פשוט לפרגן פשוט

החודשיים האחרונים היו די לחוצים עבורי, קוראי הבלוג הוותיקים בטח שמו לב ל-"הורדת ההילוך" בכמות הפוסטים והמרווחים ביניהם. גם שיפוץ המטבח לא ממש עזר, וגם לא תקופת הבחינות, הנסיעה לאנגליה הקפואה לשבועיים מטעם העבודה (כמה שהייתי קרוב להיתקע בהית'רו, אין לכם מושג!). אוטוטו (ביום שני הקרוב) אני מקבל לסיים את תקופת הבחינות ולקבל בזאת את החיים שלי בחזרה.

אבל לא לקטר באנו. באנו לפרגן. כשחרשתי את הבלוגים של לירון, עמרי, אולגה, תמי וטל לרגע כמעט הגעתי למסקנה שהכל נובע מקנאה אליהם – קנאה ביכולת הכתיבה, הצילום, הפשטות של המתכונים או אולי קצב ההוצאה של הפוסטים הכל כך טובים.

דצמבר היווה את יום ההולדת הרביעי של הבלוג למי שזוכר. אחד הדברים הכי כיפיים שקרו מסביבי בארבע שנים האלה היה עושר רב של בלוגי אוכל שקמו ועלו. חלקם עלו ונעלמו כלעומת שבאו (לפחות אצלי נעלמו, אם לא בכלל), אבל חלקם הפציצו עם כותבים מדהימים ומתכונים ומשגעים וכתיבה מגניבה וכיף גדול והאמת – המתנה גדולה לפוסט הבא שהם יוציאו. אם חלק מהקוראים שלי מחכים לפוסטים שלי כמו שאני מחכה לפוסטים של הבלוגרים הללו, הסתדרתי.

במהלך דצמבר החלטתי שאני קם ועושה מעשה בעניין – החלטתי שזה לא פייר שאני מפרגן להם רק אצלי ב- Inbox אלא מגיע להם יותר – ומכאן לשם נולד המיני-פרוייקטון הזה (מקווה שהוא ימשיך ויגדל ויחזור על עצמו עם יותר בלוגים) שבו שישה בלוגרים (חמישה ואני) מפרגנים אחד לשני. אני מקווה שזה באמת במקרה שחוץ מטל מ-"מה יש לאכול" כל הבלוגים האלה הם חדשים יחסית (בני שנה או פחות), אבל גם אם כן – אני בטוח שבשנים הקרובות הם ימשיכו לפרגן לעוד בלוגרים (חדשים וישנים) וככה כל העניין הזה של פירגון הדדי ימשיך וימשיך וימשיך. "תעביר את זה הלאה"? כן. בדיוק.

המטרה? קודם כל פירגון הדדי שזה משהו שדי חסר במדינה שלנו, ומצד שני – חשיפה של הבלוגרים האלה לקוראים שלי ואת שלי לקוראים שלהם וכן הלאה. כולם מרוויחים מזה – גם אתם הקוראים שלומדים על בלוגים חדשים שלא הכרתם (וכדאי שתכירו) וגם הבלוגרים שמקבלים חשיפה גדולה יותר – שהרי "אם בלוגר מפרסם פוסט באמצע היער ואף אחד לא קורא אותו, האם הפוסט הזה בכלל נכתב" אמר כבר ניטשה, לא? (לא, הוא אמר משהו על עצים, אבל עצים כבר אין הרבה וחבל על נייר אז אני מחנטרש על פוסטים).

אז מבלי להשתהות – קבלו אותם – המומלצים שלי. כנסו ללינקים, תטיילו קצת בבלוג, ומיד אחרי שתתאהבו – תירשמו לעדכוני מיילים בכדי שלא תפספסו אפילו פוסט אחד מהבלוגים האלה. התמונות מהפוסטים הרלוונטיים, כמובן, למעט התמונה הקיטשית למטה, שנגנבה מבלוג שנקרא שבע ארבע שתיים שמונה. אל תשאלו אותי, אבל התמונה חמודה. קיטשית, אבל חמודה.

