לדעתי אחד הדברים המגניבים ביותר בבישול ובלבשל זו היכולת של המבשל להשתולל ולהמציא ולחדש. זה כיף גדול שאפשר פתאום לרצות משהו, לדמיין אותו בראש, ממש לטעום אותו בדמיון, ולהוציא אותו לידי ביצוע בצורה קלה יחסית. לא תמיד זה נטעם כמו שזה דומיין, לא תמיד זה הצלחה גדולה, אבל אתם יודעים משהו, לפעמים הדרך היא החשובה. אם בא לכם, אני רוצה לקחת אתכם היום בדרך הזו, מהרגע שבו דמיינתי מנה מסויימת עד שהיא הוגשה לשולחן – למה בחרתי בחומר גלם כזה או אחר? למה בחרתי בשילוב הטעמים שבחרתי בו? למה הטכניקה הזו ולא טכניקה אחרת? אני באמת לא חושב שאני איזה ממציאן אדיר, כל מה שאני עושה זה לקחת מנות שאני מכיר, טכניקות שאני מכיר, חומרי גלם שאני מכיר ומנסה לחבר בין הכל. המנות שאני ממציא הם מנות מאוד "ארציות", שום דבר מסוג המנות ששפים גדולים מעולם כוכבי המישלן ממציאים, אלא משהו שאפשר בקלות לעשות בבית.
נורא קל לשף דגול להמציא מנה שעושה שימוש בבישול מולקולרי ובטכניקות שדורשות חומרי גלם מיוחדים או כלים מיוחדים (או סו-שף ושניים עשר טבחים), אבל הרבה יותר קשה, במסגרת מטבח של מסעדה, להוציא מנה שאפשר לדמיין אותה גם בהכנה בבית. יש כאלה כמה שפים בארץ, לא הרבה, ואם אתם מכירים / מוקירים כאלה – אשמח שתשאירו את שמם בתגובה, אני מאמין גדול בפירגון למי שמגיע.
אז איך הכל התחיל?
חוזרים מטיול קיץ בגרמניה. ארץ מדהימה, אנשים יפים ונחמדים ומקבלים תיירים מאוד, עם אוכל פשוט מדהים. כבד מאוד, אבל מטריף. אחרי 11 ימים שם, ש- 7 ימים מהם היו ימי גשם והטמפרטורות נעו באיזור ה- 15-19 מעלות, בזמן שבארץ הקודש היה, כמו שאחד מהמש"קים מהמילואים שלי אמר – "48 מעלות בצל, ולא היה צל". מה רב היה ההלם כשהטייס אמר משהו כמו "אנחנו לקראת נחיתה בנתב"ג, השעה המקומית היא חצות ועשר דקות, הטמפרטורה היא 29 מעלות". 29 מעלות בשתיים עשרה בלילה? הלו, נהג, תעשה יו-טרן, חוזרים לפרנקפורט!
נוחתים.
תור מטורף בביקורת הדרכונים. מה עוזר לי הכרטיס של ביקורת הדרכונים הביומטרית כשהילדים צריכים לעמוד בתור הנוראי והמיוזע הזה? טוב, מתפצלים, אני הולך להביא את המשלוחה מהדיוטי פרי ואת המזוודות, ושתחייה סובלת עם הילדים בתור.
יוצאים החוצה.
תופת. עוד מעט אחת בלילה, משהו כמו 30 מעלות חום ו- 600 אחוזי לחות. כרגיל, כמו שמן אמיתי, אני כבר חושב מה אוכלים מחר, הרי אנחנו כבר בארץ, ואי אפשר להשתמש כל הזמן בשירותיהן של מסעדות, כלומר צריך לבשל. מה אוכלים בחום הזה? בדרך הביתה אני חושב לעצמי ואין לי שום מושג מה אני מבשל מחר.
למחרת ביום שישי, בחום נוראי של 38 מעלות, אחרי 11 יום של נקניקיות, סטייקים, נקניקיות, גולש מבשר צבי, נקניקיות, שפצל'ה ועוד כל מיני נקניקיות ומאכלים כבדים שמתאימים למזג האוויר הקריר של גרמניה, אפילו לי כבר לא התחשק בשר. לא הייתי צריך ממש לשכנע את זוגתי שתחייה שנלך הפעם על דגים. דגם מתקשרים אצלי עם אוכל קליל.
מטבח נוסף שמתקשר לי המון עם קלילות, כנראה בגלל שפע הטעמים הרעננים והחריפים שבו, הוא המטבח התאילנדי. ומאחר שהוא גם מטבח חריף מעט, שגם הוא טעם שמתחבר לי עם קיץ (למרות שלוגית זה לא אמור להיות ככה – מחריף מזיעים וזה לא שאנחנו צריכים עוד סיבה להזיע…), אני בכלל בכיוון.
הייתי מת לספר לכם שאת המנה הזו אכלתי על החוף בתאילנד, על איזה חוף לבן עם שקיעה מדהימה ורהיטי קש או משהו דומה, אבל האמת היא שמעולם לא הייתי שם. אני אפילו לא יודע אם יש מנה כזו בתאילנד, אבל אני החלטתי שאני מכין קבב דגים עם טעמים אסייתיים, וזהו. בדרך מהלימודים ביום שישי לקניות, אני כבר יודע מה יהיה בתוכו – יהיה בצל קצוץ, ושום, ועגבניות, וכוסברה קצוצה דק-דק, ופלפל חריף, ומשחת קארי אדומה, ורוטב דגים קצת.
וליד יהיה איזה רוטב. בדיוק כמו הטחינה שבאה ליד הקבב הבשרי, אני רוצה משהו ליד אבל לא טחינה. משהו שונה. במרקם של טחינה אבל לא.
הכל כבר התחיל להתחבר בראש – דג קצוץ דק אבל לא מדי, בטח שלא טחון, הירקות, ההטעם המעקצץ של משחת הקארי והריח המסריח של רוטב הדגים שהוא בלתי נסבל לבד אבל כל כך מדהים כשהוא ביחד עם כל הטעמים שצוינו למעלה.
