קרם דה לה חורף

מבחינתי אחד הסימנים המובהקים ביותר לזה שכבר חורף הם הערמונים. אני זוכר את הערמונים שאימא שלי הייתה מכינה לנו, ובעיקר לאבא שלי ז"ל (שקרא להם "קסטנייס"), בטוסטר אובן של "אמקא". אין כמו הטעם של ערמונים קלויים. גם ערמונים מבושלים במים רותחים זה "בסדר", אפילו "מעולה", אבל הטופ של הטוב זה הם ערמונים קלויים. הטיול הראשון שעשינו זוגתי שתחיה ואני בחו"ל (אז, "חברתי שתחיה") היה באיסטנבול במהלך שנת 95'. הטיול נחרת לי בזיכרון לא רק בגלל שהיה הטיול הראשון שלנו, אלא בגלל שהיה מעשיר מאוד מבחינה קולינרית. בתקופה שטורקיה הייתה עדיין ידידותית לישראלים, היא הייתה (וכנראה גם נשארה) גן עדן מבחינה קולינרית. חבל שאני לא אזכה בזמן הקרוב ליהנות מגן העדן הזה, לפחות לא עד שהם יחליטו לרדת מהעץ הקיצוני שלהם. אבל אם נחזור לטיול והקולינריה שלו…טורקיה, שהיא סוג של "אי" אירופאי במזרח התיכון (בעיקר בגלל ה-"הישתכנזות" שיזם כמאל מוסטאפא אתא-טורק שדחף להפסיק עם הסממנים המוסלמים כגון הלבוש המסורתי והאלפבית), שלטה ברוב חלקי אירופה כשהייתה "האימפריה העות'ומנית" – ומה מסמן חורף באירופה יותר מדוכנים לממכר ערמונים? אני זוכר שני דוכנים כאלה בכיכר "טקסים" (כיכר גדולה ומרכזית באיסטנבול) – איזה כיף זה לאכול ערמונים שנשלו זה עתה מתוך ערימת פחמים והושמו בתוך קונוס מנייר עיתון? התענוג הזה הוא גם הוכחה ברורה שיש לנו אזורים במוח, שכל אחד אחראי על משהו אחר – הידיים נכוות מהערמונים הרותחים, אבל החלק במוח שרוצה את הפינוק שלו מבטל את החלק שרוצה להימנע מכוויות… הקרמיות, המתיקות, האגוזיות והטעם המעושן של הקלייה – אלוהי…

דבר אחד מפריע לי בנוגע לערמונים, וזו העובדה שלקלף ערמונים זה בלתי נסבל בעליל ואני לא מתכוון לקלף ערמונים שלא למטרת לאכול אותם בצורה ישירה (כלומר, אם אני מבשל משהו עם ערמונים, אני לא מתכוון לקלף אותם) – ולא יעזרו כל הסיפורים על צלב בקליפה, קודם בישול ואח"כ קלייה, או כל מיני טריקים שלא עובדים. לקלף ערמונים זה בלתי נסבל בעליל, נ-ק-ו-ד-ה. ואני מקנא ומרחם באותה המידה במי ועל מי שמצליח לקלף כמות גדולה מספיק לתבשיל כזה או אחר, בלי להזדקק לטיפול במכות חשמל אחר-כך. המזל הוא, שבשנים האחרונות ערמונים קלופים זה משהו שאפשר להשיג בכל סופר. אמנם צריך למשכן חלק מהבית בשביל כמות יפה של ערמונים, אבל זה כבר משהו ששווה – בכל זאת, ערמונים, לא? דרך אגב, השבוע פרסם גם טל מ-"מה יש לאכול" מתכון למרק ערמונים שאת הערמונים בשבילו הוא קילף לבד. מאז הכנת המרק טל מטופל במכות חשמל, ובשאיפה הוא ישתחרר מהמחלקה הסגורה עוד כמה שבועות (לא שבועות הזה, לא שבועות הבא, עוד כמה שבועות).

