוספת במערכת היחסים של המרק ושלי – במקום שתי כפות מרגרינה השתמשתי בחבילה שלמה של מרגרינה. לא שיצא לא טעים, אבל יצא אחר, לא בדיוק, ואם הוא היה משתתף במשפחה של אשתי תחרות "מרק נולד", אז צדי צרפתי היה אומר עליו שהוא יצא "ליד". כך שהיחסים שלי עם המרק הזה התחילו ברגל שמאל, והמשיכו בצליעה.

במהלך השנים למדתי לאכול את מרק הקישואים. אתם יודעים, מתרגלים. מה זה מתרגלים? מספרים על קיבוצניק שנשלח בימי המנדט הבריטי ללוות בדרכו האחרונה חבר קיבוץ שנשלח לתלייה. אחרי התלייה, כשחזר לקיבוץ, שאלו אותו איך ומה היה. "מה אני אגיד לכם", מספר הרפתן הרגיש, "הביאו אותו ככה לחדר, הלבישו על הצוואר שלו את החבל, ואז איזה אנגלי משך ידית ונפתחה דלת ברצפה ויוסקה נפל למטה, ככה עם הצוואר על החבל". "נו", שאלו אותו, "הוא סבל הרבה?". "תראו, אני לא יודע, בהתחלה הוא עשה קצת עם הרגליים, אחר כך הוא התרגל".

האמת שאני מגזים, ובאמת במהלך השנים למדתי לאכול ולאוהב את המרק הזה, אבל מעולם לא הרגשתי כלפיו אהבה עמוקה וגדולה כמו שבני המשפחה מצד זוגתי מרגישים אליו.

הילדים שלי, כנושאים גאים של הגנים של זוגתי, אוהבים את המרק הזה, ובאחת מערבי השבת ביקש הגדול שאכין את המרק הפתעה לאמא, כי "היא ממש מתה על המרק הזה", כמו שהוא אמר. מיד שני הילדים תיקשרו לה שאנחנו מכינים מרק כתומים, אבל מאחורה הכנו את מרק הקישואים הזה.

אתם יודעים משהו, גם הפעם לא הקשבתי למתכון (האמת שכבר לא זכרתי אותו), אלא לאינטואיציה שלי, והכנתי מרק קצת שונה מהדרך שחמותי מכינה, אבל לדעתי יצא נפלא, ואפילו אני אכלתי שתי מנות, והזוגה אהבה, והילדים אהבו. בקיצור, חמות יקרה – בסיכומו של דבר הצליח לך, והמרק שלך שאהוב כל כך במשפחה, ושאני, מה לעשות, לא הצלחתי להתחבר אליו, היווה בסיס למרק שאני אוהב מאוד.

אז יאללה, שנפצח בעבודה? מרק קישואים פשוט פשוט, עם טריק שהופך אותו לקרמי ועשיר בלי טירוף של קלוריות. והכיף במרק הזה שהוא קליל יחסית למרות הרביכה, מה שהופך אותו למרק שמתאים גם לארוחות קייציות.

אנחנו נתחיל עם 8 קישואים בינוניים או 12 קטנים. אני בוחר את הקישואים הנוקשים והמוצקים. שימו לב שהגדולים מכילים יותר מדי נוזלים, תמיד תעדיפו את הקטנים ביותר שיש – עדיף 12 קישואים קטנים, עם הפחת שלהם, על גבי 6 גדולים ונוזליים.

DSC08249 להמשיך לקרוא המרק ששנאתי

לאטקעס, הגרסה השוויצרית

לפני כשנתיים שתחייה נסעה עם אמה לשווייץ – יש להן משפחה שם, והן שילבו ביקור משפחתי וטיול בארץ שהיא לא מהמתירות ביותר, לפחות עבור ישראלים, ולפחות עבור אלה שאין להם חשבון שם והם חייבים לקפוץ לסניף בכדי להחליף את הקוד של הטלבנק.

