פשוט מבשל פשוט

מבחינתי אחד הסימנים המובהקים ביותר לזה שכבר חורף הם הערמונים. אני זוכר את הערמונים שאימא שלי הייתה מכינה לנו, ובעיקר לאבא שלי ז"ל (שקרא להם "קסטנייס"), בטוסטר אובן של "אמקא". אין כמו הטעם של ערמונים קלויים. גם ערמונים מבושלים במים רותחים זה "בסדר", אפילו "מעולה", אבל הטופ של הטוב זה הם ערמונים קלויים. הטיול הראשון שעשינו זוגתי שתחיה ואני בחו"ל (אז, "חברתי שתחיה") היה באיסטנבול במהלך שנת 95'. הטיול נחרת לי בזיכרון לא רק בגלל שהיה הטיול הראשון שלנו, אלא בגלל שהיה מעשיר מאוד מבחינה קולינרית. בתקופה שטורקיה הייתה עדיין ידידותית לישראלים, היא הייתה (וכנראה גם נשארה) גן עדן מבחינה קולינרית. חבל שאני לא אזכה בזמן הקרוב ליהנות מגן העדן הזה, לפחות לא עד שהם יחליטו לרדת מהעץ הקיצוני שלהם. אבל אם נחזור לטיול והקולינריה שלו…טורקיה, שהיא סוג של "אי" אירופאי במזרח התיכון (בעיקר בגלל ה-"הישתכנזות" שיזם כמאל מוסטאפא אתא-טורק שדחף להפסיק עם הסממנים המוסלמים כגון הלבוש המסורתי והאלפבית), שלטה ברוב חלקי אירופה כשהייתה "האימפריה העות'ומנית" – ומה מסמן חורף באירופה יותר מדוכנים לממכר ערמונים? אני זוכר שני דוכנים כאלה בכיכר "טקסים" (כיכר גדולה ומרכזית באיסטנבול) – איזה כיף זה לאכול ערמונים שנשלו זה עתה מתוך ערימת פחמים והושמו בתוך קונוס מנייר עיתון? התענוג הזה הוא גם הוכחה ברורה שיש לנו אזורים במוח, שכל אחד אחראי על משהו אחר – הידיים נכוות מהערמונים הרותחים, אבל החלק במוח שרוצה את הפינוק שלו מבטל את החלק שרוצה להימנע מכוויות… הקרמיות, המתיקות, האגוזיות והטעם המעושן של הקלייה – אלוהי…

דבר אחד מפריע לי בנוגע לערמונים, וזו העובדה שלקלף ערמונים זה בלתי נסבל בעליל ואני לא מתכוון לקלף ערמונים שלא למטרת לאכול אותם בצורה ישירה (כלומר, אם אני מבשל משהו עם ערמונים, אני לא מתכוון לקלף אותם) – ולא יעזרו כל הסיפורים על צלב בקליפה, קודם בישול ואח"כ קלייה, או כל מיני טריקים שלא עובדים. לקלף ערמונים זה בלתי נסבל בעליל, נ-ק-ו-ד-ה. ואני מקנא ומרחם באותה המידה במי ועל מי שמצליח לקלף כמות גדולה מספיק לתבשיל כזה או אחר, בלי להזדקק לטיפול במכות חשמל אחר-כך. המזל הוא, שבשנים האחרונות ערמונים קלופים זה משהו שאפשר להשיג בכל סופר. אמנם צריך למשכן חלק מהבית בשביל כמות יפה של ערמונים, אבל זה כבר משהו ששווה – בכל זאת, ערמונים, לא? דרך אגב, השבוע פרסם גם טל מ-"מה יש לאכול" מתכון למרק ערמונים שאת הערמונים בשבילו הוא קילף לבד. מאז הכנת המרק טל מטופל במכות חשמל, ובשאיפה הוא ישתחרר מהמחלקה הסגורה עוד כמה שבועות (לא שבועות הזה, לא שבועות הבא, עוד כמה שבועות).

