תגית: כמו במסעדה

הצלצול מגיע באמצע המשפט,
המורה נדהמת – כולם בבת אחת
מוציאים סיגריות ורצים מהר
לפינה ההיא שם למטה בחצר
מעשנים ביחד,
מעשנים ביחד –
המורה תביני אין לך מה לומר,
אם לכם מותר אז בטח שגם לי מותר

מאז שטל מ-"מה יש לאכול" התחיל לארגן את מפגש הבלוגרים, נתפס לי השיר הזה בראש – כל פעם שדיברנו על זה, קראנו / שלחנו אימיילים (ואת זה, רבותיי, עשינו המון), השיר התנגן לי בראש. האמת שמהרגע הראשון (אני חושב שאני הייתי הראשון שטל דיבר איתו על הנושא, אבל אני לא בטוח) אהבתי את הרעיון – אני קורא בשקיקה כל פוסט שיוצא בבלוגים של האנשים המוכשרים שהמפגש הזה מתוכנן איתם, ונראה לי פשוט מדהים להיפגש איתם אישית ואשכרה לעשות אוכל ביחד. דרך אגב – למרות שאני קורא למפגש הזה "מפגש בלוגרים", הוא היה בעצם "מפגש בלוגריות ועוד טל ויובל" – הגברים, הפעם, היו ממש במיעוט.

הדרך למפגש הזה לא הייתה פשוטה. הכל התחיל באימייל קצר יחסית של טל מ-"מה יש לאכול" לענבל מ-"פיית העוגיות", נטלי מ- "עוגיו.נט – oogio.net", מירב מ- "CooknBake", ואריאלה (שסיכמנו כבר שאני קורא לה "אריאלה המלכה" בקיצור) מ- "בישול בקצב הסלסה", וליערה מ-"בישולוג" שהוליד התלהבות רבה על פני משהו כמו 468 מיילים, ואח"כ עוד 387 אימיילים שבהם אנחנו מנסים לקבוע תאריך, אחריהם עוד 494 אימיילים שבהם אנחנו גם מברכים את מירב מ- "CooknBake" על זה שהיא הולכת לעשות את "מלכת המדבר" וגם מנסים לקבוע תאריך נוסף. מבלי להלאות אתכם, אני רק אגיד שסדרת המיילים הלפני אחרונה שדיברה על שיחת הוועידה של כולם בכדי לקבוע מה כל אחד מבשל הייתה של 10-12 אימיילים. בקיצור, תרמנו בצורה משמעותית את חלקנו לעומס על שרתי הדואר בעולם.

שניה לפני שאני מתפרע כאן עם תמונות – חשוב לי לתת קרדיטים רלוונטיים – חלק (לדעתי רוב) התמונות כאן, גם אם כתוב עליהם "פשוט מבשל פשוט", צולמו לא על ידי אלא על ידי טל / מירב / נטלי / ענבל / אריאלה – אין לי מושג כבר מה של מי ומי של מה…

לבסוף, הצלחנו לסגור על תפריט, וככה הוא נראה בסופו של יום (הגיע הזמן שאני אוציא לכם קצת את העיניים, לא?):

מרק בצל עם סיגרים ממולאים בגבינות ופקאנים
(אריאלה מ- "בישול בקצב הסלסה")

לחם מחמצת ואגוזים
(נטלי מ- "oogio.net")

דג מוסר על תרד ערבי, פול וזיתי קלמאטה
(טל מ-"מה יש לאכול")

"דואט" של נתחי וואסיו במרינדת הדרים וגלילות שייטל במילוי גזרים צבעוניים ואספרגוס בר,
ברוטב יין, הדרים ואגסים
(אני הכנתי)

ובתוספת תערובת אורז בחלב קוקוס עם פטריות מוקפצות, תרד ערבי ונבטי חמניה
(מירב מ- "CooknBake")

בננה קדאיף על גנאש שוקולד
(נטלי מ-"oogio.net" וענבל מ- "פיית העוגיות")

פבלובה עם תותים בבלסמי על קרם מסקרפונה ולימון
(ענבל מ- "פיית העוגיות" ונטלי מ- "oogio.net")

