קטגוריה: ללא גלוטן

מלא זמן כבר לא כתבתי כאן כמו שאולי כבר הרגשתם. בזמן הזה אין לתאר כמה שהחיים שלי השתנו. מציע שתשבו. את הפוסט הזה אני לא כותב מהבית שלי בצפון הארץ.

אתם יושבים, נכון?

את הפוסט הזה אני כותב לכם מביתנו החדש אשר בסאניווייל, קליפורניה, ארה”ב. לפני בדיוק חודש עשינו לכאן, רילוקיישן מטעם מקום העבודה שלי (עסקת חבילה עם הקידום שלי) ובינתיים, עד שהמכולה שלנו תגיע עם כל הרהיטים והבגדים והחפצים והדברים שאנחנו אוהבים, אנחנו עושים מעין קמפינג בבית החדש שלנו.

סאניווייל נמצאת בסיליקון וואלי, ובגלל כמות הישראלים העצומה שבה נקראת גם “הקיבוץ”. מדהים ומחמם את הלב לראות כמה אנשים שלא מכירים אותך, מעולם לא פגשו אותך ואולי רק שמעו עליך (עוד על זה בהמשך) – מוכנים לעזור לך, להשאיל לך כל מה שתצטרך, רק בגלל שאתה חולק איתם את השיוך הזה שנקרא “ישראלי”.

אז אנחנו כאן לכמה שנים הקרובות, מטעם העבודה שלי אבל גם בשביל ההרפתקה המשפחתית, ההתפתחות של הילדים מבחינה תרבותית, ושפתית, ובכלל. לכולנו ברור שהשנה הקרובה הולכת להיות אתגרית מאוד, אבל גם שמדובר גם בהמון כיף. לכמה זמן? לכל מי ששואל אני עונה את אותה התשובה – ברגע שיפסיק להיות לנו כיף, נעזוב.

אז העזיבה לא הייתה קלה, וכולנו מצאנו את עצמנו בשבועות לפני הנסיעה, וגם ביום הנסיעה עצמה, מוחים דמעה אחת או אפילו יותר. לא קל לעזוב את שני הדברים שאני מחנך את הילדים שלי שהם הכי חשובים בעולם – המשפחה והחברים. ביום הטיסה הגיעה כל המשפחה שלי להיפרד מאתנו בנמל התעופה, ואפילו חברים של הבן הגדול הגיעו, ברכבת, בכדי להיפרד, מה שהפך את הפרידה הזו לבליל חזק מאוד של רגשות. לא קל.

מספר ימים לאחר שנכנסנו לבית החדש, שאני חייב לספר לכם שהיה פשרה גדולה מאוד בהקשר של המטבח, החלטנו שאין תירוץ וחייבים לקנות את מה שמונע מאתנו, ובעיקר ממני, לבשל ארוחות שלמות ומלאות. קנינו לנו סט סירים של חברת Calphalone, שעליו יכולתי רק לחלום בישראל, ועוד סכין סנטוקו רצינית (מקווה מאוד שהסכין שלי שנמצאת במכולה לא תכעס כשהיא תראה שבזמן שהיא בים אני מבלה כאן עם סכינים אחרות), ועוד כמה דברים קטנים. לארוחות השישי (כולל קידוש בכוס שתייה רגילה), בישלתי כבר כמה מנות, אחת מהן היא מעין פשרה בין הקציצות שאני רציתי להכין, לבין האוכל התאילנדי שהילדים רצו לאכול. האמת שאת הארוחה הספציפית הזו, הראשונה, בישלתי עוד לפני שקניתי את הסירים והסכין, ואם עוד לא היה לכם הכבוד לקצוץ כוסברה דק-דק עם סכין סלט רגילה – אתם באמת ברי מזל.

לפני שהגענו לארה”ב, כששאלתי את השאלה הראשונה שלי בקבוצה בפייסבוק שיש בה מלא ישראלים שעשו רילוקיישן וכאלה שעושים, או עומדים לעשות וכד’, התברר לי שהבלוג שלי לא מוגבל רק לישראל – היו תגובות מכמה וכמה קוראות וקוראים של הבלוג ששמחו מאוד שאני מתקרב אליהם… אז הפוסט הזה מוקדש לכל קהילת הישראלים בוואלי, ובראשם עינת, שהביכה אותי עד מאוד כשהבנתי עד כמה שהיא אוהבת לקרוא את הבלוג…

אז יאללה, לשנס מותניים, עוד רגע מכינים תבשיל של קארי תאילנדי של קציצות בקר.

להמשיך לקרוא התגעגעתי אז באתי, או אולי הלכתי

בשנים האחרונות גיליתי שלצד אהבתי הגדולה בצלחת, כלומר כל מה שיש לו הורים הולכים על ארבע – בין אם אלה סטייקים, קבבים, המבורגרים וכד’, אני אוהב מאוד אוכל אסייתי. אני אוהב את החיבורים המדהימים שהאוכל האסייתי עושה בין חלקים שונים במטבח שנראים כל כך לא קשורים – מתוק ומלוח, וחמוץ, וכמובן חריף. חריפות זה מונח שגם אצלנו, בארץ זבת פלפלצ’ומה וסחוג, לא באמת משתמשים בו נכון, והרף העליון אצלנו, לא רק בגלל סוג הפלפלים שמשתמשים בהם אצלנו אלא גם בגלל הכמות שמשתמשים בה בבישול, הוא נמוך יחסית למדינות אחרות, כגון (אך לא רק) מדינות במזרח הרחוק.

