פיתות תימניות של אשכנזיפת

עקרון ״האקדח של צ׳כוב״ או ״הרובה של צ׳כוב (מתנצל מראש בפני מירי רגב), טוען ש-״אקדח שיופיע במערכה הראשונה, חייב לירות עד סוף המערכה השלישית״. בדומה, פיתה תוצרת בית שהופיעה ליד סביח בפוסט על חומוס, צריכה להופיע בפוסט עד לסוף, לא יודע, החודש שבו הופיע הפוסט, מספיק טוב?

כשהכנתי את החומוס, חשבתי לקפוץ ל- ״פלאפל סטופ״, אותו מקום עלייה לרגל של ישראלים (והאמת, בגלל הפלאפל המצויין, הרבה יותר עלייה לרגל של הודים צמחוניים שמתים על המנה הזו) בכדי לקנות 10 פיתות. אבל אז, נזכרתי שהצדיק טל סורסקי מהבלוג ״מה יש לאכול״ פרסם מתכון לפיתות לא מזמן. אבל כשהסתכלתי על המתכון שלו, נזכרתי בפיתות של אמא שלי ז״ל, שהייתה מכינה בסיר אלומיניום עם ספירלה במכסה שלו, אחת אחת אם אני לא טועה ונזכרתי במשהו שהיה קורה לא מעט אצלנו בשכונה ברחובות.

אתם מבינים, אמא שלי זכרונה לברכה, נולדה וגדלה בפולין. מה זה פולין – בעיר בשם זמושץ׳ – שלא כמו וורשה שהיא קלה להגייה ואפילו היום עיר יפהפייה (לא הייתי עדיין), זמושץ׳ היא עיר שאי אפשר אפילו לבטא את שמה (נסו להגיד את זה עם אוכל בפה) ולפי מה ששמעתי, היא מכוערת ותעשייתית עד אינסוף. אבל עדיין, ברחובות, בה היו לא מעט תימנים, המטבח של אמא שלי היה מקום אליו היו מגיעות התימניות בכדי ללמוד ממנה טריקים – הטריק שלה לג׳חנון, הטריק שלה לעוף בגריל ולעניינו – הטריק שלה לפיתות עבות, אווריריות ורכות, מה שקרוי במאפיות ברחובות ״פיתות תימניות״.

אז שנלמד אתכם לעשות כאלה? יאללה, אני, יובל שחורי, שהשכנה שלו רעות התימניה הייתה קוראת לו ״יא אשכנזיפת״, אלמד אתכם להכין פיתות תימניות.

ולמי מכם שיש פחד משמרים (היי דרינה) – בחייכם, זה המתכון הכי קל שיש בעולם, ועוד שילבתי בו טריקים שלמדתי מהחצי-אשכנזיפת שכבר הזכרתי למעלה, שהופכים את ההכנה לממש ממש ממש קלילה – והתוצאה, בטח אם אין לכם איזו מאפיית פיתות תימניות ליד הבית ובטח ובוודאי אם אתם לא גרים בארץ – שווה את זה לגמרי.

להמשיך לקרוא פיתות תימניות של אשכנזיפת

חומוס (ל)ישראלי(ם שמתגעגעים)

לפני מספר שבועות התפרסמה בקבוצת פייסבוק של ישראלים ברילוקיישן שאלה לגבי האוכל בישראל – האם רק אנחנו מתגעגעים אליו בכזו ערגה או שהוא באמת כזה טעים. עשרות אורחים מחו״ל שאירחתי בארץ בזמן שגרתי בישראל, וכאלה שאני עדיין מארח במהלך ביקורים בארץ ואפילו כאלה שאני ממליץ להם על מקומות ללכת לאכול בהם לפני ביקור – כולם מוכיחים את העובדה שבאמת, באמת כשזה נוגע לאוכל (ולא רק), יש לנו ארץ נהדרת.