להמשיך לקרוא מבשלים ביחד

מבחינתי אחד הסימנים המובהקים ביותר לזה שכבר חורף הם הערמונים. אני זוכר את הערמונים שאימא שלי הייתה מכינה לנו, ובעיקר לאבא שלי ז"ל (שקרא להם "קסטנייס"), בטוסטר אובן של "אמקא". אין כמו הטעם של ערמונים קלויים. גם ערמונים מבושלים במים רותחים זה "בסדר", אפילו "מעולה", אבל הטופ של הטוב זה הם ערמונים קלויים. הטיול הראשון שעשינו זוגתי שתחיה ואני בחו"ל (אז, "חברתי שתחיה") היה באיסטנבול במהלך שנת 95'. הטיול נחרת לי בזיכרון לא רק בגלל שהיה הטיול הראשון שלנו, אלא בגלל שהיה מעשיר מאוד מבחינה קולינרית. בתקופה שטורקיה הייתה עדיין ידידותית לישראלים, היא הייתה (וכנראה גם נשארה) גן עדן מבחינה קולינרית. חבל שאני לא אזכה בזמן הקרוב ליהנות מגן העדן הזה, לפחות לא עד שהם יחליטו לרדת מהעץ הקיצוני שלהם. אבל אם נחזור לטיול והקולינריה שלו…טורקיה, שהיא סוג של "אי" אירופאי במזרח התיכון (בעיקר בגלל ה-"הישתכנזות" שיזם כמאל מוסטאפא אתא-טורק שדחף להפסיק עם הסממנים המוסלמים כגון הלבוש המסורתי והאלפבית), שלטה ברוב חלקי אירופה כשהייתה "האימפריה העות'ומנית" – ומה מסמן חורף באירופה יותר מדוכנים לממכר ערמונים? אני זוכר שני דוכנים כאלה בכיכר "טקסים" (כיכר גדולה ומרכזית באיסטנבול) – איזה כיף זה לאכול ערמונים שנשלו זה עתה מתוך ערימת פחמים והושמו בתוך קונוס מנייר עיתון? התענוג הזה הוא גם הוכחה ברורה שיש לנו אזורים במוח, שכל אחד אחראי על משהו אחר – הידיים נכוות מהערמונים הרותחים, אבל החלק במוח שרוצה את הפינוק שלו מבטל את החלק שרוצה להימנע מכוויות… הקרמיות, המתיקות, האגוזיות והטעם המעושן של הקלייה – אלוהי…

דבר אחד מפריע לי בנוגע לערמונים, וזו העובדה שלקלף ערמונים זה בלתי נסבל בעליל ואני לא מתכוון לקלף ערמונים שלא למטרת לאכול אותם בצורה ישירה (כלומר, אם אני מבשל משהו עם ערמונים, אני לא מתכוון לקלף אותם) – ולא יעזרו כל הסיפורים על צלב בקליפה, קודם בישול ואח"כ קלייה, או כל מיני טריקים שלא עובדים. לקלף ערמונים זה בלתי נסבל בעליל, נ-ק-ו-ד-ה. ואני מקנא ומרחם באותה המידה במי ועל מי שמצליח לקלף כמות גדולה מספיק לתבשיל כזה או אחר, בלי להזדקק לטיפול במכות חשמל אחר-כך. המזל הוא, שבשנים האחרונות ערמונים קלופים זה משהו שאפשר להשיג בכל סופר. אמנם צריך למשכן חלק מהבית בשביל כמות יפה של ערמונים, אבל זה כבר משהו ששווה – בכל זאת, ערמונים, לא? דרך אגב, השבוע פרסם גם טל מ-"מה יש לאכול" מתכון למרק ערמונים שאת הערמונים בשבילו הוא קילף לבד. מאז הכנת המרק טל מטופל במכות חשמל, ובשאיפה הוא ישתחרר מהמחלקה הסגורה עוד כמה שבועות (לא שבועות הזה, לא שבועות הבא, עוד כמה שבועות).

מי שזוכר את אירוע ההשקה לתערוכת "מבשלים 2010" שהוזמנתי אליו, זוכר גם שאחת המנות הראשונות שטעמתי שם הייתה קרם ערמונים עם פטריות צלויות שהוגש במנות קטנות בכוסות אספרסו. לדעתי אחת המנות הטובות באירוע, פשטות וגאוניות בכוס קטנטנה, אם לא הטובה שבמנות האירוע.

