שבר פאי (או – הפוסט שכמעט ולא נכתב)

הפוסט שאתם קוראים עכשיו כמעט ולא נולד. כמעט עבר הפלה בזמן המחשבה עליו, יותר נכון בזמן המימוש. כשהכנתי את המנה שתתואר בפוסט, שהיא הגרסה הפרטית שלי ל- Sheppard's Pie, התוצאה לא ממש השביעה את רצוני, וגם לא קלעה יותר מדי לטעמם של בני המשפחה. כשאכלנו (כלומר, זוגתי שתחיה ואני, הילדים לא ממש הסכימו להשתתף בהרפתקה) את המנה הבנתי שפוסט כבר לא ייצא מזה. סתם צילמתי, וקצצתי, ועשיתי סטיילינג (סתם, סתם, המקסימום זה לצאת לחצר בכדי שתהיה תאורה שונה) – וכלום לא יוצא. המילוי של הפאי יצא לא רע בכלל, אבל החלק העליון היה "מושי" מדי, נוזלי, כמעט לא אכיל. טעים מאוד, אבל בלתי אכיל.

לא אכיל, אמרתם? מאחר ואני חצי פולני, הרי שאוכל לא זורקים, והשפרד'ס פאי, או איך שהתייחסתי אליו ב- 24 שעות הראשונות לחייו, ה-"שבר פאי", המתין לי במקרר לערב יום ראשון. חזרתי הביתה מורעב אחרי כמעט 14 שעות עבודה, ששיאן היה בשעתיים של שיחת וועידה עם ארצות הברית, מתוכן שעתיים שלמות של בזבוז זמן. לא נעים להגיד, אבל פינטזתי על הפאי בזמן הנסיעה הביתה. לא פנטזיות מהסוג של "אמריקן פאי", אלא דווקא אלה שכוללות חימום מהיר של חתיכה יפה של הפאי במיקרו, וצלילה לתוכו עם מזלג, ובכמה שפחות "נאגלות" של המזלג לאכול ולעכל.

כשהגעתי (סוף סוף) הביתה והוצאתי את הפאי (גררררררר), ראיתי מיד שמדובר במשהו שונה. החלק העליון (שעשוי פירה תפוחי אדמה) התמצק, וגם שאר הפשטידה "קיבלה צורה". חימום במיקרו לא שינה את המרקם, והפשטידה הפתיעה במרקם הרבה יותר יציב.

וכך, גבירותיי ורבותיי, ניצלה האנושות מחשכה ומחוסר ידע על השפרד'ס-פאי האישי שלי, שמבוסס על מתכון שהמצאתי תוך כדי התייחסות לשלוש עובדות בלבד – בשפרד פאי יש בשר למטה ופירה למעלה, שפרד פאי זה מאכל אנגלי, באנגליה שותים בירה בטמפרטורת החדר. השפרד'ס פאי הראשון, דרך אגב, הוגש איפה שהוא במאה ה- 18 בערך, כנראה על ידי עקרת בית אנגליה (או סקוטית, יש על זה וויכוח בין הסקוטים לאנגלים, בעיה שלהם) שחיפשה למחזר שאריות בשר וכנראה גם תפוחי אדמה (שנחשבים המאכל הלאומי של אירלנד), למרות שבאנגליה לא ממש סימפטו את תפוחי האדמה בתחילת דרכם, וגם לא את האירים וגם לא את הסקוטים.

DSC04456

להמשיך לקרוא שבר פאי (או – הפוסט שכמעט ולא נכתב)

אל תסתכלו בקנקן

מספרים על עכבר אחד שתופס יום אחד את אשתו במיטה עם עטלף. "מילא את בוגדת", אומר העכבר המקורנן, "אבל למה עם כזה מכוער?". "מכוער, מכוער", עונה העכברה, "אבל טייס".

לא נורא מצחיקה, הבדיחה. וגם לא נורא חדשה, אבל מעבירה את המסר, לא?

