טבח לרגע

פרק שני ובו יסופר
איך נעורה אישתו של האיכר, האיכר –
והוא רק יצא, ואשת האיכר
התלבשה, התאפרה קלות
ולא שמעה טיפות של גשם, בחלון
והיא ידעה כבר אמש
אם היום תיזרח השמש,
האיכר יצא לו
ויחזור מחר, אה, רק מחר.
בישמה את צווארה
צבטה קלות בלחי, אשת האיכר
פתחה את דלת המיטבח
לקחה בסל ביצים, ויי"ש
לקחה גם לחם וגבינה
וכך יצאה אל אהובה
אישתו היחידה
של האיכר.

זהו.

אני אחרי זה. חוויה מדהימה, מטלטלת, מלמדת, מגניבה, מעייפת, מרעננת… חוויה כמו שחוויה צריכה להיות.

ביום שלישי, ה- 22 למרץ 2011, "חציתי את הקווים" יחד עם טל מ-"מה יש לאכול?", כחלק מפרויקט "מהמקלדת למטבח" במסעדת "קורדוברו", עברתי לחלק הפנימי של המסעדה ובישלתי כמו טבח מן המניין. שלא כמו טבחים לרוב במסעדות, שמבשלים את מה שהשף מורה להם לבשל, אני בישלתי שלוש מנות שאני המצאתי ובניתי לבד (ולא, זה לא הופך אותי לשף…).

איך הכל התחיל

קצת על הפרויקט ועל המקום – יונתן, הבעלים של "קורדוברו – טפאס וקאווה בר" בפלורנטין, החליט לערבב את האנשים שכותבים על האוכל קצת בתוך המסעדה עצמה. לפני בערך חודשיים פנתה אליי מעיין נדיר, בלוגרית בעצמה, ושאלה אותי אם הייתי רוצה להשתתף בפרויקט שכזה יחד עם טל – כלומר לבשל יחד עם צוות המסעדה של "קורדוברו" מנות שלנו. לרגע לא היססתי, והתשובה החיובית שלי הגיעה די מיד. וואו. אני הולך לבשל במטבח של מסעדה יחד עם גווארדיה של בלוגרים, כל אחד בשבוע משלו, טל ואני באותו שבוע, ומעיין ונטלי בשבוע משלהן.

all_blogerim for Cordovero

במהלך התקופה עד לאירוע המכונן עצמו, היה כיף גדול לקבל מיילים ממעיין כמו "מצורפת כתבה מ-"הארץ"", או "תסתכלו היום בתכנית הבוקר בערוץ 2, יונתן ועמית ידברו על הפרוייקט". איזה כיף.

אז הנה מה שכתבו בהארץ, והנה מה שכתבו ב-"NRG – מעריב", כתבות שהופיעו גם בגרסאות המודפסות, לדוגמה כאן ב-"עכבר העיר":

CCF10032011_00002 (1)

מכאן, דרך אגב, כל התמונות הן של טמיר כהן, שמנמ.ן רציני וצלם בחסד.

טוב, אז מה אני אבשל?

החלטתי שאני רוצה לקחת סיכון אמיתי (אך מחושב) ולבנות מנות במיוחד עבור האירוע הזה, מנות שמעולם לא הכנתי, ולעבוד עם חומרי גלם שלא עבדתי איתם יותר מדי. מבחינתי המטבח הוא סוג של מגרש משחקים, מעבדה, מקום לגילויים חדשים, ולמרות שהרעיון המקורי היה שהבלוגרים יכינו את המנות ה-"ידועות" שלהם, התעקשתי להפוך את החוויה הזו למשהו חדשני מאוד עבורי, לא רק חוויית הבישול במסעדה, אלא גם חוויה של חומרים חדשים, מנות חדשות, אפילו סגנון חדש.

מצד שני, רציתי מאוד "לשחק את המשחק של הגדולים" ולעשות מה שלדעתי שף אמיתי צריך לעשות בחלק מזמנו – לקחת מנות שהוא מכיר, מנות ביתיות, אולי אפילו פשוטות ונדושות, ולתת להן את האינטרפרטציה האישית שלו.