כן, כן, אני יודע, יש בין קוראיי אנשים שינקו חריימה חריף מבקבוק ואכלו גרבר שבעצם היה סחוג חריף מפלפלים שנקטפו באותו בוקר, ואפילו יש לי חברה שכשהייתה קטנה והתנהגה לא יפה, העונש שלה היה שמרחו לה סחוג מסביב לשפתיים (איפה יצחק קדמן היה אז? הא?), אבל בכל זאת, אם לא אכלתם אוכל הודי, קוריאני, תאילנדי וכד’ ברמת החריפות של המקומיים, לא ידעתם שמחת בית השואבה מה היא. גם אני, שאוכל חריף די בכמויות, כשהזמנתי מנה קוריאנית במסעדה בניו ג’רסי, כשליד המנה בתפריט היו שלושה פלפלים מצויירים, ואפילו שהמלצרית (שלא הבינה כמעט אנגלית) ניסתה להניא אותי מזה ללא הצלחה בכלל, הבנתי שזה משהו אחר לגמרי כשהם אומרים שזה חריף. שלא תבינו לא נכון, הייתה מנה כיפית לחלוטין, אבל מה שקצת הפריע זה הדמעות והאף המטפטף ובעיקר העובדה שכל המלצרים והמלצריות במסעדה, וחלק גדול מהסועדים, נקרעו מצחוק כשראו את הפנים האדומות שלי (גן שירשתי מאבי ז”ל – הטיפה הראשונה של חריף גורמת לנו להאדים כמו סלק), והעובדה שהזעתי כמו פועל בניין באמצע אוגוסט, ובכלל, כמות המים ששתיתי פנימה.

אבל הפעם דווקא לא נדבר על חריף, למרות שהמנה שנכין מאוד אוהבת חריפות. אחד המטבחים שמקבל פחות פוקוס בישראל, למרות שבשנים האחרונות נפתחו כמה מסעדות חדשות מהזן הזה, הוא המטבח הווייטנאמי. לפני כמה שבועות שאל אותי מישהו מה באמת ההבדל בין המטבחים השונים, נגיד בין הסיני לתאילנדי לווייטנאמי – אז האמת היא שיש הרבה מאוד קשר בטכניקות, לפעמים גם בטעמים ובתבלינים, ובטח בחומרי הגלם. הרי כולם, בגדול, נמצאים באותו איזור גיאוגרפי וכמו שאפשר למצוא מנות שרומנים בני רומנים נשבעים שזו מנה שמקורה בהרי הפפאנאש או נהרות הממליגה, הרי שתמצאו גם לא מעט הונגרים שטוענים כך, וכל זאת למה? כי יש גבול בין המדינות, ולפעמים אפילו אזורים שהיו בשליטת רומניה נכבשו על ידי ההונגרים, ולהיפך. אז למרות שישנן מנות שהן ספציפיות למדינה כזו או אחרת, יש גם הרבה השראה ומעבר של ידע. ובכל זאת, יש הבדלים משמעותיים ולשמחתי (ולצערה של הכרס שלי) אני יודע להבדיל (וכך גם הרבה מאוד אחרים) במוצאה של המנה (סינית, וייטנאמית או תאילנדית) כבר לאחר ביס אחד.

הסיבה שאני מאוד אוהב אוכל וייטנאמי היא דווקא שלמרות שילובי הטעמים, הטעמים מאוד “טהורים” ולא מואפלים על ידי טעמים חזקים מדי. אמנם משתמשים באוכל הווייטנאמי במעט מתוק (סוכר דקלים או גבישי סוכר סיניים – Chinese Sugar Rocks לדוגמה), אבל לא בכמויות שמשתמשים בו בבישול הסיני והתאילנדי. בשבועות האחרונים היו לי זמני המתנה בין טיסות בהונג קונג ובתאילנד, וכנראה בגלל שבחודשים האחרונים אני כמעט ולא אוכל מתוק, האוכל הסיני והתאילנדי פשוט היה לי מתוק מדי. בווייטנאמי זה לא קורה.

אחת ממנות הדגל של המטבח הווייטנאמי הוא מרק הפו – Pho. אפשר למצוא אותו בכל מיני סגנונות ודרכים, מרק שמבוסס על עוף (Pho Ga), על בקר (Pho Bo), על חזיר וכמובן גם על דגים ופירות ים (Pho Ca או Pho Hai). אחד הדברים היפים מאוד במנות האלה הוא שהבסיס והטכניקה זהים לחלוטין, והבחירה מה להכניס פנימה היא שלכם. ומאחר ואתם לא באמת ווייטנאמיים (רובכם, לפחות) – אתם אפילו יכולים לשלב בין סוגי הפו השונים (מה גם שאפילו הווייטנאמיים עושים את זה).