מי שזוכר את אירוע ההשקה לתערוכת "מבשלים 2010" שהוזמנתי אליו, זוכר גם שאחת המנות הראשונות שטעמתי שם הייתה קרם ערמונים עם פטריות צלויות שהוגש במנות קטנות בכוסות אספרסו. לדעתי אחת המנות הטובות באירוע, פשטות וגאוניות בכוס קטנטנה, אם לא הטובה שבמנות האירוע.

imageגן עדן קטן בכוס אספרסו

להמשיך לקרוא קרם דה לה חורף

צלישטח

לא, חברים יקרים, לא השתגעתי והתחלתי לירוק מילים לא מובנות. צלישטח. צלי-שטח. ובעברית – פויקה.

הכל התחיל לפני קצת יותר משבועיים. קיבלנו שיחת טלפון מזיו ודקלה שהציעו לנו להצטרף לקמפינג בסוף השבוע. מתברר שלדקלה יש דוד שהחליט להקים פינת חמד לקמפינג פרטי משלו בקצה הכרם שלו באחד הישובים ברמת הגולן.

חנן ומיטל, זוג חברים נוסף שהצטרף גם הוא לטיול, הביאו את הפויקה שלהם (טוב, זה פויקה שלהם אבל ב-"שותף" עם זוג חברים אחרים, שנבצר מהם להגיע לטיול).

עלי, כמה מפתיע, הוטלה המטלה של "לדאוג לארוחת הערב". כמה מפתיע. האמת שלא רק מפתיע אלא ממש ממש כיף. אף פעם לא בישלתי בפויקה (כן חברים, זה הזמן לספר לכם שאתם הייתם הפעם הראשונה שלי, זה בסדר, הייתם עדינים איתי ולא נשארה לי טראומה, אני מקווה שגם לכם). אחרי מחקר של כמה שעות קריאה באינטרנט לפני הטיול, הבנתי שאין יותר מדי הבדל בין בישול צלי בסיר על גז לבין בישול בפויקה, למעט העובדה שאנחנו מתעסקים עם טמפרטורות גבוהות יותר (משמעותית) ופחות שליטה על הטמפרטורה המדויקת תוך כדי בישול. ברגע שאתם מבינים את זה – אתם על הגל.

אז מה זה בעצם פויקה? הפויקה הוא סיר בישול דרום-אפריקני ולא כלל-אפריקני (טעות נפוצה), והובא על ידי האפריקנרים (הדרום אפריקנים הלבנים) כנראה מהולנד (משם מוצא חלק גדול מהדרום-אפריקנים הלבנים). סיר הפויקה עשוי מסגסוגת מתכתית שייחודה הוא בזה שהיא מפזרת את החום בצורה שווה לאורך ולרוחב כל הסיר, ובצורה כזו מספקת חימום איכותי יותר ומתאימה לכל סגנונות הבישול – גם בישול הדורש טמפרטורה גבוהה וגם כזה הדורש טמפרטורה נמוכה לבישול איטי יותר. ניתן להשתמש בפויקה כשהיא מונחת על או מעל ללהבה (טמפרטורה גבוהה) או ליד המדורה / הלהבה / על פחמים לוהטים לבישול איטי יותר (טמפרטורה נמוכה יותר כמובן).

לאחר שהבנתי איזה צלי אני מכין, נשאר היה רק לנסוע לאטליז שלי, "לימוזין" ברמת ישי, בכדי לקנות נתח בשר. דני, שאני חושב שאני כבר יכול לקרוא לו "הקצב שלי", שכנע אותי ללכת על נתח אנטריקוט שמתאים לבישול – נתח לא משוייש כמו כל האנטריקוטים אלא כזה עם גוש שומן בצד הנתח, כזה שאפשר להפריד מהבשר עצמו. חשוב להבין שברוב נתחי האנטריקוט, השומן הוא חלק מהבשר עצמו – השיוש הוא מעין "נתיבי שומן" שעוברים בגוש הבשר ובזמן הצלייה השומן נמס ומספק טעמים ועסיסיות לנתח האנטריקוט (זו גם הסיבה שאי אפשר, או לא מומלץ, לאכול אנטריקוט בדרגת הכנה פחותה מ-"מדיום", מאחר והשומן לא מספיק להתמוסס לו ולהיתמקסם). בנתח המיועד לבישול, במיוחד כאשר רוצים להקפיד על רמת שומן נמוכה יותר, אנחנו רוצים את השומן אבל כחלק מהרוטב ולא כחלק מהבשר עצמו, אז כדאי למצוא נתח דווקא לא משוייש, או להשתמש אפילו בנתח כגון מכסה אנטריקוט. יחד עם הבשר העמסנו גם שתיים-שלוש עצמות מח שדני ניסר לי באותו הרגע, והיינו מוכנים.