לא מעט אמריקאיים שעובדים איתי שואלים אותי תמיד מה סוד החומוס שאכלו בישראל ולמה כאן כשהם מכינים חומוס זה יוצא להם הרבה פחות טוב. השאלה הראשונה שלי, שלרוב נענית בתשובה חיובית, היא משהו כמו ״נכון שהכנת מחומוס מקופסה? עם טחינה אורגנית מלאה שקנית בהול-פודס?״. לרוב אני מצ׳פר אותם בשקית גרגרי חומוס ובקופסה קטנה של חומוס ״אל ארז״ שאני קונה אצלנו במכולת, יחד עם הוראות הכנה. עד עכשיו לא היו תלונות…

במקביל, בקבוצת וואטסאפ שאני חבר בה, של המנטורים שמתנדבים בארגון IAC בתכנית ״איתנים״ (תכנית יזמות לנוער) שבה אני מתנדב, הצליחה מנהלת התכניות בארגון להביא כמות יפה של אוהבי אוכל ובישול, ואנחנו בעיקר מעצבנים האחד את השני עם תמונות של אוכל שאנחנו נורא רוצים, אבל אנחנו רחוקים אחד מהשני – אחד גר באריזונה, האחד קולורדו, אחת בניו יורק, אחת בניו ג׳רזי ואחד, עורך דין חתיך מניו יורק, שולח לנו תמונות של אוכל מישראל (בעיקר של הטירוף שהולך ב- ״פיטמאסטר״, מסעדת בשרים מעושנים שפתחו חברים שלי בפתח תקווה. כן, פתח תקווה – יש מקום כזה, ואחרי שתצליחו להזמין מקום לפיטמאסטר, תוכלו לראות את זה במו עיניכם).

אחד החברים הוא חומוסאי וותיק שאישתו, לא עלינו, מוציאה מהתנור שלה מאפים שגרמו לי כבר פעמיים להחליף מסך באייפון מהריור. ממש כמו ״גברת קרש ומר מערוך״, או ״הוא גיטרה והיא כינור״ – היא אופה פיתות והוא מכין חומוס. ולא רק שהוא מכין חומוס, אז הוא גם שולח לקבוצה תמונות.

אז לא רק שנמאס לי מלאכול סרטים מהתמונות של החומוס שלו, החלטתי לעשות מה שבפוקר נקרא ״אני רואה את החומוס והפיתות שלך ומעלה בחצילים מטוגנים וביצה קשה״.

ובכן, גבירותי ורבותי, סביח, לא אצל עובד בגבעתיים, אלא בק״ק סאניווייל אשר בקליפורניה, אבל בסגנון ״מפורק״ (או deconstructed באנגלית) – במקום להכניס את הכל לתוך הפיתה, החלקים מונחים על הצלחת האישית וכל אחד יכול לבחור אם הוא רוצה להשתמש בפיתה או במזלג לאכול מה.

להמשיך לקרוא חומוס (ל)ישראלי(ם שמתגעגעים)

ניצנים בהסוואה או שיעור ביחסי ציבור לירקות

באמת שלא יודע למה, אבל כנראה שאחד הירקות עם יחסי הציבור הכי מחורבנים שיש זה כרוב הניצנים, באנגלית – Brussels Sprouts – ניצני בריסל. כמה מפתיע שכרוב הניצנים כמו שאנחנו מכירים אותו היום הגיע מבלגיה. אבל בואו נחזור רגע  לכרוב הניצנים וליחסי הציבור שלו – בסוף מדובר על ירק שהטעם שלו דומה (במפתיע) לכרוב, הוא אולי קצת יותר חריף וטיפה יותר מריר, אבל בסוף, פשוט כרוב יותר קריספי.