הכנתי את הקינוח שתיכף אספר עליו ל-"על האש" של יום העצמאות אצל אימא של חבר ילדות. זו לא הפעם הראשונה שאני מביא לשם את הקינוח הזה. אחיו ואחותו של החבר סיפרו לי שבפעם הראשונה שהבאתי את הקינוח הם לא האמינו שאני הכנתי את הדבר המכוער הזה, וגם לא האמינו שצריך לאכול את זה. האמת שהם צודקים. הקינוח הזה, דבלים ביין, הוא באמת מהמכוערים שיש, אבל גם אחד הטובים. זה קינוח שמתאים לארוחות כבדות עם המון בשר, כשאין חשק לשוקולד או משהו נורא כבד אבל מצד שני לא בא משהו פירותי. הוא יכול ללכת מעולה גם בארוחות קלות יותר, מאחר ויש לו "חתימת טעם" גבוהה מאוד ולכן הוא יכול לסיים גם ארוחות עדינות יותר. הקינוח הוא חלבי בגרסתו המלאה, אבל הוא יכול להישאר פרווה למי שמקפיד. אפשר להכין אותו ים זמן מראש, אפשר להכין אותו שעה לפני הארוחה – גמישות זה שם המשחק כאן. אבל – הוא מכוער. מכוער, נקודה. שלא תבינו לא נכון – אני מאוד אוהב אוכל "יפה" ומסוגנן, אבל מה לעשות, דווקא האוכל הביתי לא תמיד מצודד כל כך (ר' ערך מאכלים פולנים שנדונו כבר בהרחבה בבלוג במספר פוסטים), אבל זה בטח לא הופך אוכל כזה או אחר ללא טעים.

כזה הוא הקינוח של היום – מכוער, מכוער, אבל טייס. קינוח פשוט, קל להכנה, נראה מגעיל ת'תחת אבל טעים שזה חטא. והאמת – דל קלוריות כל כך שמגיע למי שהמציא אותו פרס נובל, לא פחות ולא יותר. את המתכון, עד כמה שאני זוכר, גנבתי מאחי רונן (שהוא גם אחד הבעלים של רשת גלידריות הבוטיק "ארלקינו", עובדה שאני מתגאה בה מאוד…). זו לא הפעם הראשונה שאני גונב / משתמש במתכון שלו, יש לו "יד טובה" במטבח, ואני מנצל אותה.

יאללה – לעבודה – תאנים יבשות (דבלים) ביין ותבלינים עם ריקוטה.

נקח כ- 20 דבלים, נשטוף אותן היטב ונחתוך בצד שלהן חתך רוחבי בכ- 2/3 עומק כך שיווצר בהן "פה" שנוכל למלא.

DSC04378

להמשיך לקרוא אל תסתכלו בקנקן

במיטב המסורת – טלטלה גדולה ו- Back to Basics

לפני שאני מתחיל את הפוסט הנוכחי, אני חושב שמגיעה לכם ולכן הסבר קצר על הבטחה שהבטחתי ולא קיימתי – בפוסט האחרון הבטחתי מתכון לבובעלע, פנקייק מסורתי של פסח, והאמת שהפוסט כבר היה כמעט מוכן, וכך גם הפוסט הבא אחריו לתבשיל מסורתי של לשון ברוטב. אלא שלמישהו היו תכניות קצת שונות בשבילי ובשביל המשפחה שלי, וניתוח פשוט יחסית של הבן הבכור שלי ביום שני שעבר בבוקר הסתבך קצת, ונאלצנו לעבור את יום שלישי, ערב החג והחג (עד הצהריים), בבית החולים. אני ממעט להשתמש במשפט הבא בחיים שלי, אבל ברוך השם נראה שהכול בסדר עכשיו (לא, אני לא חוזר בתשובה, ולא מתחזק, ולא כלום, אלא פשוט משתמש במטבע לשון, אז תירגעו שמה, כן?!). הימים הללו היו באמת ימים נוראיים עבורי – הטלטלה הנפשית שעברתי הייתה כזו שאי אפשר לתאר אותה. אני מאוד אוהב שהכול יהיה בשליטה (אם אפשר, בשליטה שלי), אני לא מסוגל לסבול מצב של חוסר אונים – והנה הבן שלי שוכב מורדם על מיטה בחדר ניתוח, ולי לא נותר אלא להישאר בחוץ בחוסר מעש ויכולת לעשות כלום בכדי לעזור לבן שלי, לסמוך על הרופאים (המדהימים, אני חייב לציין), ולקוות שיהיה בסדר. יהיה בסדר? זה הכול? כן. זה הכול. בשתי המילים הללו חיזקנו אשתי ואני אחד את השני, וכך גם כל המשפחה מסביבנו.