אז יאללה – אחד צלי בפויקה עם קצת הכנות בבית ועוד יותר קצת הכנות בשטח. והתוצאה – מדהימה.

בכדי להגיע לרגע הבישול במצב הטוב ביותר ולהשקיע את מירב המאמצים והפוקוס בבישול עצמו, אני ממליץ לכם לקחת מקסימום צעדי הכנה עוד בבית – נחתוך את הבשר לקוביות גדולות, כאלה שאפשר להכניס לפה בביס אחד, אבל ביס גדול. נאפסן בקופסה אטומה יחד עם העצמות ששטפנו. הקופסה תובל לאחר כבוד למקרר שם תמתין לרגע היציאה.

בקופסה אחרת נאפסן שלושה בצלים שחתכנו לרבעים, שלושה גזרים גדולים שקילפנו וחתכנו כל אחד ל- 4-5 חלקים (אנחנו רוצים חלקים גדולים בכדי שהגזר לא יהפוך להיות "מושי" בבישול הארוך). נקלף גם שלושה שורשים של פטרוזיליה ונחתוך כל אחד לארבעה מקטעים. נקלף וננקה כ- 500 גר' ארטישוק ירושלמי ונשטוף כ- ק"ג תפוחי אדמה קטנים ("למיקרו") – אם אין תפוחי אדמה קטנים, ק"ג תפוחי אדמה רגילים שקולפו ונחתכו לרבעים ילכו מצוין.

נקלף ונפריד לשיניים גם ראש שום אחד גדול, וראש שום אחר רק נקטום משני צדדיו (להשאיר אותו שלם).

את כל הכבודה הזו (הירקות בלבד) נכסה במים על מנת לתפוס שני ציפורים במכה אחת – המים מהווים חוצץ בין האוויר והחמצן לירקות, וכך הירקות שומרים על הצבע המקורי שלהם ולא משחירים (תפוחי אדמה, ארטישוק ירושלמי) או מכחילים (שום). נאפסן במקרר עד ליציאה לשטח.

בקופסאות קטנטנות או שקיות ניילון של סנדוויצ'ים (מתכלות, כמובן), נניח את התבלינים שנרצה להשתמש בהם – מלח, פלפל שחור גרוס גס, מעט גרגרי כוסברה כתושים גס (עם עלי ומכתש ואם אין, פשוט מכניסים לשקית ניילון וחובטים בעזרת מערוך שלוש-ארבע פעמים, לא יותר), שניים-שלושה מקלות קינמון. בכל מקרה אני ממליץ לקחת יותר תבלינים ממה שנראה לכם שצריך (כולל שמן ודבש) על מנת ש-"לא ייחסר".

נכין צנצנת עם כשלושת-רבעי כוס דבש ועוד אחת עם מעט שמן (גג שלוש כפות).

נכין גם בקבוק יין טוב לבישול (יין טוב לבישול הוא יין שאתם נהנים לשתות בעצמכם. לא צריך להשתמש בבקבוק שהבאתם מצרפת ושאלה לכם 50 יורו, אבל אל תשמשו בבקבוקי יין שמוכרים במבצעי קו קופות. הם מצוינים לניקוי כתמים ואבנית בשירותים, לבישול ושתייה הם קצת פחות). בכל מקרה, אני גיליתי בשבועות האחרונים את ה-"שיראז", סוג יין שלרוב לא אהבתי אבל גיליתי אותו מחדש ואני מוצא את עצמי משלב אותו לא מעט בזמן האחרון. הוא מתובל, "תבליני" ממש, והולך מצוין עם תבשילים בעלי טעמים מורכבים.

וודאו שיש לכם כפפות ומוט מתכת שיעזור לכם להזיז את הפויקה ממקום למקום. זאת מעבר למוט הסטנדרטי שמיועד להסרת המכסה.

זהו. נגמרו ההכנות. יאללה – צלישטח בפויקה.

