קטגוריה: סוגי מנות

הצלצול מגיע באמצע המשפט,
המורה נדהמת – כולם בבת אחת
מוציאים סיגריות ורצים מהר
לפינה ההיא שם למטה בחצר
מעשנים ביחד,
מעשנים ביחד –
המורה תביני אין לך מה לומר,
אם לכם מותר אז בטח שגם לי מותר

מאז שטל מ-"מה יש לאכול" התחיל לארגן את מפגש הבלוגרים, נתפס לי השיר הזה בראש – כל פעם שדיברנו על זה, קראנו / שלחנו אימיילים (ואת זה, רבותיי, עשינו המון), השיר התנגן לי בראש. האמת שמהרגע הראשון (אני חושב שאני הייתי הראשון שטל דיבר איתו על הנושא, אבל אני לא בטוח) אהבתי את הרעיון – אני קורא בשקיקה כל פוסט שיוצא בבלוגים של האנשים המוכשרים שהמפגש הזה מתוכנן איתם, ונראה לי פשוט מדהים להיפגש איתם אישית ואשכרה לעשות אוכל ביחד. דרך אגב – למרות שאני קורא למפגש הזה "מפגש בלוגרים", הוא היה בעצם "מפגש בלוגריות ועוד טל ויובל" – הגברים, הפעם, היו ממש במיעוט.

הדרך למפגש הזה לא הייתה פשוטה. הכל התחיל באימייל קצר יחסית של טל מ-"מה יש לאכול" לענבל מ-"פיית העוגיות", נטלי מ- "עוגיו.נט – oogio.net", מירב מ- "CooknBake", ואריאלה (שסיכמנו כבר שאני קורא לה "אריאלה המלכה" בקיצור) מ- "בישול בקצב הסלסה", וליערה מ-"בישולוג" שהוליד התלהבות רבה על פני משהו כמו 468 מיילים, ואח"כ עוד 387 אימיילים שבהם אנחנו מנסים לקבוע תאריך, אחריהם עוד 494 אימיילים שבהם אנחנו גם מברכים את מירב מ- "CooknBake" על זה שהיא הולכת לעשות את "מלכת המדבר" וגם מנסים לקבוע תאריך נוסף. מבלי להלאות אתכם, אני רק אגיד שסדרת המיילים הלפני אחרונה שדיברה על שיחת הוועידה של כולם בכדי לקבוע מה כל אחד מבשל הייתה של 10-12 אימיילים. בקיצור, תרמנו בצורה משמעותית את חלקנו לעומס על שרתי הדואר בעולם.

שניה לפני שאני מתפרע כאן עם תמונות – חשוב לי לתת קרדיטים רלוונטיים – חלק (לדעתי רוב) התמונות כאן, גם אם כתוב עליהם "פשוט מבשל פשוט", צולמו לא על ידי אלא על ידי טל / מירב / נטלי / ענבל / אריאלה – אין לי מושג כבר מה של מי ומי של מה…

לבסוף, הצלחנו לסגור על תפריט, וככה הוא נראה בסופו של יום (הגיע הזמן שאני אוציא לכם קצת את העיניים, לא?):

מרק בצל עם סיגרים ממולאים בגבינות ופקאנים
(אריאלה מ- "בישול בקצב הסלסה")

לחם מחמצת ואגוזים
(נטלי מ- "oogio.net")

דג מוסר על תרד ערבי, פול וזיתי קלמאטה
(טל מ-"מה יש לאכול")

"דואט" של נתחי וואסיו במרינדת הדרים וגלילות שייטל במילוי גזרים צבעוניים ואספרגוס בר,
ברוטב יין, הדרים ואגסים
(אני הכנתי)

ובתוספת תערובת אורז בחלב קוקוס עם פטריות מוקפצות, תרד ערבי ונבטי חמניה
(מירב מ- "CooknBake")

בננה קדאיף על גנאש שוקולד
(נטלי מ-"oogio.net" וענבל מ- "פיית העוגיות")

פבלובה עם תותים בבלסמי על קרם מסקרפונה ולימון
(ענבל מ- "פיית העוגיות" ונטלי מ- "oogio.net")

להמשיך לקרוא מבשלים ביחד

במהלך שיטוטי בויקיפדיה כהכנה למתכון מצאתי שהמשפט המקורי הוא כותרתו של הפוסט, שבמהלך השנים שובש ל-"אם אין להם לחם, שיאכלו עוגות" ואפילו יוחס בטעות (כך לפי ויקיפדיה) למלכה מארי אנטואנט. שלא תבינו לא נכון – המארי אנטואנט הזו הייתה באמת חתיכת כלבה, אבל המשפט המתחשב הזה, מה לעשות, הגיעה מאיזו ביצ'ית אחרת.