אני משתמש בפוסט הזה להעביר לבן שלי מסר שכבר העברתי וורבלית, אבל אין כמו מדיה כתובה לחזק את המסר – איילי, אתה ילד מדהים. אמנם היית לחוץ מהניתוח (בעיקר מההרדמה בפעם השנייה), אבל הדהמת אותי בבגרות שלך, ובכוח, ובהבנה, ובחוסר אובדן השליטה שכל כך מותר לך לאבד, הרי אתה בסך הכול בן שמונה וחצי. כל כך שמחתי לראות אותך משתמש בחוש ההומור שלך שעתיים אחרי הניתוח בכדי להראות שאתה בסדר, ושיהיה בסדר, וגם אתה חיזקת אותי ואת אימא שלך בצורה הזו. אותו הלילה שבו שנינו ישנו במיטה אחת בבית החולים, כשאני מחבק אותך וכמעט לא ישן, מקשיב לנשימות שלך, ולנחירות, ולשיעולים, יהיה לילה שאני אזכור המון זמן, אולי לתמיד. למדתי ממך המון בימים האלה. המון. אני אוהֵב אותך, ואוהַב אותך תמיד, יקר שלי. אני מקווה שלא נצטרך יותר לעבור חוויות כאלה, אבל אם נצטרך – נעבור אותן ביחד, ונחזק אחד את השני תוך כדי, ונעבור אותן בהצלחה.

עד כאן החלק ה-"כבד" של הפוסט. למי שכבד לו מדי, אני מתנצל, בפעם השנייה בפוסט הזה, אבל הייתי חייב לפרוק את זה מעל עצמי.

DSC02621

להמשיך לקרוא במיטב המסורת – טלטלה גדולה ו- Back to Basics

במיטב המסורת – חלק ב' – גאהעקטע לעבער (כבד קצוץ)

פוסט שני בסדרה על מאכלי החג. והפעם – כבד קצוץ, או בתרגום ישיר מאידיש, "כבד דפוק" או "כבד מוכה", איך שתרצו. כמובן שבמיטב המסורת של המאכלים האשכנזיים, גם למנה הזו יש צבע אפרפר-מלבב. האמת שהמתכון הזה מבוסס על המתכון המקורי אבל שונה ממנו בתכלית – וזו גם גאוותי הגדולה במתכון הזה – המתכון המקורי מכיל בערך חצי כוס שמן ועוד שלוש כפות של שומן אווז ו/או חמאה. המתכון הזה מכיל שתי כפיות של שמן, לא יותר. העובדה הזו הופכת את המנה למנה דלת קלוריות ושומן לחלוטין. הדעה הרווחת היא שכבד הוא שמן באופן גורף, עובדה לא נכונה בעליל – כבד אווז מפוטם הוא שמן מאוד, אבל כבד רגיל, של חיות בכלל וציפורים בפרט, נחשב דל שומן יחסית.

הסוד במתכון הוא הבצל המטוגן. איך מטגנים בצל בלי להשתמש בשמן? נשמע קצת אוקסימורון, לא? האמת שהבצל לא מטוגן, אבל מקבל טעם וריח ומרקם של מטוגן, עם מעט מאוד שמן. הסיבה לטיגון הבצל הוא להוציא ממנו את הסוכרים ולהתיך אותם (בשפה המקצועית, "לקרמל" את הבצל, מלשון קרמל). הטריק במתכון הוא הוצאת הסוכרים וקירמולם לא בטיגון אלא באידוי ארוך. התוצאה הסופית נטעמת אותו הדבר, רק ללא העונש השומני (והצרבת) שמצטרף.

 DSC02482

להמשיך לקרוא במיטב המסורת – חלק ב' – גאהעקטע לעבער (כבד קצוץ)