רציתי בהתחלה ללכת על הסגנון הקלאסי של המסעדה – טאפאס ספרדי. קצת מחשבות, קצת להפוך לכאן ולכאן, קצת שיטוט באינטרנט וכיתות אצבעות בבלוגים אחרים (גם בארץ וגם בעולם) הביא אותי להחלטה ללכת על מטבח שאמנם מדבר ספרדית, אבל לא דומה בכלום למטבח הספרדי – החלטתי לבשל אוכל מקסיקני, אבל בסגנון ובגודל מנות של טאפאס.

ממש במקרה, שבועיים-שלושה לפני שטל ואני נפגשנו עם יונתן ומעיין בשביל לסגור את התפריט, שלח לי חבר מהלימודים באוניברסיטה הודעה בפייסבוק – "קיבלתי מחבר ירק מעניין שמו "קאסבה" הבנטטה מהישרדות הפיליפינים וחשבתי שאולי תמצא מה לעשות עם הירק, אולי מרק לילדים או כל דבר אחר , בקיצור אם אתה מגיע שמרתי לך כמה חתיכות יפות, עדכן אותי אם אתה מעוניין". מכאן לשם, מחקר קצר באינטרנט על הקסאבה, שהיא שורש עמילני מאוד שממנו מפיקים טאפיוקה, הראה שאפשר להכין ממנה כל מיני דברים מעניינים – עוגות, מאפים, תוספות… משחקים שלי עם חומר הגלם הזה הולידו קינוח חדש, שקצת מזכיר קרם ברולה מבחינת הצורה ודרך ההכנה, אבל עם מרקם שונה וטעמים שונים לחלוטין.

בקיצור – ההחלטה נעשתה – טריו של מיני-קאסאדיות עם שלושה מילויים שונים שיוגשו באותה מנה, ולבבות ארטישוק ממולאים בצ'ילי קון-קרנה, שהוא אמנם לא ממש מקסיקני אבל הוא מה שנקרא "טקס-מקס", וזה מספיק, לא? לקינוח – אותו קרם קאסאבה, ואני סגור.

היום זה היום

זהו, היום הגדול הגיע – קמתי, התלבשתי, התרחצתי, צחצחתי שיניים, והתחלתי את הקניות וההכנות – מאחר וחלק מהמנות שלי דרשו בישול ארוך וקצת שלבים שהעדפתי לעשות במטבח הביתי שלי עם כלי העבודה הביתיים שלי, את המילויים של הקאסאדיות, הצ'ילי קון-קארנה עצמו, קרם הקאסאבה – כולם הגיעו לקורדוברו כשהם מוכנים (או לפחות כמעט לחלוטין).

טוב, לא כולם.

באמצע הדרך מצפון הארץ לקורדוברו, זוגתי שתחייה מצלצלת. "תגיד, בכוונה השארת את הסיר הזה באמצע המטבח?" – "איזה סיר?", אני שואל. "של הצ'ילי קון קארנה", כך היא. קיבינימט. אני כבר אוטוטו בהרצליה, אין סיכוי שאני חוזר ומביא את הצ'ילי, והלחץ רק מתחיל. סיכמתי איתה שהיא תגיע הכי מוקדם שאפשר וקיוויתי לטוב. "יונתן, הארטישוקים הממולאים בצ'ילי קון-קארנה לא יהיו מוכנים ב- 19:00". לא נורא, נסתדר.

בסביבות 17:00, שעה מאוחר מדי (מי חשב שבאמצע השבוע יהיה לי פקק של כמעט שעה מהכניסה לתל אביב עד לפלורנטין?), נכנסנו למטבח. התאפסות מהירה, איפה הכלים, איפה המזווה, איפה המקרר, איפה אפשר לחתוך, איפה הזבל, איך מדליקים אש, איך מרתיחים מים, איפה חומרי הגלם, ואפשר להתחיל את שלב ה-"מיזון פלאס", השלב שבו מכינים את כל מה שצריך בכדי שכשמגיעים לשלב שבו מדפסת ה-"בונים" מתחילה לירוק הזמנות, אפשר רק לחבר את הכל, לעשות רק את השלבים שחייבים לעשות ממש לפני ההגשה, והופ – לצלחת ומשם, בעזרת המלצריות, לשולחן.