מי שזוכר את אירוע ההשקה לתערוכת "מבשלים 2010" שהוזמנתי אליו, זוכר גם שאחת המנות הראשונות שטעמתי שם הייתה קרם ערמונים עם פטריות צלויות שהוגש במנות קטנות בכוסות אספרסו. לדעתי אחת המנות הטובות באירוע, פשטות וגאוניות בכוס קטנטנה, אם לא הטובה שבמנות האירוע.

גן עדן קטן בכוס אספרסו

להמשיך לקרוא קרם דה לה חורף

התקופה של אוקטובר-נובמבר-דצמבר היא תקופה שמחה מאוד עבורי, והפעם היא אפילו נגמרת בצורה שמחה במיוחד.

באוקטובר – יום ההולדת של אסף, הבן השני שלי, שהוא אוצר קטן ומשגע ומטרף שהופך כל יום ליום מיוחד, עם "יציאות" מדהימות, ולפעמים עם חוצפה, ועקשנות, וצחוק. אסף חגג יום הולדת חמש השנה.

בנובמבר – יום ההולדת של אייל, בני בכורי, שהוא כבר בן תשע, ובכל יום אני לומד עליו משהו חדש, ובעיקר לומד כמה שהוא מדהים וגדול ובוגר וחכם. בנובמבר חלים גם עוד שלושה (!!!) ימי הולדת במשפחה הקרובה שלי – אחי רונן, גיסתי מיכל, והאחיין שלי גל.

ובדצמבר? בדצמבר יש "רק" את היום הולדת שלי עד השנה, והשנה יש גם יום הולדת לבלוג!!! כן חברים, הבלוג הזה היה בדיוק בן שנה ב- 12 לדצמבר, והגיע הזמן שנעשה לו מסיבה, לא?

להמשיך לקרוא יש לי בלוגולדת!

הימים האחרונים התאפיינו בהרבה אושר בחיים שלי – אושר בפה, אושר בלב, אושר של עשייה… מה צריך יותר?

אושר קטן של עשייה קשור לבלוג עצמו – אני בעיצומו של מעבר דירה לבלוג – אוטוטו בית חדש, סביבה חדשה, ואפילו דומיין חדש ומגניב (אלוהים יודע איך הוא היה פנוי). אוטוטו חברים, קצת סבלנות, ובשאיפה עוד לפני שהבלוג יחגוג שנה (ב- 20 לדצמבר, יומיים אחרי היומהולדת שלי), הבלוג החדש יהיה באוויר. עדכונים בהמשך.

ולגבי האושר בפה – מה יותר טוב מממתקים בכדי לגרום לנו אושר? אין כמו נחמה ואושר שמבוסס על סוכר לבן. איום ונורא, חלק יאמרו, אבל אני אומר – אל תפריעו לי ללקק. מי שזוכר, בפוסט הקודם ("עננים בפיתה") סיפרתי על כך שקניתי מדחום בישול בחנות של "דנה" ברמת ישי. השתמשתי בו כבר להכנת הקרמבו, אבל מאחר וקניתי גם סילפאט (משטח סיליקון לאפיה ועבודה) – אם יש כלי עבודה, כדאי מאוד למצוא מה לעשות איתו, לא? כן. הרבה זמן אני רוצה להכין מרשמלו, והנה ההזדמנות.

אזהרה – אנחנו מכינים היום סם ממכר. אפשר לנסות לתאר את זה יפה, אבל אתם יודעים שאני מאמין בלדבר ישר וגלוי. המתכון אינו מיועד לאנשים בעל נטיות התמכרות, משתי סיבות – א', הוא ממכר. ב' – אי אפשר לאכול מרשמלו מסחרי יותר אחרי שאוכלים את המרשמלו הזה, מה שאומר שתהיה לכם התמכרות שתדרוש מכם הרבה עבודה. גם מרשמלו צלוי מהמרשמלו הזה הוא לא משהו שאתם מכירים. בכלל לא. אלוהים, זה לא דומה אפילו.