גן עדן קטן בכוס אספרסו

להמשיך לקרוא קרם דה לה חורף

שי ומ' הם זוג חברים חדשים שלנו. הזוגה שתחייה מתאמנת עם מ' באותו חדר כושר, ומשם לפה הפכנו לחברים. ד"א – לרוב אני מתייחס למתארחים בבלוג בשמם הפרטי, הבעיה כאן שנשים שנושאות שם כמו מ' יש בערך שתיים בארץ, ועוד אחת-שתיים בכל העולם, אז מפאת צנעת הפרט – אני נותן לה להרגיש כמו ראש השב"כ, או לפחות הסגן. שי ומ' חזרו לא מכבר משהות די ארוכה בארצות הברית – שי הוא מין סוג של סטארט-אפיסט סדרתי, ובעוד אנחנו מדברים הוא כבר בארה"ב מחפש לו לקוחות לסטארט-אפ הבא. הלוואי עלי.

מ' וצאצאיה התארחו אצלנו לארוחת שישי (שמענו ששי קינא מאוד בזה שהוא לא הוזמן, מה שאומר שכנראה "נאלץ" להזמין אותם שוב כשהוא יחזור ארצה). חבר אחר (חיימון) הדליק אותי לא מזמן על אוכל הודי וחשבתי שזו הזדמנות מעולה לנסות את כוחי במטבח הזה.

הרומן שלי עם המטבח ההודי מתחלק לשני חלקים – שתיים-שלוש ארוחות במסעדות הודיות מצוינות בלונדון, ובערך שלוש מאות ארוחות במסעדת "טנדורי" בישראל, באמצע שנות התשעים. למסעדת "טנדורי" בהרצליה יש מקום חם מאוד אצלי בלב, לא רק בגלל שלדעתי האוכל שם מעולה, אלא גם ואולי בעיקר מאחר ובמסעדה הזו אמרתי פעם ראשונה לזוגתי שתחיה שאני אוהב אותה (אז עדיין חברתי אחרי שבועיים-שלושה). אין כמו רומנטיקה מתקתקה של גילאי שנות העשרים מעל צלחת של מיקס גריל מהטנדור (מעין "טבון" הודי). יש סיכוי שיש מסעדה אחת או שתיים בשאנז אליזה או במונמארטר בפריז שזה היה מתקבל בה יותר טוב, אבל בכל זאת, זה היה לא רע בכלל – הזוגה היא אותה זוגה מאז ועד היום, אז כנראה שמשהו עבד שם. למרות זאת, אני חושב שבעשר שנים האחרונות היינו שם רק פעם אחת, אנחנו חייבים לחזור לארוחה דומה (אולי ביום הנישואין ה- 13 שלנו הממשמש ובא).

האמת שרוב המנות שאכלתי ב-"טנדורי" היו טובות מאוד, אך אחת זכורה לי – איך אפשר לשכוח את ה-"צ'יקן טנדורי" שמנצנץ בכתום זוהר מהצלחת. למרות שהמסעדה חשוכה משהו, עדיין הכתום הזוהר שלה מושך את העין כל כך. מין סוג של צ'יקן-טיקה שעשוי באותו תנור, אם אני לא טועה בבישול איטי מאוד. מה רבה הייתה האכזבה שקראתי פעם שהצבע האדום לא ניתן למנה על ידי גדילי הזעפרן היקר, אלא על ידי צבע. צבע מלאכותי. כשנגמר הכתום אפשר לערבב קצת אדום וקצת צהוב – וראה זה פלא – כתום זרחני שאפשר לסמן איתו נת"בים בשטח (נקודות תורפה בטיחותיות – מין ביטוי צבאי מתפלצץ לבור או חריץ בקרקע). אבל בכל מקרה, הטעם, הטעם, הטעם…

אז יאללה – לעבודה. היום נכין צ'יקן טיקה, קארי דגים הודי וואריאציה על "אלו גאבי", שהוא תבשיל תפוחי אדמה וכרובית ("אלו" ו-"גאבי" בהתאמה).

