טריאקי בשלוש מערכות

מי שיודע ומי שלא, בשנים האחרונות (בערך שלוש שנים) אני מנהל מערכת יחסים מחוץ לנישואין שלי עם המשקל שלי. אני קורא לזה "מערכת יחסים" ולא דיאטה, מאחר ואחד הדברים המשמעותיים ביותר שהדיאטנית שלי הביאה לחיי היא ההכרה (האמיתית והכואבת) שדיאטה היא רק ההתחלה של שינוי אמיתי באכילה שמשפיע על כל החיים מכאן ואילך, והיא באמת לא "זבנג וגמרנו", איזו תקופה של 3-4 שבועות שאוכלים כמו שפנים אוכל בצבעים אחידים (בעיקר ירוק) ובטעמים אחידים (בעיקר לא טעים), ואח"כ, אחרי שיורדים את מה שצריך, אפשר לחזור לימי הזוהר וההוללות.

מאחר ובשלוש השנים האלה ירדתי משהו בסביבות ה- 25 ק"ג, אני יכול להגיד לכם שהסיכוי שאני אחזור לחיי ההוללות שלי הוא קטן מאוד. הדיאטה שעשיתי הביאה אותי להבנה קצת יותר מעמיקה באיך הגוף שלי עובד, ולמרות שלמדתי ביולוגיה לבגרות ואני יודע בדיוק, ואפילו זוכר עד היום, איך עובדת מערכת העיכול ומה זה בדיוק מטאבוליזם, הדיאטה הזו סידרה לי את הדברים בצורה יותר אופרטיבית. מבן אדם "שמן מאוד", תוך כדי ביקורים תכופים בחדר הכושר, הפכתי ל-"שמן", אח"כ "שמנמן", הוספתי ספינינג, הפכתי ל-"מלא פלוס", קניתי זוג אופני שטח, ירדתי ל-"מלא", ועכשיו אני משהו בין "מלא מינוס" למשהו קצת פחות מזה. בערך 6 מידות מכנסיים מתחילת התהליך ועד עכשיו. חשוב לציין, כמובן, שלאורך כל התקופה הזו לא איבדתי כלום מהדמיון האדיר שיש ביני לבין בראד פיט.

כחלק מהדיאטה נאלצתי להיפרד מכמויות גדולות של נותן הטעם המרכזי בעולם – השומן. מי שקורא אותי מספיק זמן גם יודע שרוב האוכל שאני מבשל וכותב עליו מנסה להיות דל שומן (למרות שחטאתי לעיתים פה ושם במתכונים דלי בריאות ורבי קלוריות, אבל גם זה, כך לומדים, בסדר, כל עוד זה חד פעמי ולא חוזר על עצמו יותר מדי).

כקרניבור אמיתי, כזה שבארוחת הצהריים חייב לפחות מנה אחת שהיו לה הורים, דופק ולחץ דם עד לא מזמן, ושמתייחס לירקות כ-"אוכל של האוכל שלי", שמחתי לגלות שיש לא מעט בשרים שהם דלי שומן יחסית, וכאלה שאני אפילו מאוד אוהב. חזה עוף, סינטה, שייטל ודגים מסויימים נחשבים עשירים מאוד בחלבונים ודלי שומן, מה שאיפשר לי גם לעשות דיאטה וגם להרגיש שאני לא צריך לוותר על כל החיים הקולינאריים שלי. אין כמעט מסעדה שלא מגישה משהו עם חזה עוף, ובמסעדות אחרות תמיד אפשר למצוא נתח סינטה או משהו דומה. הדגים הם לרוב קצת יותר בעיתיים, כי על מנת שלא ליבש אותם המסעדות דואגות לטבול / לצפות אותן בכמויות מפחידות של שמן, כך שאת הדגים השתדלתי לאכול בבית.