המשכתם לקרוא? על אחריותכם. הבלוג, כותבו, בני ביתו ו/או מכריו ו/או בני משפחתו ו/או שכניו ו/או שונאיו אינם אחראים בהווה, בעתיד ו/או בעבר על כל נזק שייגרם לכם כתוצאה מהתמכרות, אשפוז (בין אם בכפייה ובין אם ברצון וששון), ובעיקר לא אם תתחילו לטחון מרשמלו כאילו אין מחר ותעלו איזה 632 ק"ג. זבש"כם.

המרשמלו הוא בכלל צמח. בעברית נקרא "חוטמית", שם לא מגרה בכלל, ותודה לאל שלא מכריחים אותנו להשתמש בשם הזה. בעבר, היו מפיקים מיץ משורש המרשמלו, מערבבים אותו עם סירופ סוכר ותוספים נוספים ומכינים את ממתק המרשמלו. מאחר ושורש המרשמלו יקר יחסית, והפקת המיץ גם היא לא משהו קל וזול, משתמשים בג'לטין כתחליף למיץ שורש המרשמלו.

יאללה, לעבודה. מכינים סמים. המתכון, דרך אגב, נגנב מהבלוג "מה יש לאכול", ומאחר וגם הוא גנב אותו מבלוג אחר, "גיק במטבח", אז הגונב מגנב פטור, לא?

בקערת המיקסר שלנו נניח תוכנן של שתי שקיות ג'לטין (28 גר' סה"כ), נוסיף חצי כוס מים ונערבב היטב. נניח לכ- 30 דקות, בהן יספוג הג'לטין את המים.

להמשיך לקרוא אושר זה ממכר

ההתקפה החלה ביום שני, בערך ב- 15:00. הצד השני לא בחל בשום אמצעי. כלום. עד שהמשימה בוצעה, ואני מצאתי את עצמי מוכנע, לא היו וויתורים, לא שיחות משא ומתן, כלום. לא קלים הם חייו של הבלוגר.

בשעה 15:00 ומשהו, בזמן שאני בשיחת וועידה עם לקוח, מנסה לשכנע אותו שהמוצר שאנחנו מציעים לו הוא הכי טוב בעולם, שמתי לב שהלשונית ב- browser שבו היה האתר של פייסבוק מנסה להגיד לי משהו… לרוב אני גולש במקביל עם לפחות 8 לשוניות באתרים שונים, כך שיש לא מעט אתרים במקביל, ובכל זאת ההבהוב של הלשונית משך לי את העין.

"תתקשר אלי דחוף, בנייד XXXXXXX או בבית XXXXXXXX, אני חייבת לדבר איתך כמה שיותר מהר" – כך אריאלה (המלכה, חשוב לציין, ותיכף תבינו למה) כותבת לי בצ'ט של פייסבוק. חזרתי אליה בהודעה "אני לא יכול לדבר כרגע, אני בטלפון, תני לי כמה דקות". אין תגובה. היא כבר לא שם, החסרת מנוחה הזו. מה שלא ידעתי, זה שההודעה הזו בצ'ט היא הגל הראשון במתקפה משולבת, מדוייקת ורבת שלבים. אריאלה השתמשה בכל העומד לרשותה מבחינת תקשורת בכדי לוודא שהמסר יעבור והמשימה תושלם.

שתי דקות אחר כך שיחת טלפון מטל מ-"מה יש לאכול". "אתה מתקשר בגלל שחיפשתי אותך אתמול?" שלחתי לו SMS. "לא, לגבי ארוחה מחר בערב". וואלה, יפה, האמת מתאים ארוחה אצל טל. "חוזר אליך עוד מעט" החזרתי לו.

לא חשדתי בכלום.

להמשיך לקרוא לא קלים הם חייו של הבלוגר