פסטרמה ביתית

הסנדוויץ' המושלם של לירון מ-"טעמים שרואים מכאן"

אני בטוח שאתם עכשיו משפשפים את העיניים ושואלים משהו כמו "על זה אתה ממליץ? על בלוגרית שכותבת על סנדוויץ'? סנדוויץ'? בחייך. בשביל זה כותבים פוסט? מה ההמלצה הבאה? על מישהו שהכין חביתה עם בצל?".

תנוחו רגע. זה לא סתם סנדוויץ', ואת הסנדוויץ' הזה לא מכינים מלחם שקונים במכולת או במאפיה. והפסטרמה עליו גם היא לא נקנתה בסופר (ותאמינו לי שאני הולך להסתבך בגלל ההמלצה הזו עם אח שלי).

לירון מכינה סנדוויץ' עם פסטרמה על לחם שיפון שהיא מכינה לבד. גם את הלחם וגם את הפסטרמה היא מכינה לבד, וכשקוראים את הפוסט הזה מבינים שמדובר דווקא במשהו די פשוט ודי עושה שכל.

האמת שאצל לירון היה לי הכי קשה לבחור פוסט. יש לה כל כך הרבה פוסטים מעניינים, רובם פוסטים של מאפים (שאני יכול רק לפנטז עליהם עקב מגבלות הדיאטה שלי), אבל מה שבאמת מעניין זו הכתיבה שלה. לירון אוהבת אוכל. באמת באמת אוהבת, והכתיבה שלה מראה את זה. הפוסט על הבייגלה הירושלמי הוא רק אחד מיני רבים שמראה כמה היא אוהבת אוכל. רק מי שאוהב אוכל יכול לזכור אוכל מימי הצבא ולהתאכזב כשהמציאות לא כמו הזיכרון ולחקור את המתכונים עד שמגיעים ל-"זה".

ואם זה לא מספיק לכם, לירון מצלמת כל כך יפה שזה כואב.

מנחש לניוקי סלק. הניסיון הראשון יצא מעט גדול

ניוקי הסלק של עמרי מ-"שביתה איטלקית"

אני חושב שהכנתי ניוקי פעמיים בחיים שלי. פעם אחת הוא יצא נוקשה וגושי ובלתי אכיל, ובפעם השניה, להבדיל, הוא יצא רך ודביק ובלתי אכיל. לפחות אני קונסיסטנטי.

ניוקי הסלק הזה נמצא אצלי ב-"to do list" מאז שעמרי פרסם אותו. אני מת להכין ניוקי כבר המון זמן, כמה פעמים שצריך עד שייצא לי כמו שצריך, והצבע המדהים של הניוקי הזה נראה לי משהו שחייבים להכין. פשוט חייבים.

עמרי הוא עיתונאי, כרגע לשעבר עד שימצא עיתון חדש שיוכל לנצל את יכולת הכתיבה המשובחת שלו, ובזמן שבילה חודש וחצי על איזה חוף באיזה גן-עדן (בקריביים, אם אני לא טועה), הוא החליט לפתוח בלוג שמתמחה באוכל איטלקי. הבחירה באוכל האיטלקי היא לא דבר של מה בכך מבחינתי מאחר והמטבח האיטלקי הוא לדעתי הכי ביתי שיש, וכשמדמיינים אוכל איטלקי הרבה פעמים התמונה שעולה בדימיון כוללת גם איזו "מאמא" עצומה שדוחסת כמויות עצומות של ספגטי לצלחת של איזה "פאפא" עצום עוד יותר. באיטליה האוכל הוא סוג של דת, וכשאין עגבניות שמתאימות לרוטב עגבניות, לא מכינים רוטב עגבניות אלא מוצאים משהו אחר להכין איתו פסטה.

בבלוג של עמרי התאהבתי די מהר (בכל זאת, הבלוג קיים רק כמה חודשים) – הכתיבה של עמרי כיפית מאוד וזורמת, הוא לא חוסך בפרטים גם על "מסביב" האוכל, על האנשים שאוכלים אותו, על החברים, על הילדים של החברים – משהו בכתיבה הזו הופך, בדיוק כמו באיטליה, את האוכל למשהו שהחיים סובבים סביבו. כיף גדול.

image

קטשופ ביתי של תמי מ-"עד הפירור האחרון"

תמי מצחיקה אותי.