למי שחושב שכל המטבחים נראים כמו המטבח של "הרברט סמואל" של יונתן רושפלד או מגרשי הטניס שאפשר לראות בתכניות בישול, זה הזמן להעיר אותו מהחלום. המטבח של קורדוברו, כמו ברוב המסעדות, הוא פונקציונלי וקטן, עם מקום בדיוק לטבח אחד ועוד שניים-שלושה עוזרים שתפקידם להכין את המנות הפשוטות יותר ולשטוף את הכלים. במטבח מסעדה יש מעט מאוד "זוהר" מצד אחד, אבל פונקציונליות מרובה – להבות חזקות, משטחי עבודה גדולים שלא צריך לדאוג לשרוט אותם, המון סכינים, מחבתות, כלי עבודה – מה שתרצו. עכשיו, למטבח הקטן הזה נכנסנו גם טל וגם אני. מאחר ושנינו לא בדיוק אנורקטיים, וטל גם הגיע עם התרמומיקס, היה ברור שהולך להיות מעניין. אם תוסיפו לזה את העובדה שכשנכנסנו זה היה ממש כשפתחו את המסעדה באותו יום, עוד לפני שהמזגן התחיל לעבוד, המטבח היה די חם (וכמי שסובל מאוד במקומות חמים, גם די מלחיץ), אבל כמה דקות אחר כך שמעתי את ה-"מכה" של מנוע המזגן מתחיל לעבוד את משב הרוח על הפנים שלי, ונרגעתי.

אמנם חלק מהפרודוקטים היו כבר מוכנים – קרם הקאסאבה, הצ'ילי קון קארנה (עדיין בדרך), רוטב הגמבות ומילוי הפטריות ופיסטוקים של הקאסאדיות, אבל היה לא מעט להכין – לסיים את מילוי הפלפלים וחזה העוף, להכין מאפס את מילוי השרימפסים החריפים – מספיק עבודה. למרות זאת ניסיתי לא להילחץ ולעבוד לאט ומסודר.

ב- 18:00 נכנס יונתן ואמר את המשפט הבא – "מזכיר לכם שב- 19:00 הזמנה ראשונה". "קיבינימאט, אידיוט, למה היית צריך להיכנס לזה?", כך המוח שלי בתגובה. "אין בעיה", עניתי לו כאילו כלום, אבל הרגשתי איך הביצים שלי רועדות like there is no tomorrow. מאותו רגע נכנסה הרגשה חזקה מאוד של לחץ ואפילו שאלתי את עצמי – "אידיוט, למה היית צריך להיכנס לזה?". ומיד המחשבה השלילית הזו פינתה את מקומה להבנה שכל כך הייתי צריך להיכנס לזה, להתנסות בזה, ליהנות מזה – וגם אם אני אכשל… מה יקרה?

זהו, הכנות אחרונות – מקלות הלחם שטל ואני החלטנו (ממש ברגע האחרון) להוציא כפינוק ללקוחות כבר יצאו מהתנור (מזל שטל גם הזכיר לי להוציא אותם), הממרחים שמלווים אותם (ממרח פלפלים קלויים וקשיו ואיולי זיתים שטל הכין) כבר מוכן.

זה הזמן להתחיל גם לחתוך בעזרת רינג (טבעת מתכת) את הטורטיות הגדולות שמעיין הביאה מ-"טרז פזוס" – מקדש האוכל המקסיקני של איתמר דוידוב. למי שלא מכיר את השם, איתמר הוא הכהן הגדול של האוכל המקסיקני בישראל, וב- "טרז פזוס" הוא מייצר טורטיות ומוצרים מקסיקניים נוספים, ומייבא חומרי גלם מהממים שמהווים חלק מהקסם של המטבח המקסיקני כמו ממרח צ'יפוטלה (שהשתמשתי בו בשביל לתבל את השרימפסים) ורוטב מולה רוחו (רוטב מקסיקני שמורכב ממעל 20 מרכיבים, ביניהם כל מיני סוגי צ'ילי וגם… שוקולד מריר) – במולה השתמשתי בכדי לתבל את הצ'ילי קון-קארנה. תוך כדי העבודה עם הרינגים בכדי לקרוץ את המיני-טורטיות, באיזה שהוא שלב הפסקתי להרגיש את היד בגלל הכאבים שנגרמים מהלחץ של הרינג על כף היד. מה לא עושים בכדי שתהינו?

18:45 – מילוי הפטריות נטעם והתיבול שלו תוקן, חזה העוף הוקפץ יחד עם הפלפלים, השרימפסים תובלו וטוגנו, אפילו האורז הירוק עם תועפות השום הירוק מוכן כמצע שעליו נגיש את הארטישוקים הממולאים עם הצ'ילי קון-קארנה (שיגיע כבר!). אפילו קרם הקאסאבה קר קר קר. זהו. אפשר להתחיל.

