טוב, אני אודה כבר בהתחלה – אין דבר כזה חרצ'מוצלך, אבל תודו שזה לא נשמע כזה מופרך. האשכנזים נתנו לחלק גדול מהמאכלים שלהם כינויי חיבה – הסיומת "'לך" מיועד לרוב למשהו קטן וחמוד, כמו קינדרלך (ילדים), פיסלך (רגלים קטנות, לרוב של תינוק), ופוקלך (תנחשו לבד). מצד המזון אפשר למצוא קניידלך ופיסלך (אותם פיסלך, הפעם של תרנגולות) וחריימזלך ופופיקלך ועוד רבים וטובים. רק מי שבאמת אוהב את האוכל שלו אהבה עזה יכול לקרוא למנות בשמות חיבה. אז נכון, רוב האוכל הוא בצבעי אפור-אחיד – אז בואו נסכם שהאשכנזים אוהבים מאוד את האוכל שלהם, אבל בסטיילינג הם לא הבינו גורנישט.
מבחינתי, חג הפסח הוא החג האולטימטיבי – יש בו כל כך הרבה מאכלים מיוחדים לחג, שנולדו בעצם מהרצון של היהודים בגולה להמשיך את חייהם "כאילו כרגיל" למרות שנאסר עליהם לאכול שום דבר שמזכיר דגן. בהקשר זה נראה לי, אבל יכול להיות שאני טועה (ואם אני טועה – אנא תקנו אותי בתגובות), שיש הרבה יותר מאכלי פסח אשכנזיים מאשר מאכלי פסח ספרדיים (אם שמים את המימונה בצד כמובן), ויכול להיות שזה בגלל שמנהגי הכשרות האשכנזיים בכל הנוגע לפסח הרבה יותר מחמירים ("כשר לאוכלי קטניות" זו הדרך הפוליטיקלי קורקט להגיד "כשר ללא-אשכנזים") אבל שוב, לא ממש ניהלתי כאן מחקר מעמיק אז יכול להיות שאני טועה ומטעה.
אחד הדברים שאני מאוד מחכה לו זו ארוחת הבוקר בבוקר החג. בארוחה הזו מגישים, בפעם הראשונה בכל שנה, שלושה מאכלים שאני אוהב מאוד – האחד הוא "מצהבריי", שהוא מעין לביבה ממצות שבורות, השני הוא חריימזלך (חריימזל'ה ביחיד – לביבות מקמח מצה והשלישי הוא, כמה פשוט – סנדוויץ' ממצה שהורטבה במי ברז ונמרחה במרגרינה. כן. מרגרינה, ושום דבר אחר לא ישווה לטעם הזה. אני מתעב מרגרינה כמעט בכל מצב אפשרי, מאז ומעולם תיעבתי, אבל מבחינתי – שכבה דקיקה על מצה רטובה (או על לחם לבן אחיד טרי) – אין לה תחליף.