להבדיל אלפי הבדלות, זוגתי המושלמת שתחיה חלתה בשבוע שעבר והייתה מרותקת למיטה רוב השבוע. ביום שישי, כשכבר חזרה קצת לאכול, היא נזכרה בקו מוצרים חדש של חברה מסוימת, שיצאה עם עוגות שמרים-בריוש. "נורא בא לי בריוש". מאחר ואין שום סיכוי שחברה מסחרית גדולה תייצר בריוש איכותי (אני מניח, לא טעמתי), שכנעתי אותה שבמקום שאקנה לה בריוש מוכן אני אכין לה כזה. אני לא בטוח שמבחינתה היה יותר מדי הבדל באותה נקודה, אם נשים בצד את העובדה שזה אומר מטבח מלוכלך, ענני אבק והמתנה ארוכה של לא מעט שעות, במקום הסיפוק המיידי של לקבל עוגה בינונית ומטה בערך שעה אחרי שדיברנו – כולל הנסיעה לסופר וחזרה. לבסוף, היא התרצתה ו-"הסכימה" שאני אכין בריוש במקום שאקנה.

אני חייב להזהיר אתכם מראש – המתכון הבא הוא לא מתכון סטנדרטי של הבלוג – למרות שאני משתדל מאוד, גם בבלוג וגם בחיי האישיים, לא לעשות שימוש במתכונים שנפרשים על ידי יותר מדי זמן, במקרה הזה ההכנה נמשכת לפחות 14 שעות – אמנם לא 14 שעות של הכנה, אבל מהרגע שתתחילו להכין את הבריוש עד שתזכו ליהנות ממנו, יחלפו לפחות 14 שעות… אם לא יותר. חריגה נוספת מדרכו הישרה של הבלוג תוכלו למצוא בכמות הקלוריות ובעיקר בכמות השומן ש-"מתבזבז" במתכון הזה.

אבל התוצאה… אלוהים… כל כך שווה את ההמתנה ואם מכינים את העוגה לאירוע או לארוחה רבת משתתפים, גם לא נשארת עוגה בכדי "לנשנש" אחר כך כך שהנזק הקלורי הוא לא כזה גדול – מקסימום פרוסה אחת או שתיים.

להמשיך לקרוא אם אין לחם, שיאכלו בריוש

מבחינתי אחד הסימנים המובהקים ביותר לזה שכבר חורף הם הערמונים. אני זוכר את הערמונים שאימא שלי הייתה מכינה לנו, ובעיקר לאבא שלי ז"ל (שקרא להם "קסטנייס"), בטוסטר אובן של "אמקא". אין כמו הטעם של ערמונים קלויים. גם ערמונים מבושלים במים רותחים זה "בסדר", אפילו "מעולה", אבל הטופ של הטוב זה הם ערמונים קלויים. הטיול הראשון שעשינו זוגתי שתחיה ואני בחו"ל (אז, "חברתי שתחיה") היה באיסטנבול במהלך שנת 95'. הטיול נחרת לי בזיכרון לא רק בגלל שהיה הטיול הראשון שלנו, אלא בגלל שהיה מעשיר מאוד מבחינה קולינרית. בתקופה שטורקיה הייתה עדיין ידידותית לישראלים, היא הייתה (וכנראה גם נשארה) גן עדן מבחינה קולינרית. חבל שאני לא אזכה בזמן הקרוב ליהנות מגן העדן הזה, לפחות לא עד שהם יחליטו לרדת מהעץ הקיצוני שלהם. אבל אם נחזור לטיול והקולינריה שלו…טורקיה, שהיא סוג של "אי" אירופאי במזרח התיכון (בעיקר בגלל ה-"הישתכנזות" שיזם כמאל מוסטאפא אתא-טורק שדחף להפסיק עם הסממנים המוסלמים כגון הלבוש המסורתי והאלפבית), שלטה ברוב חלקי אירופה כשהייתה "האימפריה העות'ומנית" – ומה מסמן חורף באירופה יותר מדוכנים לממכר ערמונים? אני זוכר שני דוכנים כאלה בכיכר "טקסים" (כיכר גדולה ומרכזית באיסטנבול) – איזה כיף זה לאכול ערמונים שנשלו זה עתה מתוך ערימת פחמים והושמו בתוך קונוס מנייר עיתון? התענוג הזה הוא גם הוכחה ברורה שיש לנו אזורים במוח, שכל אחד אחראי על משהו אחר – הידיים נכוות מהערמונים הרותחים, אבל החלק במוח שרוצה את הפינוק שלו מבטל את החלק שרוצה להימנע מכוויות… הקרמיות, המתיקות, האגוזיות והטעם המעושן של הקלייה – אלוהי…