19:00 – סרוויס

החלק שבו מדפסת ה-"בונים" (מדפסת שמזכירה מאוד מדפסת של קופה רושמת, שמדפיסה את ההזמנות שמתקבלות במסעדה בתוך המטבח בכדי שהצוות יידע מה צריך להכין) הוציאה את הבון הראשון היה די מלחיץ וזה ממש בלשון המעטה.

"מנת קאסאדיות אחת", כך אומר לי אבי, הטבח במשמרת היום, ואני מנסה לנשום נורמלי.

199107_198245393529485_120168428003849_620360_7776683_n

אש בוערת בכיריים, מחבת אחת, קצת שמן, שלוש מיני טורטיות על השמן, קצת רוטב גמבות על אחת מהן, גבינה, שרימפס על אחת, עוף על אחרת ופטריות על השלישית. עוד גבינה, כיסוי בטורטיות והופ – המנה כמעט מוכנה.

עכשיו נשאר לי רק להפוך את הקאסאדיות. זה היה גם הזמן לגלות שהמחבתות במסעדה עובדות קצת שונה מאלה שאצלי בבית, ופתאום הקאסאדיות נדבקות לי. קיבינימאט, מה לעזאזל אני עושה?

קצת עזרה מאבי (שלאורך כל הערב הציל לי את הישבן כמה פעמים), והופ, מנה ראשונה מונחת על הצלחת. גארניש קטן של שמנת חמוצה, קצת עירית, טיפטוף של רוטב פסטו מלמעלה. והמנה מצולחתת בצורה מושלמת.

בינתיים הגיעה זוגתי שתחייה יחד עם הבן הגדול שלי שהתגאה והתרגש כמעט כמוני מההופעה שלי במטבח של קורדוברו, ולמרות הרמת גבות מכמה אנשים עם נשמה טובה ופה גדול, החלטתי שיותר חשוב שהוא יבוא ויראה איך אבא שלו מגשים חלום קטן מאשר עוד איזו שעה-שעתיים-שלוש שעות שינה (ועוד לפני מבחן במדעים, ממש אבא מתעלל, אם לא הייתה שביתה של העובדים הסוציאלים בטח היו עוצרים אותי). יחד עם זוגתי הגיע גם החיוך הענק שלה והפירגון שלה שהחזירו לי את הצבע ללחיים, ואולי זה היה גם סיר הצ'ילי קון-קארנה שהיא החזיקה ביד.

בכל מקרה, הופ, הנה אפשר להתחיל להכין גם צ'ילי. בדיעבד התברר שהייתי יכול לנצל את הזמן עד שהגיע הצ'ילי קון-קארנה לבישול חלקי של תחתיות (לבבות) הארטישוק, מאחר וחלק מהמנות יצאו (בעיקר עם הארטישוקים הגדולים) כשהארטישוק לא מוכן לגמרי.

ובכל זאת, עכשיו יכולתי למלא את תחתיות הארטישוק עם הצ'ילי קון קארנה הסטנדרטי שלי, שהפעם תובל קצת שונה מכרגיל (הפעם הוספתי רוטב "מולה רוחו" שמוסיף המון טעם וגם מעט חריפות ומתקתקות). את הרוטב סיננתי לחלוטין ושמרתי בצד. תחתיות הארטישוק מולאו בצ'ילי קון קארנה, נטבלו במעט קמח וטוגנו עד להשחמה – מטרת הטיגון והקימוח הוא "להדביק" את המילוי לתחתיות הארטישוק בכדי שלא יתפרקו בבישול.

למחבת נשפכו קצת מים, קצת רוטב של הצ'ילי קון קארנה (שסונן מהצ'ילי עצמו), האש הוגברה עד שהכל רתח בטירוף וחימם ובישל (לא תמיד מספיק) את הארטישוק, עד שהרוטב הצטמצם והסמיך.

שתי כפות של אורז ירוק, שני ארטישוקים, גם כאן גארניש של שמנת חמוצה וקצת ירוק, והופ – אפשר לצלצל בפעמון, עוד מנה מוכנה.