מאחר וחזה עוף הוא "חומר ביד היוצר", נתח שאוהב לקבל טעמים והוא נייטרלי יחסית בטעמו, במשך כל השנים האחרונות חיפשתי כל הזמן דרכים חדשות להצמיד לו טעמים, וכשפגשתי את הטריאקי היפני (האמיתי) התאהבתי כל כך בדרך, ברעיון ובטעמים שמיד ניסיתי את אותו תהליך על נתחים אחרים, כגון רצועות דקות של שייטל או של סינטה, ואפילו על נתח שלם של סלמון איכותי. כולם יצאו מעולה, מה שמוכיח (בפעם המיליון) שבכדי לקבל אוכל טעים, ברמה של מסעדה טובה, צריך להקפיד דווקא לפשט את האוכל ולהשתמש בחומרי גלם טובים ופשוטים.

טרייאקי, או בעצם טֵרִי-יאַקי, הוא מונח ביפנית שמורכב משתי מילים – טֵרִי, שמשמעותי הציפוי המבריק שמתקבל על הנתח לאחר ה-"יאקי", שהיא המילה היפנית לצלייה (עד כמה שאני יודע לצליה בכלל, אבל יכול להיות שהמילה מתייחסת אך ורק לצלייה על גריל). צ'יקן טריאקי לרוב מכינים מהנתח הקרוי במחוזותינו "פרגית", שהוא נתח שמכינים מה-"פולקע" ו/או מה-"משולש" (הירך) שהוא החלק העליון של כרעי העוף, אבל כמובן שאפשר להכין אותו עם נתחים שונים של עוף כגון החזה ואפילו "פולקעס" שלמים על העצם.

DSC06765-1

להמשיך לקרוא טריאקי בשלוש מערכות

המרק ששנאתי

כשחמותי רוצה לפנק את הבת שלה, שבמקרה גם עונה לשם "זוגתי שתחיה", היא מכינה מרק קישואים. בכלל, כשאוכלים אצל חמותי ארוחה, ואחד מדרי הבית שומע שבתכנית יש גם מרק קישואים, כולם מרוצים ומוציאים קולות של "או" ו-"טוב שבאנו", ו-"אחלה" וכאלה.

אני שונא מרק קישואים.

יותר נכון, שנאתי מרק קישואים. בפעם הראשונה שאכלתי את מרק הקישואים של חמותי עוד הייתי חבר של שתחיה, ולמרות שסבלתי מאוד מהמרק, ציקצקתי בלשוני בדיוק כמו כולם ליד השולחן ועשיתי פרצוף של נהנה מאוד. בכל זאת, אני אמור באיזה שהוא שלב להתחתן עם הבת שלהם, אז הייתי צריך להתנהג יפה. אמנם תוספת לא ביקשתי, אבל אכלתי את המנה שקיבלתי.

יש לי גם כנראה משהו פסיכולוגי נגד המרק הזה, מאחר ובפעם הראשונה שניסיתי להכין אותו (איפה שהוא ב- 1998) כנראה שלא הקשבתי בצורה מדוייקת להוראות של חמותי, אבל שם התגלעה נקודת שבר נוספת במערכת היחסים של המרק ושלי – במקום שתי כפות מרגרינה השתמשתי בחבילה שלמה של מרגרינה. לא שיצא לא טעים, אבל יצא אחר, לא בדיוק, ואם הוא היה משתתף במשפחה של אשתי תחרות "מרק נולד", אז צדי צרפתי היה אומר עליו שהוא יצא "ליד". כך שהיחסים שלי עם המרק הזה התחילו ברגל שמאל, והמשיכו בצליעה.

