כשהייתי נוער, למדתי בתיכון "קציר" ברחובות. בצמוד לכניסה לבית הספר היה קיוסק שהיה שייך לזוג שגר בצמוד לבית הספר. הבת שלהם הייתה חברה שלי בכיתה ז' לאיזה שבועיים שלמים (נשבע לכם, ביקשתי ממנה חברות והכול, כמו בספרים).
היה בקיוסק הזה כל מה שיש בקיוסק סטנדרטי – במבה, ביסלי, סוכריות, אפילו נקניקיות בלחמנייה ומאחר והזוג הזה היה שייך לעם שיודע לעשות פלאים עם קמח, מים ומרגרינה – היה גם מלווח שבעלת הקיוסק הייתה מכינה לבד על מחבת וגזיה. אם אני לא טועה, קראו לה זיווה, לבעלת המקום, אבל אני לא בטוח.
אבל, את הטוב שמרתי לסוף – ועכשיו אתם תברכו על זה שאתם עוקבים אחרי הבלוג שלי בכזו אדיקות. אני עומד לחשוף עכשיו את הסוד שהפך את רחובות לעיר כזו מדהימה, עיר שכל אחד רוצה לגור בה, עיר ההדר והמדע. בירת השפלה, מקום מושלם ומדהים לכל הגילאים. בגלל הסוד הזה הפכה רחובות להיות הנשק הסודי, נשק יום הדין ואת העיר שממנה יצאו כוכבים כמו זוהר ארגוב המלך, אייל גולן הנסיך, ניר צוק העשיר (לא ניר צוק השף אלא צ'קפוינט, נטסקרין ופאלו-אלטו), אקי אבני החתיך, ועוד המון המון "נחשבים" שמקורם מהעיר הזו.
הסוד הזה, חברים, הוא קרמבו בפיתה.
נראה לכם מגעיל? לא משהו? סתם משהו פושטי מדי ולא מיוחד? טעות בידכם. מדובר, חברים, במעדן מדהים שאי אפשר לחקות אותו בשום מקום אחר על גבי הגלובוס, וכנראה גם בארץ. בזמנו היו שמועות על כך שביבנה השכנה ואפילו בגדרה המרוחקת מעט מרחובות ניסו לחקות את הקרמבו בפיתה, אבל לא הצליחו לעמוד בתקנים והסטנדרטים המחמירים ולהגיע לשלמות המדוברת. מדובר לא סתם בדחיסה של קרמבו לפיתה – בזריזות ומקצועיות היה בעל הקיוסק מבצע חתך כירורגי מדויק עם סכין יפנית, מקלף קרמבו אחד או שניים (לפי מה שמבקשים), מניח את הביסקוויט בצד, מכניס פנימה את הקרמבו(אים) ונותן קווץ' אחד שמביא את הפיתה לעובי מדויק לפי התקן הכל כך מחמיר.
חברים – מדובר על שלימות. לא פחות אבל אפילו יותר. עננים בפיתה. הדבר היחיד שמעיב על השלמות הוא העובדה שאת הביסקוויטים צריך לאכול בתחילת התהליך ולא בסופו – אוהבי הקרמבו נחלקים לשלושה חלקים – האחד שאוכל את הביסקוויט לפני הקרמבו, אחד שאוכל אחרי הקרמבו, ואחד שאוכל תוך כדי (כלומר, ביסים שיש בהם גם ביסקוויט וגם קרמבו) – ומדובר על זרמים ממש, בדיוק כמו הזרמים החרדים שמוכנים להרוג כל מי שחובש את השטריימל בזווית הלא נכונה. אני משתייך לזרם שמעדיף את הביסקוויט בסוף, אבל בשביל שלימות כמו קרמבו בפיתה, אני מוכן לערוק לרגע לזרם אחר.
אז מי שעוד לא ניחש, היום נכין קרמבו. אני לא ממליץ להכניס את הקרמבו הזה לפיתה, בעיקר בגלל שהקרמבו הזה יוצא קצת פחות "דחוס" מקרמבו מסחרי, ובגלל הטעם המיוחד של קרמבו מסחרי, עם ציפוי הצימקאו, פשוט הולך יותר טוב עם פיתה מאשר הקרמבו שנכין היום.