לאורך כל הזמן הזה ניסיתי לדלות, ללא הצלחה יתרה, מידע מהמלצריות ומיונתן לגבי איך יצאו המנות, הלקוחות מרוצים? לא מרוצים? הערות, משהו? כלום.

במקביל גם טל כמובן לא נח יותר מדי, המדפסת פולטת מספיק הזמנות לברוסקטות שלו, אחת עם סלסת עגבניות ולימון, אחת עם חצילים שרופים ודבש (מדהים!), ואחת עם גוואקמולה.

גם מרק הפלפלים של טל לא נשאר חייב, וכל כמה דקות נפלטת עוד הזמנה למנה הצבעונית והטעימה הזו – מרק של פלפלים קלויים, יין אדום וקרוטונים שטל הכין במקום מג'בטות ושמן זית, עם נגיעה של שמנת חמוצה שמתפקדת גם כקישוט וגם כשוברת טעם.

בערך ב- 21:00, ברגע שמדפסת הבונים נרגעה קצת, ניצלתי את ההזדמנות ופרצתי החוצה לחלל המסעדה בכדי לפגוש קצת את "הפציינטים" שאוכלים את האוכל שלי. מבט זריז בלי שאף יראה, נראה שיש לא מעט צלחות שאני מזהה עליהן סימנים של קאסאדיות ושל ארטישוק, איזה כיף, הצלחות כמעט כולן נקיות כמעט לחלוטין. אוקיי, לפחות הם לא שנאו את זה.

סיבוב בין המוני החברים שהיו שם איששה את ההרגשה שהמנות יצאו טוב. איזה כיף, אנשים אוהבים את מה שבישלתי. האמת שמישהו אמר לי אחר כך משהו כמו "מה ציפית? אתה מבשל טוב, למה שלא יאהבו?" – ולי זה לא היה ברור בכלל. זה בסדר להצליח לקלוע לטעמם לזוג חברים שאתה מארח בבית, אבל להצליח לקלוע לטעמם של 20-30 איש שיושבים במסעדה, גם אם רובם הוזמנו על ידי ובאו "להשתתף בשמחתי" – עדיין, מה אגיד לכם, נראה לי אתגרי משהו.

מדי פעם קראו לי למטבח להכין עוד מנה כזו ועוד אחת אחרת, הקצב כמובן הרבה יותר איטי אחרי שטף ההזמנות של 20:00. והנה, אורח ראשון מבקש קינוח. קרם הקאסאבה הראשון נשלף ומתברר שהוא קצת קפוא מידי, אבל לא נורא. סוכר, קירמול, טועמים את הקינוח הראשון בכדי לוודא שהוא כמו שצריך. וואלה, יצא טעים.

עוד קינוח נשלף, הפעם זה שבאמת ייצא ללקוח, סוכר, קירמול, והופ – הפעמון שוב קורא למלצרית שמוציאה את הקינוח למי שהזמין.

מנוחה לא ארוכה תוך כדי סיבוב בחוץ, ובסביבות 21:45 מתחיל המושב הבא ויחד איתו לחץ עוד אפילו יותר רציני של הזמנות. פתאום צריך להעמיד שתי מחבתות שבכל אחת יש 6 מיני קאסאדיות (כלומר שתי מנות בכל אחת), וגם הארטישוקים פתאום מתחילים לרוץ בקצב קצת יותר מהיר. האמת, אין לי מושג כמה מנות הוצאתי לאורך כל הערב, אבל נראה לי שיצאה כמות יפה.

נגלה אחרונה של מנות, עוד כמה קינוחים, ונראה שאנחנו אחרי. עבר מהר. מהר מדי, הצלחתי ליהנות (מאוד!) ואפילו לא היה קשה כל כך (הייתי בטוח שיהיה הרבה יותר קשה).

סוף דבר, כמעט

זהו, שוב אני יכול לצאת מהמטבח, עכשיו כבר הרבה יותר נינוח, לשבת עם שלל החברים והמשפחה שהגיעו בכדי להביע את התמיכה שלהם, לברר מה היה טעים ומה לא (מתברר שחלק מהארטישוקים, כמו שכתבתי, יצאו כשהם לא מוכנים לחלוטין), ונראה שרוב הלקוחות נהנו. איזה כיף.