במהלך השנים למדתי לאכול את מרק הקישואים. אתם יודעים, מתרגלים. מה זה מתרגלים? מספרים על קיבוצניק שנשלח בימי המנדט הבריטי ללוות בדרכו האחרונה חבר קיבוץ שנשלח לתלייה. אחרי התלייה, כשחזר לקיבוץ, שאלו אותו איך ומה היה. "מה אני אגיד לכם", מספר הרפתן הרגיש, "הביאו אותו ככה לחדר, הלבישו על הצוואר שלו את החבל, ואז איזה אנגלי משך ידית ונפתחה דלת ברצפה ויוסקה נפל למטה, ככה עם הצוואר על החבל". "נו", שאלו אותו, "הוא סבל הרבה?". "תראו, אני לא יודע, בהתחלה הוא עשה קצת עם הרגליים, אחר כך הוא התרגל".

האמת שאני מגזים, ובאמת במהלך השנים למדתי לאכול ולאוהב את המרק הזה, אבל מעולם לא הרגשתי כלפיו אהבה עמוקה וגדולה כמו שבני המשפחה מצד זוגתי מרגישים אליו.

הילדים שלי, כנושאים גאים של הגנים של זוגתי, אוהבים את המרק הזה, ובאחת מערבי השבת ביקש הגדול שאכין את המרק הפתעה לאמא, כי "היא ממש מתה על המרק הזה", כמו שהוא אמר. מיד שני הילדים תיקשרו לה שאנחנו מכינים מרק כתומים, אבל מאחורה הכנו את מרק הקישואים הזה.

אתם יודעים משהו, גם הפעם לא הקשבתי למתכון (האמת שכבר לא זכרתי אותו), אלא לאינטואיציה שלי, והכנתי מרק קצת שונה מהדרך שחמותי מכינה, אבל לדעתי יצא נפלא, ואפילו אני אכלתי שתי מנות, והזוגה אהבה, והילדים אהבו. בקיצור, חמות יקרה – בסיכומו של דבר הצליח לך, והמרק שלך שאהוב כל כך במשפחה, ושאני, מה לעשות, לא הצלחתי להתחבר אליו, היווה בסיס למרק שאני אוהב מאוד.

אז יאללה, שנפצח בעבודה? מרק קישואים פשוט פשוט, עם טריק שהופך אותו לקרמי ועשיר בלי טירוף של קלוריות. והכיף במרק הזה שהוא קליל יחסית למרות הרביכה, מה שהופך אותו למרק שמתאים גם לארוחות קייציות.

אנחנו נתחיל עם 8 קישואים בינוניים או 12 קטנים. אני בוחר את הקישואים הנוקשים והמוצקים. שימו לב שהגדולים מכילים יותר מדי נוזלים, תמיד תעדיפו את הקטנים ביותר שיש – עדיף 12 קישואים קטנים, עם הפחת שלהם, על גבי 6 גדולים ונוזליים.

DSC08249 להמשיך לקרוא המרק ששנאתי

הצטרפות מקרים ופתיתים

פעם בחודש, נערכת אצלנו ביישוב (אנחנו עיר, אבל אני עדיין מרגיש טוב יותר לקרוא לנו יישוב) קבלת שבת קהילתית. קבלת השבת הזו היא חילונית לחלוטין למי שדואג שאני מתחזק, ולמרות שמקדשים על היין ומדליקים נרות ומברכים המוציא לחם מן הארץ, כל השאר הוא חילוני להפליא, עם המון ערכים ישראליים, ושירים מעולים שמזייפים ביחד, והרגשה קהילתית. ומי מכם שמחפש קצת ישראליות, וחברותא, ושיחות על הגננת ההיא והמורה ההוא ובכלל גאווה ישראלית, שמהר יחפש אצלו ביישוב, או בעיר, ואם אין כזה אז שיתחיל בעצמו כזה.

כל משפחה מביאה לקבלת השבת "סב"ת לשבת", כשראשי התיבות הם סלט בקבוק תבשיל. בכל פעם אני משתדל להביא תבשיל אחר, אבל מאחר ולזוגתי שתחיה יש פיקסציה על אחד הסלטים שאני מכין, בכל פעם אני מביא את אותו הסלט. הודעה קצרה לטל מ-"מה יש לאכול?" – תנחש על איזה סלט מדובר? רמז קטנטן אפשר למצוא בפוסט על סלט פתיתים עם עגבניות מיובשות וגבינת פטה. הפוסט הזה, דרך אגב, הוא זה שנתן את ההשראה (כמו חלק גדול ממה שטל כותב), לפוסט הזה.