אני קצת מתבייש לספר שאת הבלוג של תמי דווקא אני לא מכיר המון זמן, טל הכיר לי את הבלוג שלה כשהתחלנו לדבר על הפרויקט הזה של הפירגון ההדדי, ומאז אני סורק את הבלוג שלה בשקיקה בכדי לגלות פוסטים שעוד לא גיליתי ולראות אם יצא משהו חדש.

אבל באמת, תמי מצחיקה אותי. יש משהו בכתיבה שלה שהוא באמת רענן וצעיר ומצחיק. היא משתמשת במונחים ישראליים והופכת את האוכל למשהו נורא נגיש וקריא וכיפי. בפוסט על לחם הקסטן היא כותבת "לפניכם לחם מפואר. באמת. לחם קסטן קוראים לו, והוא כל מה שלחם צריך להיות. מלא בטעמים ומרקמים. משביע. בא טוב בסנדוויץ'. פוטוגני. טעים. ומצד שני – זהו בעצם. כלומר, בכל זאת מדובר בלחם, לא בעוזרת בית. כמה רחוק ציפיתם שנגיע איתו?". אם עוד לא שמתם לב, אני מת על ציניות.

לתמי יש כמה מתכונים לרטבי בסיס כמו מיונז ופסטו וגם קטשופ. מיונז אני מתעב, רוטב פסטו שלי הוא הכי טעים בעולם, אבל קטשופ עוד לא הכנתי. מת להכין. אני אכין. בקיץ. כשיהיו עגבניות ששוות להכין מהן קטשופ כזה, שבשאיפה הילדים שלי בחיים לא יבקשו שאקנה להם קטשופ מוכן, גם אם מקבלים איתו פוגים או שמוגים או קלפים או כל דבר אחר. זה לא יקרה כנראה, אבל המתכון של הקטשופ שלה נראה כל כך בסיסי וכל כך טעים, שאני חייב לנסות אותו.

גראבלקס של אולגה מ-"המרכיב הסודי"

את "המרכיב הסודי" גיליתי במקרה ברשימת תפוצה של בלוגי אוכל. האמת שאני חושב שראיתי לא מעט פוסטים של אולגה, אבל לקח לי די הרבה זמן עד שהגיע פוסט שתפס את העין שלי. ואחרי שהכרתי – אני לא מפספס אף פוסט. אולגה מוציאה פוסטים בקצב מטורף של 5 בשבוע נראה לי, בקצב כזה שממש גורם לי לחשוב שבעצם העבודה שלה היא לכתוב פוסטים. או לבשל. או שניהם. בכל מקרה נראה שאם זו העבודה שלה אז היא כנראה עובדת החודש או השנה או משהו דומה, מצד אחד היא כותבת מצויין (יש לה יציאות ציניות שמצחיקות אותי מאוד) ומצד שני המאכלים שהיא מספרת עליהם הם בדיוק כאלה שאני יכול להתחבר אליהם – ביתיים, נראים מצויין ועושים כבוד לחומר הגלם ולטכניקה.

הגראבלקס עושה שימוש בטכניקה שאני מאוד אוהב – שימור של דגים ובשר בעזרת מלח וסוכר שמבשלים מעט את הדג (סלמון במקרה הזה) ומחדירים אליו את הטעמים. המשקולת שמניחים על הדג מאפשרת לנוזלים לצאת, להמיס קצת את הסוכר והמלח וליצור מאין תמיסה שגם חודרת חזרה אל תוך הדג. אני מת על גראבלקס.

ריזוטו האפונה והלימון של טל מ-"מה יש לאכול"

לא סתם השארתי את טל לסוף. זה ממש לא סוד שטל הוא בעצם האחראי לזה שיש לי בלוג. אני כמעט בטוח שהפוסט של מרק האפונה גרם לי "לרצות גם" לכתוב בלוג, אבל הפוסט על הריזוטו של האפונה והלימון לדעתי מייצג מאוד את הכתיבה והבישול של טל.