שלב הסקת המסקנות

"נו, אז אתה פותח מסעדה?" – שאלו אותי לא מעט אנשים במהלך הערב וגם לאחריו. אז התשובה הקצרה היא "לא". התשובה הקצת יותר ארוכה, והיא באמת אחרי הבנה עמוקה של החוויה שעברתי, היא שעד כמה שנהניתי (בטירוף!) מהערב ומהעבודה בתוך המטבח, מה שהיה חסר לי לאורך כל הערב זה הקשר עם ה-"פציינטים" – כשאני מבשל בבית או אצל חברים, אני רוצה ורגיל לראות את התגובות של האנשים כשהם אוכלים את האוכל שאני אוכל, חשוב לי מאוד לראות ולשמוע שהם נהנים ממקור ראשון. כששואלים מישהו – "נו, איך? טעים?" הוא יכול לזייף ולשקר בגלל ש-"לא נעים", אבל כשמסתכלים לו על הפנים, על מהירות הלעיסה, על הבליעה, על הקולות שהוא עושה, קל מאוד להבדיל בין מישהו (או מישהי) שמזייף או שהוא באמת חווה אורגזמה בבלוטות הטעם שלו.

מעבר לכך, מי שמכיר אותי יודע שהבישול עבורי הוא תחביב, הדרך שלי להירגע מיום או שבוע קשים עוברת הרבה פעמים במטבח, לאו דווקא בבישול של מנות מסובכות אלא הרבה פעמים בבישול של אוכל פשוט, עדיין מעניין וטעים ועם טעמים חדשים וחומרי גלם חדשים, אבל עדיין… אני לא יודע כמה אני אהנה כשרמת המחויבות תהיה גבוהה כל כך. מסעדה, חברים יקרים, היא כנראה לא כמו שום מקום עבודה אחר – ומי שמכיר אותי יודע שאני לא עצלן ואין לי בעיה לקרוע את התחת, אבל אני מפחד שאני לא מוכן היום לרמת השיעבוד שמסעדה בבעלותי תדרוש ממני.

אני בטוח (ומקווה!) שיהיו עוד מסעדות שירימו את הכפפה ויזמינו בלוגרים בכלל ואותי בפרט לבשל אצלם, ואתם יודעים משהו, אני מת שזה יקרה! מבטיח לכם שאתם תדעו מזה (כמעט) ראשונים.

אז מה היה לנו? כמה שבועות של התלהבות, הרגשה של "כמו שף" לתקופה קצרה מאוד (של בניית המנות והעבודה עם חומרי הגלם החדשים), המון פירגון מחברים קרובים ורחוקים מהמשפחה ומקוראי הבלוג וחברי הבלוג בפייסבוק. ועוד המון המון פירגון מזוגתי שתחייה שנהנתה כמעט כמוני מהניסיונות ומההתלהבות. היו לנו את שלושת הימים שלפני שהיו טעונים בהמון התלהבות והמון ציפייה, והיה לנו את יום שלישי עצמו, ה- 22.3.2011, שהיה מלא בעבודת הכנה במטבח הפרטי שלי החל מהבוקר, ובערב – עוד קצת עבודת הכנה, הגשה, כיף, פחד מכישלון, הנאה מהחוויה, הנאה מההצלחה, וחיוך אחד גדול וארוך שלא ירד לי מהפרצוף עד שהגעתי הביתה.

תודות

קודם כל לזוגתי שתחייה שפירגנה ודחפה וחייכה ועזרה והבינה לאורך כל השנים ובמיוחד בשבועות האחרונים שהנה יש לי הזדמנות לפרוח, וכל מה שהיא צריכה זה להשקות קצת, ולתמוך, ולתת לי קצת ספייס, ולעדור קצת מסביב כדי שיהיה לי נוח, והיא עשתה זה בכזו אהבה שזה פשוט גאווה להיות נשוי לה.

לטל סורסקי מ-"מה יש לאכול?" שהיה השותף שלי לכל העניין, שהדביק אותי חזרה לקרקע כשהיה צריך והיווה השראה לאורך כל הדרך… את ההתרשמות של טל ד"א תוכלו לקרוא אצלו בבלוג.