טוב, לא רק הפוסט של טל. האמת היא שהכל התחיל מפוסט של טמיר מ-"שמנמנ.ים" על פתיתים אדומים פסטה סטייל. המיוחד בדרך ההכנה של טמיר היא הדרך שבה הוא מבשל את הפתיתים – במקום ללכת בדרך הישנה והטובה של לטגן בשמן ואז להוסיף מים לפתיתים, טמיר מבשל את הפתיתים שלו כמו פסטה – מטביע אותם בקלחת רותחת של מים רותחים, והרבה, וכשהם "אל-דנטה", מסנן אותם ומוסיף לרוטב. וכמי שמנסה להוריד את כמויות השמן אצלו באוכל מצד אחד ומת על פתיתים מצד שני, הטריק הזה מתאים לי.

את טמיר, עולם קטן, אני בכלל לא מכיר מ-"סצינת הבלוגרים", אני מכיר אותו מהתקופה בה עבדתי באחת מספקיות האינטרנט, וכמה מוזר היה לפגוש אותו בערב ההשקה של מבשלים 2010 ולהבין שהוא כבר הספיק לעבוד בינתיים בעוד ספק אינטרנט חדש יחסית, להקים אותו לחלוטין מאפס, ולחפש עכשיו את הדבר הבא. ומי שקרא את המאמר ב- YNET על איתן אורבך והשותפות שלו ב-"נאדין קאפקייקס היום, יגלה שטמיר הוא גם צלם בחסד.

בקיצור, הפתיתים של טמיר חיכו להם בסבלנות, וכשטל פרסם את הפוסט המטריף שלו – מיד הבנתי שני דברים – האחד, שאני הולך לגנוב מטל את הפטנט של העגבניות המיובשות והפתיתים, והשני הוא שאני הולך לשלב את זה עם דרך ההכנה של טמיר.

יאללה – לעבודה – רק לפני זה אני אספר לכם שפתיתים, כמו שאתם מכירים אותם, נחשבים בחלק מהעולם לפסגת הגורמה. בחו"ל, דרך אגב, אליה ייצאנו את הפתיתים הללו, קוראים להם "קוסקוס ישראלי" (Israeli Couscous), מה שרק מוכיח שאנחנו דווקא הטבענו את חותמנו על עולם הגורמה הישראלי. אז יאללה, תבשיל קוסקוס ישראלי עם עגבניות צלויות, בצלים מקורמלים, קישואים ופטריות או פתיתים עם עגבניות צלויות, בצלים מקורמלים, קישואים ופטריות, איך שבא לכם. החומציות העדינה של העגבניות והמתקתקות של הבצל המקורמל מתנגדים אחד לשני בצורה מצויינת, ועושים לנו מעניין בפה.

ניקח חצי קופסה גדולה של עגבניות שרי (או קופסה קטנה שלמה), נחצה אותן ונערבב אותן בקערה עם שתי כפות שמן זית, מלח גס וכמות בריאה של עלי טימין טריים. ניתן לעגבניות לעמוד 10 דקות בכדי לתת למלח להתחיל "לעבוד" ולהוציא את הנוזלים מהעגבניות, תיכף נשתמש בנוזלים.

אחרי 10 דקות נפזר את העגבניות על תבנית שרופדה בנייר אפיה. חשוב לא לשפוך את העגבניות לתבנית אלא לחפון אותן (מילה מדהימה שכמותה, לרוב חופנים שדיים או ישבן, אבל הפעם – עגבניות) עם היד כך שהמיץ שלהן יישאר בקערה. ננסה שהעגבניות יכסו כחצי מהתבנית (אנחנו צריכים את החצי השני), ונוודא שהעגבניות מונחות כך שהקליפה שלהן פונה כלפי מטה.