בהרבה מאוד מסעדות בארה”ב כרוב הניצנים מופיע כשהוא צלוי בתנור או מאודה, ואח”כ מעורבב עם תוספות או רטבים, והאמת שרק השבוע אכלתי תוספת של כרוב ניצנים שהוקפץ אוח”כ עורבב גם עם רוטב וגם עם, כמה מפתיע, קוביות של חבושים (לגמרי הולך לנסות את זה בפעם הבאה). בסוף, מדובר על מנת ירק בריאה מאוד – כמו ירקות אחרים במשפחת המוצלבים, כמו ברוקולי, חרדל, כרובים וכד’, יש בכרוב הניצנים חומרים שנראה שיש להם השפעה על יכולת של התאים לשקם את עצמם ולמנוע גדילה של תאים סרטניים. כשמאדים, מטגנים, צולים ו/או מקפיצים את כרוב הניצנים, הוא עדיין שומר על כמות יפה של החומרים האלה (להבדיל מבישול במים שגורם לכמות משמעותית של החומרים האלה לצאת אל המים).

הפעם ניצלה את כרוב הניצנים בתנור עד שהוא ישחים ויהפוך להיות קריספי לגמרי בחוץ, ואז נערבב אותו עם רוטב. לאלה מכם שרוצים להרוג שני ציפורים במכה אחת – גם להגיש מנה מגניבה וגם לנצח כל תוספת אחרת, אז אנחנו בעצם לא מערבבים אותו עם רוטב, אלא עם ויניגרט, כלומר, בעצם, אנחנו מכינים “כרוב ניצנים צלוי בוויניגרט מתוק-חריף” או “כרוב ניצנים קריספי בוויניגרט דבש-חרדל-סרירצ’ה”. ועכשיו נראה מישהו מעקם את הפרצוף אחרי שהוא שומע את השם ההיפסטרי הזה של המנה!

הוויניגרט גם מסווה קצת את המרירות של כרוב הניצנים שיש כאלה שפחות אוהבים אותה, וההסוואה הזו היא גם חלק מטעם מאוד מתוחכם ומרקם “עבה” של רוטב, מה שבכלל גורם לחך להתעסק יותר איתו ופחות עם דעות קדומות שיכול להיות שיש לכם (או לאחרים) עם כרוב הניצנים – לשנות את יחסי הציבור הנוראיים שיש לכרוב אולי כבר לא נצליח לשנות, אבל כמו בכל שיעור טוב ביחסי ציבור, נסיט את תשומת הלב של הקהל למקום קצת שונה.

IMG_7938

להמשיך לקרוא ניצנים בהסוואה או שיעור ביחסי ציבור לירקות

שאני אטגן? פוסט אנטי-חנוכתי בעליל

לפני כמה ימים הוזמנו לאירוע הדלקת נר אצל חברים (כן, תתפלאו, גם בעמק הסיליקון חוגגים חנוכה!), מסוג המסיבות שאני מאוד אוהב, מה שמוגדר באמריקע כ- ״potluck״, כלומר – כל אחד מביא משהו. אני הייתי בטוח שזה יהיה משהו קטן ואינטימי, אבל אז הגיעה שיחת הוואטסאפ הבאה:

WhatsApp

טוב, לביבות ל- 100 אנשים לא יהיה לי זמן להכין, ומצד שני שתחייה ביקשה, שאני אגיד לא? ובכל זאת, עם קצת משא ומתן התפשרנו על ספק לביבה ענקית ספק פשטידה. להגנתי אטען שתבנית הפשטידה שומנה בבערך רבע כוס שמן זית ומעליה הוברשו עוד כמה כפות, אז זה לא שלא עמדתי בקריטריונים של ״בואו נחגוג חג שצריך לתקוע בו מלא דברים עם שמן״, כן?

בקיצור, אם נמאס לכם לטגן, הנה הזדמנות להכין משהו מצויין וקצת שונה ואפילו נטול גלוטן לכמה הימים הנותרים של החג או לחג הבא. חג אורים שמח!!! הבית שלנו מואר לגמרי מהביקור של הבן הבכור שלי שנמצא בימים רגילים במכינה בישראל, והגיע להאיר לנו קצת את הבית בחג החנוכה הפרטי שלנו. חג שמח!

IMG 8044

להמשיך לקרוא שאני אטגן? פוסט אנטי-חנוכתי בעליל