ליונתן הלר, הבעלים של "קורדוברו" – תודה רבה על האומץ וההשקעה "למסור" את המטבח שלך ואת השם של המקום שלך ואת המוניטין שלך בידי בלוגר שאולי קראת את מה שהוא כותב, אבל מעולם לא טעמת אפילו קפה שהכנתי. ולכל הנשמות הטובות שחושבות שיונתן הרוויח הרבה פרסום ולקוחות מהפרוייקט ותו לא – למעט ה-"תו לא" אתם צודקים, אבל ה-"תו לא" הזה הוא הסיכון שלא הרבה מסעדנים ובעלי עסק בתחום האוכל מוכנים לקחת. יונתן – תודה רבה על הכבוד שנתת לי לבשל אצלך.

לאבי הטבח, לאמאן וחרמון – היה לי כבוד לעבוד לצדכם בערב הזה – You are number 1!!!. אבי – הצלת לי את הישבן כמה פעמים במהלך הערב מתוך הנסיון והשלווה שלך, היה מדהים לראות אותך עובד בכזה שקט ושלווה כשטל ואני היינו באטרף…

ואחרונה וחביבה מאוד – תודה ענקית למעיין נדיר – אני כנראה אשתמש בביטוי שחוק מאוד, אבל מעיין היא באמת מזן נדיר מאוד. את מעיין הכרתי מעט מאוד לפני הפרוייקט הזה, פעם באירוע בלוגרים, פעם אחרת בטיול בלוגרים בנצרת, ובעיקר באימיילים ובפייסבוק – ולא הרבה יותר מזה. כך שבעצם מעיין "לא חייבת לי כלום" ובכל זאת רמת המחוייבות והחברות שהיא הפגינה במהלך השבועות האלה, כמובן לקורדוברו אבל גם לי כבלוגר וכחבר הייתה לא פחות ממדהימה. כשהיו לי שאלות, תהיות, קיטורים, והתייעצויות – מעיין באמת הייתה הכתובת.

מעיין – תודה רבה! עם כל הכבוד לעצמי ולשאר הבלוגרים המכובדים שלקחו חלק בפרוייקט, אני לא חושב שהפרוייקט הזה היה נראה חצי ממה שהוא נראה בלעדייך. תודה.

הפרק השלישי של השיר המדהים בביצוע של אריק איינשטיין כמובן לא יפורסם, מאחר ובפרק הזה האיכר יורה בבחור… ואני דווקא מצליח לאזן בין החיים הרגילים שלי לבין התחביב / האהבה הנוספת שלי, הבישול.

יאללה – נתראה בפעם הבאה שבעלי מסעדה יסכימו לקחת את הסיכון ולהכניס אותי למטבח שלהם…

10 תגובות בנושא “טבח לרגע”

  1. תגיד.. אתה נורמלי?? אתה משאיר אותי עם דמעות (מהתרגשות!!) לפני השינה..
    זוכר כשכתבת בראשון שעבר שיש עוד 3 ימים ותיקנתי אותך לזה שזה יומיים.. ככה הרגשתי הערב.. בין הכנות של פטה כבד.. מילוי לקובה ועוד כל מיני.. פתאום התחלתי להלחץ מזה ששלישי בערב זה אוטוטו..
    טל ואתה שיחקתם אותה למשך כל הערב ואפילו שנכנסתי למטבח מאוחר יותר עדיין ראיתי את ההתרגשות על פניכם ושמחתי שבחרנו בכם להיות חלק מהפרוייקט.

    תודה על המילים שכאן יובל..

  2. אם יש מישהו שמצליח לרגש אותי עד דמעות זה אתה.
    אני רוצה לומר כל כך הרבה דברים וזה פשוט לא יוצא, אז רק אומר שאני גאה בך.
    אתה טוב, נקודה.

    מלי נראית מדהים, כהרגלה. תגיד לה בשמי.
    טל הוא טל ואין מה להוסיף, אתה והוא (ונראה לי שכולם) יודעים מה אני חשה כלפיכם.
    מעיין… מענייני היא דבר נדיר, כשמה כן היא. לגמרי.

    אוהבת את כולכם.
    כל הכבוד .
    ארי

  3. איזה כייף! איזה יופי של ערב! ואילו מטעמים הוצאתם תחת ידכם!
    מדהימים אתם ואני שמחה שלקחנו חלק בפרוייקט המדהים הזה.

    כייף לקרוא, זה מחזיר אותי שלושה שבועות אחורה…. 🙂

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

אתר זו עושה שימוש ב-Akismet כדי לסנן תגובות זבל. פרטים נוספים אודות איך המידע מהתגובה שלך יעובד.