זה גם אולי הזמן לספר שטל ואני חברים כבר המון שנים, וגם בחיים המקצועיים שלנו היו לא מעט נקודות השקה). כל כך הרבה שנים (מאז 97) שזה מכאיב לחשוב כמה שאנחנו זקנים. את טל הכרתי במכינת הטכניון (אנחנו מדברים "וולאדימירית שוטפת" מאז, ע"ש וולאדימיר ז"ל שהוא המרצה הכי מדהים שפגשתי בחיים שלי), ואח"כ הוא המליץ לי להתראיין לנטוויז'ן שם הוא עבד, ואח"כ נפגשנו שוב בכל מיני מקומות, ומ- 2008 אני קולגה שלו גם כבלוגר.

אז למה הפוסט הזה? דבר ראשון מתוך קנאה. דבר ראשון יש לטל את שוק נצרת 15 דקות ממנו, מה שאומר שיש לו גישה לתוצרת טרייה ומדהימה שאפשר להשיג רק בשוק, והכי כיף בחורף, כי יש תוצרת מגניבה כמו אספרגוס בר וחרדל בר, ועולש, וכל מיני כאלה עלים שרק הערבים הגליליים אוכלים. ומיד אחרי עניין השוק בא עניין האוכל הפשוט, הביתי, עם מינימום פלצנות אבל עם הקפדה, הרבה יותר ממני, על מה שצריך להקפיד. נראה לי שטל משתמש הרבה יותר ממני בציר עוף שהוא מכין לבד, וברסק עגבניות שהוא מכין לבד בצנצנות של ריבה, ובכלל, כשקוראים את הפוסטים שלו מבינים כמה פשוט זה להכין אוכל טעים ובריא שעושה חשק לאכול אותו כמעט מתוך המסך. וכשמוסיפים לזה את הכתיבה הקלילה והמצחיקה והצינית שלו, אז זה בכלל מהווה חומר קריאה כיפי.

ורגע לפני שאני מפרגן לעצמי אני רוצה רגע לפרגן לעוד מישהי. בקטנה. מישהי שהיא לא חלק מהפרוייקטון הזה במקור, אבל פירגנה לנו כאילו היא כן. נריה מהבלוג "לא דיברנו עוד על עגבניה" קראה את הפוסט אצל טל, קראה בעוד בלוג, והחליטה שלמרות שלא הזמנו אותה לשחק היא מצטרפת. אז האמת שאת נריה ואת הבלוג שלה לא הכרתי לפני זה, ותודה לטל שהאיר את עיני ושלח לי את הלינק, ומגיע לה פרגון בגלל שהיא פרגנה בלי שפרגנו לה. ועל זה הרי כל הפרוייקט הזה, לא? אה כן, וגם בגלל שעכשיו אני שר לעצמי בלב את "לא דיברנו עוד על אהבה" של אהוד מנור. אחד השירים.

יאללה, שאפרגן קצת לעצמי? האמת שחשבתי לכתוב משהו מסובך ופלצני, כזה שאומר שלבחור את הפוסט שאני הכי אוהב זה כמו לבחור ילד. שטויות. אי אפשר לבחור ילד. מצד שני יש פוסטים שאני אוהב מאוד ויש כאלה שפחות ויש כאלה שהוצאתי וכבר מחקתי בגלל שבראיה לאחור, הם לא צריכים להיות כאן. האמת שהיה ממש לבחור, כי עברתי על כל הפוסטים ונזכרתי בכל מיני מאכלים ובעיקר ברגשות ובזכרונות שהם מעלים, וגם ראיתי שבעצם הכתיבה שלי השתנתה לאורך החיים של הבלוג, וכמו שאני השתניתי המון בשנים האחרונות ובעיקר התבגרתי, גם הוא. ובכל מקרה, הפוסט שבחרתי לפרגן לבלוג שלי דרכו הוא הפוסט על הרוסטביף.