כשמגיעים לשטח, חשוב להכין את המדורה כמה שיותר מוקדם – בצורה הזו תוכל לבשל את הצלי הרבה זמן, ולקבל גם פחמים שתוכלו להשתמש בהם לבישול איטי אם תרצו. אנחנו הקמנו את המדורה שלנו מעט מאוחר, אז נאלצנו לבשל בישול מהיר יחסית ברתיחה סוערת. לא שיצא רע, אבל לדעתי אם הצלי היה מבושל שלוש שעות במקום שעה וחצי היינו מקבלים תוצאה אחרת לגמרי, טובה יותר לטעמי. אבל נו, הינה סיבה לחזור על האירוע הזה, לא?

מיד כשהאש בוערת, נניח את הפויקה על האש לכ- 20 דקות. אנחנו רוצים להביא את הפויקה לטמפרטורה גבוהה מאוד. אם יש לכם מדורה רצינית ופויקה עם "רגליים" קטנות לייצוב, סביר להניח שהרגליים ממש יאדימו – אז תדעו שהפויקה מוכנה לתחילת עבודה. העלאת הטמפרטורה דרושה משתי סיבות עיקריות – הראשונה היא שריפת כל שארית לתבשיל הקודם, בין אם שאריות טעם ובין אם מדובר על לחיידקים כאלה ואחרים, והסיבה השנייה היא שעוד רגע קט נזרוק כמות יפה של בשר על מנת שייחרך קצת, ואנחנו רוצים שהסיר יהיה חם מספיק בכדי שהבשר "ייסגר" ולא יבושל.

DSC04152

להמשיך לקרוא צלישטח

טעמי קיץ בצנצנת

כבר המון זמן שלא כתבתי. בערך שלושה שבועות. אמנם היו לי תירוצים אין ספור וגם סיבות אובייקטיביות אמיתיות, אבל כנראה שעברתי איזה שהוא משבר כתיבה קטן. האמת שגם עכשיו הייתי צריך לשכנע את עצמי להתיישב ולכתוב. זה בסדר, אם להמינגוויי מותר, אז גם לי זה כנראה בסדר.

את השבוע האחרון של החופש הגדול ביליתי בנופש מסוג "אָלֵק אינקלוסיב" ("הכל כלול") עם שתי משפחות נוספות של חברים. היה מדהים וכיף ומטרף – אמנם אני (והאמת שגם זוגתי שתחיה והילדים) לא טיפוסים של רביצת בריכה, אבל האמת שנהנינו פשוט מה-"להיות ביחד". האמת שבשבוע הזה הכרתי את הילדים שלי הרבה יותר טוב, פתאום גיליתי שיש לי שני שחיינים מדהימים בבית, שאין להם פחד והם מוכנים לקפוץ לבריכה מכל מקום ובכל צורה, ואם יש מגלשה מטורפת זה עוד יותר טוב. ביום האחרון גם הבנו שאם יום אחד נרצה לפתוח קרקס מים, זה אפשרי לגמרי – הילדים קפצו מהכתפיים ומהידיים שלי בלי אבחנה, כל אחד בנפרד ואפילו בתרגילים משותפים כשאחד קופץ מהכתפיים שלי והשני עושה סלטה כשהוא עומד על כפות הידיים שלי. להלן, "משפחת הודיני הרטובה".

גאווה נוספת היא שלמרות שהאוכל זורם כמים, חופשי חופשי בלי הגבלה, הצלחתי לא לרדת מהפסים לגמרי ולעלות פחות מקילו בטיול כולו (ותאמינו לי, לחובב מתוקים כמוני זה לא טריוויאלי). אני גם משכנע את עצמי שרוב העלייה במשקל היא גם מספיחת מים לתאים בגלל שאכלתי יחסית יותר סוכרים מכרגיל – ואני מסודר.

כשחזרתי, הכתה בי ההבנה שבעצם הקיץ עוד מעט נגמר. הקיץ היא העונה שאני הכי אוהב – אני שונא קור, ולמרות שאני מזיע בקיץ כמו סוס אני מעדיף את זה על הליכה ברטוב ובקר. וחוץ מזה – בקיץ יש עושר של פירות מדהימים שאי אפשר להשיג בחורף – אפרסקים, אבטיחים, תאנים, שזיפים, שסק, משמשים, מה שתרצו. עושר ואושר אמיתי של פירות. ובחורף? אה כן. יש תפוחים. לא שאני מזלזל בתפוחים, אבל בכל זאת, אין מה להשוות.