בשוויץ, אחד מהמאכלים הנפוצים ביותר הינו לביבת תפוחי אדמה הנקראת "רושטי". הלביבה הזו מקורה בקנטון (המקבילה השוויצרית ל- State ב- United States) הנקרא ברן (Bern). בברן נאכלה בעבר הלביבה הזו כארוחת בוקר, אך כיום היא מצאה את עצמה נפוצה גם בארוחות צהריים וערב לא רק בשווייץ אלא גם בארצות אחרות. מלונות רבים מגישים את הרושטי בארוחת הבוקר כתחליף ל- Hash Browns (נראה לי שגם למאכל הזה יוקדש פוסט) או לתוספות מבוססות תפוחי אדמה אחרות, כך שיכול מאוד להיות שאכלתם רושטי כבר ואתם פשוט אפילו לא יודעים.

אני לא זוכר למה, אבל הזיכרונות על הרושטי עלו היום בארוחת החג אצל חמותי, וכשהבן הגדול שלי אמר משהו כמו "זה כמו לביבות של חנוכה? אני מת על לביבות תפוחי אדמה" – היה לי ברור שהיום בערב נאכל רושטי.

רושטי לא נחשבת מנה דלת קלוריות במיוחד, מאחר והמתכון המקורי שוחה בחמאה, ואני, מה לעשות, לא יכול לתת למזון שלי לשחות, עקב הדיאטה. אז לא וויתרתי על החמאה לגמרי, והשתמשתי במחבת איכותית שלא ממש דורשת הרבה שמן (מחבת ה- Woll המהוללה שלי שמהווה מצרך חובה, לא רק למי שרוצה להרזות אלא לכל מי שמבלה במטבח), וחתכתי את כמות השמן בערך פי 6. יצא מעולה.

יאללה, לעבודה – אחד לאטקעס, אבל ענק, בגרסה השוויצרית שלו. לפני שנתחיל אזהרה קטנטנה – המתכון הזה באמת, אבל באמת, פשוט שזה כואב. והטעם – ממכר. הלביבה השחומה-קריספית הזו היא באמת משהו מיוחד.

DSC08025

חריימזלך, קניידלך, שטריימלך וחרצ'מוצלך

טוב, אני אודה כבר בהתחלה – אין דבר כזה חרצ'מוצלך, אבל תודו שזה לא נשמע כזה מופרך. האשכנזים נתנו לחלק גדול מהמאכלים שלהם כינויי חיבה – הסיומת "'לך" מיועד לרוב למשהו קטן וחמוד, כמו קינדרלך (ילדים), פיסלך (רגלים קטנות, לרוב של תינוק), ופוקלך (תנחשו לבד). מצד המזון אפשר למצוא קניידלך ופיסלך (אותם פיסלך, הפעם של תרנגולות) וחריימזלך ופופיקלך ועוד רבים וטובים. רק מי שבאמת אוהב את האוכל שלו אהבה עזה יכול לקרוא למנות בשמות חיבה. אז נכון, רוב האוכל הוא בצבעי אפור-אחיד – אז בואו נסכם שהאשכנזים אוהבים מאוד את האוכל שלהם, אבל בסטיילינג הם לא הבינו גורנישט.

מבחינתי, חג הפסח הוא החג האולטימטיבי – יש בו כל כך הרבה מאכלים מיוחדים לחג, שנולדו בעצם מהרצון של היהודים בגולה להמשיך את חייהם "כאילו כרגיל" למרות שנאסר עליהם לאכול שום דבר שמזכיר דגן. בהקשר זה נראה לי, אבל יכול להיות שאני טועה (ואם אני טועה – אנא תקנו אותי בתגובות), שיש הרבה יותר מאכלי פסח אשכנזיים מאשר מאכלי פסח ספרדיים (אם שמים את המימונה בצד כמובן), ויכול להיות שזה בגלל שמנהגי הכשרות האשכנזיים בכל הנוגע לפסח הרבה יותר מחמירים ("כשר לאוכלי קטניות" זו הדרך הפוליטיקלי קורקט להגיד "כשר ללא-אשכנזים") אבל שוב, לא ממש ניהלתי כאן מחקר מעמיק אז יכול להיות שאני טועה ומטעה.