eebcdc7e908f11e1b9f1123138140926_7

שתי סיבות לבחירתי במנה הזו (וזה חוץ מזה שהיא מצויינת לדעתי, אחרת היא פשוט לא הייתה מופיעה כאן) – האחת, בגלל שהיא מייצגת את כל מה שהבלוג הזה מייצג. פשטות, קלות הכנה, הקפדה על חומר הגלם והבנת הטכניקה. שני האחרונים הם הסודות להכנת אוכל טוב ושלושת הראשונים הם הכללים של האוכל שאני מכין. סיבה נוספת היא העובדה שמאז שאני זוכר את עצמי במטבח, המנה הזו היא מנת הדגל שלי. כנראה מאז גיל 15 או 16 או משהו דומה. פשוט לבשל פשוט – רוסטביף.

זהו. עד כאן הפירגון לחברים היקרים מהמיני-פרוייקטון הזה, ועכשיו קצת פירגון לבלוגים אחרים שלא השתתפו הפעם, אבל עדיין אני ממליץ לכם מאוד לקרוא אותם:

  • "מדבר מהבטן" של עמית אהרונסון הוא אחד מהבלוגים היותר טובים שיש. אם יש פוסט אצלו שאני דש בו חזור ודשוש הוא הפוסט "טעם העיר 2.0 – המדריך (המעודכן) לתל אביבי הרעב בירושלים" – מאחר וחלק גדול מהלקוחות שלי נמצאים בירושלים, כשאני מחפש איפה לאכול אני פונה קודם כל לפוסט הזה, ואם אני לא מוצא כלום אני מסמס לעמית, שלרוב מציל אותי משיממון בחירת המחדל שלי בירושלים, מסעדת "אמא" (לא שיש משהו רע במסעדה הזו, נהפוך הוא, אבל בא לי לחדש). עמית הוא כתב אוכל אמיתי, בעל פינה אצל גיא פינס, אוהב אוכל ובישול, שמחלק את הבלוג שלו בעיקר למתכונים וביקורות על מסעדות. אחד הבלוגים היותר טובים כבר אמרתי?
  • "פתיתים" של גל גם הוא נמצא ברשימת הקריאה שלי, וכשהוא מפרסם פוסט ואין לי זמן לקרוא אותו, אני מתבאס ומחכה כבר להגיע הביתה או למצוא כמה דקות שקטות. גל כותב מדהים, אוהב אוכל אמיתי ולא מתבייש לבעוט בפרות קדושות (לדעתי יש לגל צו איסור כניסה לספרד אחרי המתכון של פאייה מפתיתים אבל אצל הילדים שלי גרסה קצת שונה של הפאייה הזו קצרה המון מחמאות)
  • ואחד לא משלנו – No Recipes של מארק מאטסומוטו שמגדיר את עצמו כצלם פרילאנסר, מפתח מתכונים וכיועץ שיווק. לא יודע מה מזה נכון, מה שאני יודע זה שהוא מבשל מעולם ומצלם מצויין (לא חוכמה), בעיקר אוכל אסייתי אבל לא רק.
  • ועוד אחד לא משלנו – Smitten Kitchen – טוב, בעצם כן משלנו. אמנם Deb היא אמריקאית למהדרין, אבל היא משלנו. קוראים לה דב פרלמן, היא יהודיה שגרה בניו יורק וכותבת משגע ומספקת מתכונים כיפיים לחלוטין. אני יודע שאני אשמע גלותי נורא, אבל אין כיף גדול יותר לקבל מתכון של Challah מניו יורק, באנגלית. אה כן, ואת המרק של השעועית, מנגולד ובייקון אני הולך להכין עוד החורף הזה

יאללה, עד כאן דברנו לערב זה. בפוסט הבא, מבטיח לכם, יהיה כבר מתכון שלי ותמונות של המטבח החדש. מבטיח.

8 תגובות בנושא “פשוט לפרגן פשוט”

  1. פוסט מרתק, צריכה עוד כמה שעות ביממה כדי לעבור על ההמלצות… מניחה שאעשה זאת לאט לאט.
    אחלה פירגון!

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

אתר זו עושה שימוש ב-Akismet כדי לסנן תגובות זבל. פרטים נוספים אודות איך המידע מהתגובה שלך יעובד.