מה הפלא אם כך שמיד למחרת כשחזרנו רצתי לקנות לי קופסה גדולה של תאנים גדולות וסגולות, כאלה שממש מתפוצצות מרוב סוכר שרוצה לצאת החוצה (בתאנים יש לרוב מתאם הפוך בין הצורה לבין הטעם – ככל שהם יותר מפוצלחות ונראות רע הן יותר מדהימות בטעמן), ואחת של שזיפי "שגיב" (שזיף "הונגרי" סגול ומאורך)? עוד כשהייתי בדרך לקנות את הפירות גמלה בליבי ההחלטה להכין ריבות בכדי לשמר קצת את טעם הקיץ ולהשאיר לי אותו.

האמת שעד לפני כשנה וחצי פחדתי, כמו הרוב, מהכנת ריבות. זה תמיד היה נראה לי מסובך ומסוכן. כשהתחלתי להכין ריבות הבנתי שזה פשוט פשוט פשוט – ואפילו הרשיתי לעצמי לשנות קצת את המתכונים ולהוסיף איזו התחכמות קטנה שלי לכל מתכון. אני מאוד אוהב להוסיף לריבות תמצית וניל איכות כשמתאים (לדוגמה, ריבת תות). במקומות אחרים אני מאוד אוהב להוסיף תבלינים ואלכוהול בכדי "לשבור" או "לעגל" את הטעמים. תבלינים לרוב "שוברים" את הטעמים – הם מוסיפים מימד "לא קשור" לריבה ולוקחים את הטעם שלה למקום אחר. בגלל זה אני מאוד אוהב צ'אטני (צ'אטני מנגו ועגבניות ירוקות לדוגמה) שבחלק מהמקרים הוא פשוט ריבה שמבוססת על פרי אבל עם המון "חיתוכים" עם זנגביל, זרעי כוסברה, פלפל שחור ועוד טעמים שלוקחים את הריבה למקום שהוא מאוד לא מובן מאליו.

אלכוהול, מצד שני, ובעיקר ליקרים ויינות מתוקים, לוקחים את הריבה למקום מאוד "רגוע" – הם "מעגלים" את הטעם של הריבה ומוסיפים לה טעמים מאוד עדינים – צריך רק לבחור את הליקר הנכון ולהשתמש בליקרים איכותיים – חבל להכין ריבה מפרי טרי, לעמוד ולעמול, ובסוף לשפוך פנימה ליקר רמה ג' (מי ששתה פעם "פיזאנג אמבון" אמיתי מאינדונזיה, לעולם לא יוכל לשתות את התוצרת הישראלית שמורכבת מתמציות טעם, תמציות צבע ותמציות מתכת). בהכנה נכונה של ריבה, הטעמים המקוריים של הפרי בולטים מאוד וחבל להרוס אותם – אם אין לכם את הליקר ה-"נכון", אל תוסיפו.

כמה דברים לגבי סוכר בריבה – אני מכין את הריבות שלי עם סוכר לבן בלבד מאחר ויש לו טעם נייטרלי. לסוכר חום ולדמררה יש טעם מורגש שפירות מסוימים לא אוהבים והוא משפיע על טעמה הכללי של הריבה (למרות שדמררה מעט מאוד).

חשוב להבין שלסוכר יש שלושה תפקידים בריבה – טעם, מרקם ושימור. לגבי הטעם אני מעריך שלא צריך להסביר.

לגבי המרקם – כאשר הסוכר מבושל לאורך זמן בתוספת של חומצה, כגון החומצה הנמצאת בפרי עצמו, בלימון או אפילו מוספת בצורה מלאכותית כגון חומצה אסקורבית (מלח לימון) או קרם טרטר, הסוכר הופך למה שנקרא "סוכר אינברטי". סוכר אינברטי הוא צורה נוזלית של סוכר שעבר בעצם תהליך של פירוק למולקולות המרכיבות אותו. הסוכר הלבן כמו שאנו מכירים אותו הוא "סוכרוז"., ולאחר תהליך הבישול הוא מפורק לפרוקטוז וגלוקוז (כל מולקולה של סוכרוז מורכבת ממולקולה אחת של פרוקטוז ואחת של גלוקוז). מה שמתקבל הוא בעצם סירופ סוכר חלק ועדין, שאינו "קריסטלי", ששומר על מרקם חלק ולח של הריבה. "סוכר אינברטי" עוזר לשמור על הלחות במוצרים המכילים אותו ויש לו יכולת שימור הרבה יותר טובה מסוכר רגיל. למי שממש מתעניין – יש עוד המון מידע ב- Wikipedia.