דבר אחד מפריע לי בנוגע לערמונים, וזו העובדה שלקלף ערמונים זה בלתי נסבל בעליל ואני לא מתכוון לקלף ערמונים שלא למטרת לאכול אותם בצורה ישירה (כלומר, אם אני מבשל משהו עם ערמונים, אני לא מתכוון לקלף אותם) – ולא יעזרו כל הסיפורים על צלב בקליפה, קודם בישול ואח"כ קלייה, או כל מיני טריקים שלא עובדים. לקלף ערמונים זה בלתי נסבל בעליל, נ-ק-ו-ד-ה. ואני מקנא ומרחם באותה המידה במי ועל מי שמצליח לקלף כמות גדולה מספיק לתבשיל כזה או אחר, בלי להזדקק לטיפול במכות חשמל אחר-כך. המזל הוא, שבשנים האחרונות ערמונים קלופים זה משהו שאפשר להשיג בכל סופר. אמנם צריך למשכן חלק מהבית בשביל כמות יפה של ערמונים, אבל זה כבר משהו ששווה – בכל זאת, ערמונים, לא? דרך אגב, השבוע פרסם גם טל מ-"מה יש לאכול" מתכון למרק ערמונים שאת הערמונים בשבילו הוא קילף לבד. מאז הכנת המרק טל מטופל במכות חשמל, ובשאיפה הוא ישתחרר מהמחלקה הסגורה עוד כמה שבועות (לא שבועות הזה, לא שבועות הבא, עוד כמה שבועות).

מי שזוכר את אירוע ההשקה לתערוכת "מבשלים 2010" שהוזמנתי אליו, זוכר גם שאחת המנות הראשונות שטעמתי שם הייתה קרם ערמונים עם פטריות צלויות שהוגש במנות קטנות בכוסות אספרסו. לדעתי אחת המנות הטובות באירוע, פשטות וגאוניות בכוס קטנטנה, אם לא הטובה שבמנות האירוע.

גן עדן קטן בכוס אספרסו

להמשיך לקרוא קרם דה לה חורף

התקופה של אוקטובר-נובמבר-דצמבר היא תקופה שמחה מאוד עבורי, והפעם היא אפילו נגמרת בצורה שמחה במיוחד.

באוקטובר – יום ההולדת של אסף, הבן השני שלי, שהוא אוצר קטן ומשגע ומטרף שהופך כל יום ליום מיוחד, עם "יציאות" מדהימות, ולפעמים עם חוצפה, ועקשנות, וצחוק. אסף חגג יום הולדת חמש השנה.

בנובמבר – יום ההולדת של אייל, בני בכורי, שהוא כבר בן תשע, ובכל יום אני לומד עליו משהו חדש, ובעיקר לומד כמה שהוא מדהים וגדול ובוגר וחכם. בנובמבר חלים גם עוד שלושה (!!!) ימי הולדת במשפחה הקרובה שלי – אחי רונן, גיסתי מיכל, והאחיין שלי גל.

ובדצמבר? בדצמבר יש "רק" את היום הולדת שלי עד השנה, והשנה יש גם יום הולדת לבלוג!!! כן חברים, הבלוג הזה היה בדיוק בן שנה ב- 12 לדצמבר, והגיע הזמן שנעשה לו מסיבה, לא?

להמשיך לקרוא יש לי בלוגולדת!