DSC08284

נוסיף למיץ העגבניות שנשאר לנו בקערה עוד כף גדושה של סוכר חום וחצי כוס של חומץ בלסמי. נערבב היטב, ונוסיף לתערובת הזו חמישה בצלים סגולים שנחתכו לקוביות בגודל רבע עגבניית שרי, בערך. נערבב היטב, ונניח את הבצל (שוב, לחפון ולדמיין משהו אחר) על החצי השני של התבנית. נערבב שוב את הרוטב (בעזרת האצבעות הולך הכי טוב) וניצוק את הרוטב על הבצל. זה לא נורא אם חלק מהרוטב ייגע בעגבניות, אחרי שחפנתם אותן כבר לא אכפת להן.

נכניס את התבנית לתנור שחומם ל- 200 מעלות, עדיף (מאוד עדיף אפילו) במצב טורבו,  ונצלה את העגבניות כשעה. לאחר מכן, נפתח את דלת התנור מעט (אפשר להשתמש בידית של כף עץ או מגבת) בכדי לאפשר ללחות לצאת החוצה ונמשיך לצלות כ- 30 דקות. מאחר ועגבניות שונות ובצלים שונים מכילים כמויות שונות של סוכרים ונוזלים, חשוב לבדוק כל 10 דקות שיש עדיין נוזלים בתבנית ושום דבר לא נחרך.

כשפותחים את דלת התנור (כלומר, 30 דקות לפני סוף הצלייה), ממלאים סיר גדול בהמון מים, מוסיפים מלח בכמות יפה, ומרתיחים את המים (עדיף לכסות את הסיר). פורסים 8 קישואים קטנים ומוצקים לפרוסות דקות ומטגנים את הקישואים במחבת כבדה וחמה מאוד עם מעט שמן.

DSC08294

כשלרוב הקישואים יש כבר כתמים חומחומיים של חריכה עדינה, נוסיף חב' פטריות שמפיניון או פורטבלו שנפרסו דק, ועוד גמבה אחד שנפרסה לרצועות דקות.

DSC08297

כשהירקות מתרככים מעט, מכבים את האש ונותנים לירקות לנוח.

כשהמים רותחים, מוסיפים את הפתיתים ומערבבים מעט. מבשלים כ- 5-7 דקות, עד שהפתיתים טעימים ובעלי מרקם אל-דנטה. יש סיכוי (כמו שקרה אצלי) שהם צפו למעלה במהלך הבישול, זה בסדר וזה לא אומר ששמתם לא מספיק מים.

DSC08348

מוציאים את העגבניות הצלויות והבצלים המקורמלים.

DSC08310

מערבבים את העגבניות והבצל עם הקישואים והקישואים. טועמים ומתבלים במלח ובפלפל.

DSC08349

מערבבים בעדינות (אך בהחלטיות) בתנועות עטיפה גדולות.

DSC08350

בתיאבון!

אין לי זמן לסיפורים

פתיתים עם עגבניות צלויות, בצל מקורמל, קישואים ופטריות
חצי קופסה גדולה עגבניות שרי
5 בצלים סגולים בינוניים
כף גדושה סוכר חום
חצי כוס חומץ בלסמי
צרור טימין
מלח גס
2 כפות שמן זית
8 קישואים קטנים ומוצקים
חב' פטריות (יער או פורטבל)
גמבה אדומה

חב' פתיתים (עדיף קוסקוס ישראלי)

חוצים את העגבניות ומערבבים את חצאי העגבניות עם השמן, הטימין והמלח. מניחים לתערובת לעמוד בכדי להגיר נוזלים, כ- 10 דקות.