הפקטור האחרון הוא השימור – ריבה הומצאה במקור בכדי לשמר את הפירות שיהיה מה לאכול בחורף. מה משמר בתהליך ההכנה? פשוט מאוד – חיידקים אינם יכולים לחיות במקומות בהם ריכוז הסוכר או המלח גבוה מדי. בריבה, כמו שאתם בטח מבינים, ריכוז בסוכר לא רק גבוה מדי, אלא גבוה אחושלוקי. חיידקים הנקלעים, רחמנא ליצלן, לריבה ימצאו את עצמם מצומקים ומתים די מהר. עקב כך, שימו לב שאתם לא יוצרים בריבה מקומות שקל לחיידקים להתרבות בהם – לדוגמה, אם תכניסו כפית רטובה לריבה, המים ייצרו "אי" שבו אין כל כך הרבה סוכר, והחיידקים פשוט יפתחו שם מין סוג של לונה פארק, וחבל. מאחר ואני מכין את הריבות עם יחס סוכר נמוך יותר מהנהוג (היחס ה-"קלאסי" הוא 1:1 – ק"ג סוכר לק"ג פרי), הריבות שלי גם אמורות להישמר פחות זמן, אבל הן נגמרות מהר מדי בכדי שאוכל באמת לבדוק את זה

יאללה – מישהו מוכן לארוז לי בבקשה שתי צנצנות של קיץ? באחת תשים לי ריבת תאנים עם ליקר תאנים, ובשנייה ריבת שזיפים עם שרי דובדבנים.

נפצח בהכנת הפירות – מכל תאנה נסיר את העוקץ ואת החלק התחתון עם סכין חד. נחתוך כל תאנה לרבעים. אני מאוד אוהב ריבות עם חתיכות גדולות של פרי, אבל אם אתם לא אוהבים, תרגישו חופשי לחתוך לחתיכות קטנות ואפילו לטחון לחלוטין את הפרי. אם באמת בא לכם להתנסות ויש לכם את הזמן – חלקו את הפרי לשלושה חלקים – חתוך גס, דק, וטחון, ותכינו שלוש ריבות שונות.

 DSC03341

להמשיך לקרוא טעמי קיץ בצנצנת

מרד במסורת

קוראי הבלוג הוותיקים יודעים שהתגאיתי בעבר במסורת של שבת של פנקייקים לארוחת הבוקר אצלנו בבית. נראה שהמסורת רבת השנים ועתיקת היומין, שהחזיקה מעמד כבר לפחות איזה שלוש שנים או קצת פחות, הולכת ונשברת. בעצם, הילדים נשברים. בעצם, נמאס להם מפנקייק. מה שהתחיל כ-"אולי רק השבת תכין משהו אחר ובשבת הבאה שוב פנקייק?" עבר דרך "אבא, אפשר השבת לא פנקייק? בבקשה?" (מגיע לרוב עם פרצוף של החתול מ-"שְרֶק", ונגמר ב-"אולי די כבר עם הפנקייק? אם אתה עושה פנקייק אני לא אוכל, וזהו". התחליפים היו החל מקורנפלקס עם חלב כי בדיכאוני על הבעיטה במסורת לא התחשק לי להכין כלום, עבור דרך דייסות מדייסות שונות (אני והבכור מתים על דייסות, זוגתי שתחיה והפספוס פחות, אז הם הסתפקו בקורנפלקס עם חלב, ראה סעיף קודם). והטופ – "ארוחת בוקר של ארומה" – משמע חביתה עם בצל ופטריות או ביצת עין "רכה-קשה", סלט ירקות, לחם וגבינות. מעניין איך קראו לזה לפני שקמה לה ארומה. אה, כן. "ארוחת בוקר", ככה סתם.

ככה הלכה לה מסורת משפחתית רבת שנים (אז מה אם זה רק שלוש, זה פחות דרמטי, וכבר הסכמנו שאני "דראמי", לא?).

להמשיך לקרוא מרד במסורת