יאללה – לעבודה. פורמאלית, קרמבו זה בעצם מרנג איטלקי (חלבוני ביצים מוקצפים עם סירופ סוכר) שמונח על עוגייה ומצופה בשוקולד מומס. בחיים, מה שאנחנו מכינים זה עננים מצופים בשוקולד עם ביסקוויטים פריכים (אבל לא יותר מדי), שאת האמת, אחרי שתכינו פעם אחת תחפשו לקרמבואים האלה שם אחר, פשוט בגלל שהם לא ממש מזכירים את מה שקונים עטוף בנייר כסף מרשרש (לא שהמסחריים רעים, אבל הם פשוט, איך להגיד, שונים). דרך אגב, מאחר וקונדיטוריה זה משהו שממש גורם לי להרגיש מאוים, אני מעריך שהפוסט הזה יהיה קצת מעיק ברמת ההסברים, אני פשוט מפחד שאני אשכח משהו… לפני כשבועיים גיליתי חנות חדשה לאביזרי מטבח וחומרי גלם – "חבויה" בתוך קונדיטוריה מדליקה שנקראת "דנה" – דנה היא בעלת המקום והקונדיטורית (אם אני לא טועה היא מעולם לא סיימה הכשרה פורמאלית, אבל למי אכפת) שיחד עם בעלה יובל הכינה עוגות וקינוחים למסעדות ב-"בית מלאכה" איפהשהוא בצפון, והחליטה גם שלנו פשוטי העם מגיע לטעום את הלחמים והעוגות והקינוחים והקישים שלה – אז היא פתחה את הקונדיטוריה. ואם כבר, אז למה לא חנות למוצרי גלם ואביזרים? איזה כיף לדבר איתה, להתייעץ, לקבל רעיונות והכי חשוב – לקבל בטחון במה שאתה הולך להכין… הבעיה היא שבמקום כזה אני לפעמים מאבד שליטה… קניתי שם (סוף סוף) מדחום לבישול (על זה עוד בהמשך), חמאת קקאו, סילפאט (משטח סיליקון לעבודה ואפייה) שבשאיפה יתכבד לארח על עצמו מרשמלו בעתיד הקרוב מאוד. בקיצור – מקום מומלץ, גם כקפה-קונדיטוריה למי שגר בצפון, וגם למי שנמאס לו לנסוע לחיפה או אפילו למרכז בכדי לקנות שוקולד קאליבו או ולרונה או אפילו סתם פקטין.
נתחיל בהכנת העוגיות – הן חייבות להיות בטמפרטורת החדר שניצוק עליהן את הקציפה, כך שכדאי להכין אותן מוקדם ככל האפשר. את העוגיות אני מכין במג'ימיקס, ואם יש לכם מג'ימיקס קטן (יש לי מעין מג'ימיקס שמתחבר לבלנדר מקל שלי) – זה מעולה, כי מדובר בכמות יחסית קטנה של בצק. אם אין מג'ימיקס, אפשר להכין גם במיקסר ואפילו ביד. הבצק עדין מאוד ודורש ריכוז ויחס של ילדה מפונקת מצפון תל-אביב, אבל אין מה לעשות. זה שווה.
לפני הכל, נפריד שלוש ביצים – את החלבונים נניח בקערה וניתן להם להגיע לטמפרטורת החדר. אנחנו נשתמש רק בחלמון אחד, אז תמצאו לכם מה לעשות עם השניים האחרים. לא מצאתם? בעיה שלכם, אם האימא שלי הפולנייה תשמע שאני ממליץ לכם לזרוק אותם, אני בבעיה. אתם מבינים, אוכל, חברים, לא זורקים.
בקערת המג'ימיקס נניח חצי כוס ועוד כף קמח רגיל. נוסיף גם שתי כפות שטוחות של קורנפלור. הקורנפלור נותן לביסקוויט פריכות שלא נפגמת גם אם עיבדנו את הבצק קצת יותר מדי. נניח על הקמח 50 גר' חמאה שחתכנו לקוביות קטנות יחסית. אני אוהב להניח כמה קוביות, ולנער קצת את הקמח קצת שיכסה את החמאה, ורק אז להוסיף עוד קוביות. הקמח מונע מקובייה אחת להידבק לאחרת.
נפעיל לכמה פולסים רק עד שמתחילים להתקבל פירורים-גושיים גדולים. נוסיף שתי שורות (32 גר') שוקולד מריר וכף שקדים טבעיים, ועוד שתי כפות גדושות של אבקת סוכר (אם אין לכם, שתי כפות רגילות של סוכר רגיל) ונפעיל שוב את המג'ימיקס בפולסים רק עד שכל התערובת הופכת להיות פירורית לחלוטין.