אחד הדברים שאני מאוד מחכה לו זו ארוחת הבוקר בבוקר החג. בארוחה הזו מגישים, בפעם הראשונה בכל שנה, שלושה מאכלים שאני אוהב מאוד – האחד הוא "מצהבריי", שהוא מעין לביבה ממצות שבורות, השני הוא חריימזלך (חריימזל'ה ביחיד – לביבות מקמח מצה והשלישי הוא, כמה פשוט – סנדוויץ' ממצה שהורטבה במי ברז ונמרחה במרגרינה. כן. מרגרינה, ושום דבר אחר לא ישווה לטעם הזה. אני מתעב מרגרינה כמעט בכל מצב אפשרי, מאז ומעולם תיעבתי, אבל מבחינתי – שכבה דקיקה על מצה רטובה (או על לחם לבן אחיד טרי) – אין לה תחליף.

DSC06896

להמשיך לקרוא חריימזלך, קניידלך, שטריימלך וחרצ'מוצלך

אוכל של חורף חלק שלישי ואחרון – גליציה זה כאן

כשהייתי נוער וגרתי ברחובות, פעם בכמה חודשים סניף השופרסל המקומי (באמצע רחוב הרצל) היה מכריז על "שבוע אמריקה" – שבוע שבו הסניף היה מתמלא במוצרים שהיה או שלא היו קשורים לארה"ב, ובעיקר היו מיובאים מארה"ב.

בשבוע שבו נפתח סניף איקאה החדש בראשל"צ, ובעיקר נפתח סניף H&M בתל-אביב, נזכרתי בשבועות האלה – ובאטרף שבו היו מגיעים לקוחות, ובכללם גם אימא שלי ואני, לגעת קצת באבק הכוכבים של חו"ל בכלל ואמריקה בפרט. האמת, אני לא חושב שהיה שם יותר מדי מוצרים שאפשר להגיד עליהם "שוס", למעט מוצר אחד שתיכף ניגע בו, אבל ההתלהבות הייתה באמת מכל דבר שהיה מסומן "אמריקה". לבנטינים שכמונו, כמה שאנחנו מתלהבים שמישהו מחו"ל מניח כאן את כף רגלו… חס וחלילה נתייחס לרמת האיכות של המוצר או לצורך בו, מה שחשוב זו העובדה שפתחו בשיממון הישראלי נציגות של איזה קונגלומרט אמריקאי או אירופאי, ואנחנו מרגישים על הסוס.

המוצר היחיד שאני זוכר מ-"שבוע אמריקה" הוא שרוולים שהכילו את כל מה שצריך בכדי להכין מרק – תבלינים, קטניות, ירקות מיובשים – רק להוסיף מים ולבשל. שני המרקים היחידים שאני זוכר מתוך איזה 5-7 סוגים שהיו שם הם מרק האפונה ומרק גריסי הפנינה.

ומה טוב יותר בכדי לסיים את פרק מאכלי החורף באמת עם מרק גריסים, בתזמון מושלם יחד עם העובדה שנראה שהחורף באמת כבר בדרך לעזוב באופן סופי – הימים כבר חמים, אחר הצהריים נמתח קצת יותר לעוד שעה של אור, אבל הערבים עדיין קרירים מעט – מה שמרשה לנו לאכול מרק שהוא מעט חורפי במרקמו, אבל מבחינת טעמים הוא לא נורא כבד, מה שמאפשר לנו להתגמש ולהשתמש בו כמנה מרכזית גם בארוחה של תחילת האביב, ולא רק כמנת פתיחה בארוחה חורפית וכבדה.

DSC06561

למרק הזה יש את השם הכי גלותי שאני מכיר – משהו בהיגוי של המילה "קרופניק" מעוות את הפנים ונותן לכל מי שהוגה את השם המפורש פרצוף של זקן פולני בדיוק בזמן שהוא מוציא את התותבות שלו. גליציה, חברים, זה בדיוק כאן. קרופניק הוא מרק שמבוסס על גריסי פנינה, פטריות ומעט תפוחי אדמה.

יאללה חברים – שניכנס למטבח ונכין מנת פרידה מהחורף?

להמשיך לקרוא אוכל של חורף חלק שלישי ואחרון – גליציה זה כאן