מסננים את העגבניות ומניחים אותן על תבנית מרופדת בנייר פרגמנט. מוסיפים לנוזלים בקערה סוכר חום וחומץ בלסמי ומערבבים היטב. חותכים את הבצל לחתיכות קטנות בגודל רבע עגבניית שרי ומערבבים עם הרוטב בקערה. מערבבים היטב את הבצל עם הרוטב ומניחים על התבנית.

צולים בתנור ב- 200 מעלות (עדיף טורבו) כשעה. לאחר שעה פותחים מעט את דלת התנור ומשאירים אותה מעט פתוחה (אפשר על ידי כף עץ או מגבת להשאיר את הדלת פתוחה). צולים כ- 30 דקות נוספות.

בינתיים, מרתיחים מים עם הרבה מלח בסיר גדול.

חותכים את הקישואים לפרוסות דקות, ומטגנים עד להתחלת חריכה בפרוסות. מוסיפים קופסת פטריות שמפיניון או פורטבלו פרוסות ופלפל אדום אחד שנפרס גם הוא לרצועות דקות.

מטגנים עד שהירקות מתרככים קצת, ומוסיפים את העגבניות את הבצל. טועמים ומתקנים טעמים עם מלח ופלפל.

כשהמים רותחים, מוסיפים את הפתיתים ומערבבים היטב. מבשלים כ- 5-7 דקות עד שמתרכך לדרגת "אל-דנטה". מסננים היטב ממים, ומוסיפים את הירקות. מערבבים בעדינות.

לאטקעס, הגרסה השוויצרית

לפני כשנתיים שתחייה נסעה עם אמה לשווייץ – יש להן משפחה שם, והן שילבו ביקור משפחתי וטיול בארץ שהיא לא מהמתירות ביותר, לפחות עבור ישראלים, ולפחות עבור אלה שאין להם חשבון שם והם חייבים לקפוץ לסניף בכדי להחליף את הקוד של הטלבנק.

בשוויץ, אחד מהמאכלים הנפוצים ביותר הינו לביבת תפוחי אדמה הנקראת "רושטי". הלביבה הזו מקורה בקנטון (המקבילה השוויצרית ל- State ב- United States) הנקרא ברן (Bern). בברן נאכלה בעבר הלביבה הזו כארוחת בוקר, אך כיום היא מצאה את עצמה נפוצה גם בארוחות צהריים וערב לא רק בשווייץ אלא גם בארצות אחרות. מלונות רבים מגישים את הרושטי בארוחת הבוקר כתחליף ל- Hash Browns (נראה לי שגם למאכל הזה יוקדש פוסט) או לתוספות מבוססות תפוחי אדמה אחרות, כך שיכול מאוד להיות שאכלתם רושטי כבר ואתם פשוט אפילו לא יודעים.

אני לא זוכר למה, אבל הזיכרונות על הרושטי עלו היום בארוחת החג אצל חמותי, וכשהבן הגדול שלי אמר משהו כמו "זה כמו לביבות של חנוכה? אני מת על לביבות תפוחי אדמה" – היה לי ברור שהיום בערב נאכל רושטי.

רושטי לא נחשבת מנה דלת קלוריות במיוחד, מאחר והמתכון המקורי שוחה בחמאה, ואני, מה לעשות, לא יכול לתת למזון שלי לשחות, עקב הדיאטה. אז לא וויתרתי על החמאה לגמרי, והשתמשתי במחבת איכותית שלא ממש דורשת הרבה שמן (מחבת ה- Woll המהוללה שלי שמהווה מצרך חובה, לא רק למי שרוצה להרזות אלא לכל מי שמבלה במטבח), וחתכתי את כמות השמן בערך פי 6. יצא מעולה.

יאללה, לעבודה – אחד לאטקעס, אבל ענק, בגרסה השוויצרית שלו. לפני שנתחיל אזהרה קטנטנה – המתכון הזה באמת, אבל באמת, פשוט שזה כואב. והטעם – ממכר. הלביבה השחומה-קריספית הזו היא באמת משהו מיוחד.

DSC08025