לפני כמה שבועות מישהו דיבר איתי על הבלוג שלי, ונתן לי את המחמאה הכי גדולה שיכולתי לקבל. "אתה כותב בדיוק כמו שרי אנסקי", הוא אמר. ואני, באותו רגע נמסתי לרגע. שרי אנסקי היא מבחינתי הכוהנת הגדולה של כותבי האוכל – קודם כל, היא מפרסמת מתכונים מדהימים שהם אפשריים להכנה על ידי כל אחד, כל מה שצריך זה קצת אהבת אוכל ובישול, וזהו. אבל חוץ מזה, היא כותבת בכישרון ומתבלת כל מתכון בסיפור האנושי שמסביבו. בקיצור, היא כותבת האוכל האהובה עלי ביותר, ונותן המחמאה הזו לא יכול היה לפגוע יותר במטרה.
הבסיס למתכון הבא מגיע מהספר שלה, "אוכל" – האמת שאין לי מושג איך הספר הזה הגיע אלי הביתה, אני לא זוכר שקניתי אותו, אבל כבר הרבה זמן שהוא אצלי ומהווה השראה גדולה לבישולים שלי. בספר היא מספרת על כך שיום אחד חבר של הבן שלה מספר לה על הקציצות שאבא שלה עושה, שהן הדבר הכי טוב בעולם, ושהיא חייבת ללמוד מאבא שלו איך להכין אותן.
אתם יודעים משהו, גם אני אעצור כאן ולא אספר לכם ממה עשויות הקציצות, אני בטוח שתתחברו לאמירה שכתובה למעלה – קציצות, להמון אנשים שאני מכיר (ואני כמעט ומסתכן ואומר – לכולם), מהוות את אחד מהמאכלים שמתקשרים מאוד עם הבית. אין כמו ניחוח של קציצות שטוגנו זה עתה בבית, אין כמו הטעם שלהן, ואם הן גנובות (כמו שאחי ואני היינו גונבים אותן מאחורי הגב של אמא שלנו בזמן שהיא הייתה מטגנת אותן), הן אפילו יותר טעימות. מצד שני, קציצות הן גם אחד המאכלים הכי וורסטיליים שיש – אפשר לאכול אותן חמות כחלק מארוחה שלמה, חמות בתוך פיתה, חתוכות לחתיכות על מזלג שיש עליו גם פירה, קרות (ככה, ישר מהמקרר, כמו חטיף) או בתוך סנדוויץ' של חלה מתוקה עם חרדל חריף, וזו רק רשימה קצרצרה וחלקית נורא של מה שאפשר לעשות עם קציצות.
ועוד לא דיברנו באילה רטבים אפשר לבשל קציצות, כל קציצות, ולהשביח אותן עוד יותר.