 

מידע כללי על בישול הודי לפני שמתחילים:
חלק גדול מהמתכונים ההודים מתחילים בטיגון או קליית התבלינים היבשים. הטיגון נעשה לרוב במעט מאוד שמן, ומוציא מהתבלינים המון המון טעמים. אפשר לוותר ולהשתמש אפילו בתבלינים טחונים במקום, אבל הטעם הוא פשוט לא אותו טעם – כדאי להשקיע ולקנות גרגרי כוסברה יבשים (גם מי שלא אוהב כוסברה כירק – טעם הגרגרים שונה לחלוטין), גרגרי כמון, פלפל שחור, הל וגרגרי חרדל.

בחלק גדול מהמתכונים נעשה שימוש במה שנקרא "גהי", שהוא בעצם חמאה מזוקקת – חמאה שהומסה והוסרו ממנה חלקיקי החלב שנשרפים בטמפרטורה נמוכה יחסית. אפשר להכין גהי לבד על ידי המסה של חמאה במיקרו – חלקיקי החלב ייפרדו מהשומן ויישקעו, כך שניתן ליצוק את החמאה המזוקקת בזהירות לכלי אחר ולהשאיר את חלקיקי החלב בכלי המקורי. התימנים נוהגים לעשות גם הם שימוש בחמאה מזוקקת, שנקראת אצלהם "סמנה". למרות זאת, אפשר להשתמש במקום גהי בשמן בעל טעם עדין, כגון שמן חמניות, תירס או קנולה.

חלק מהתבשילים ההודים מלווים ביוגורט, כרוטב, כמרינדה או כמלווה (לרטבים המלווים מנות מוכנות קוראים "צ'אטני" כשם כללי). מטרת היוגורט "לרכך" טעמים חריפים, להוסיף מימד של קטיפתיות למנה, ולעדן אותה בכלל. בחלק גדול מהמקרים, כמו במתכון הצ'יקן-טיקה, אפשר להחליף את היוגורט בשמנת צמחית מעורבת בלימון – זה לא יוצא בדיוק אותו הדבר, אבל מי שמקפיד על כשרות, זו אפשרות. אפשר גם להחליף בחלב קוקוס או בקרם קוקוס, אבל צריך לזכור שהמשמעות היא הוספה של טעמים שלא נמצאים דווקא במנה העיקרית מצד אחד, ומצד שני הוספה של קלוריות שמקורן בשומן. לא שזה נורא, רק תהיו מודעים לכך.

נניח במחבת קרה (לא ממש קרה, פשוט לא חמה) מעט שמן או גהי (כפית-שתיים)כפית של גרגרי כמון, חצי כפית גרגרי פלפל לבן (לא חובה ולא חלק מהמתכון הקלאסי והמקורי, אבל לדעתי פלפל לבן נותן המון בתבשילים הודיים) וכפית של זרעי כוסברה ונדליק אש בינונית. כשריח התבלינים מורגש באוויר, נכבה את האש וניתן לתבלינים לעמוד עוד כעשרים-שלושים שניות בשמן. בצורה הזו השמן ייספג קצת אל תוך התבלינים, ירכך אותם, ויספוג עוד מהטעמים הנהדרים שלהם.

נוציא את התבלינים לתוך מכתש ועלי ונכתוש היטב. למי שאין מכתש ועלי – אל תיפול רוחכם – מכניסים את התערובת לתוך שקית-שתיים של סנדוויצ'ים, ומכים עד חורמה עם מערוך או פטיש שניצלים.

להמשיך לקרוא זיכרונות רומנטיים מהודו

בילדותי גדלתי ברחובות, שנקראת עיר ההדר והמדע, או המדע וההדר, בזכות מכון וייצמן והפקולטה לחקלאות (עד כאן המדע) והכמות המטורפת של שטחי הפרדסים שהקיפו את העיר. את מכון וייצמן והפקולטה אף אחד כבר לא ייקח כנראה מרחובות, אבל פרדסים, איך לומר, לא כל כך פשוט למצוא כבר. חבל. בתקופות האביב והקיץ, ברגע שהתקרבת לרחובות ידעת שאתה שם – ריח חזק, משכר, כמעט עוטף אותך של פריחת הדרים מדהימה. זה כבר לא קיים – רחובות מריחה סתם כמו "עוד עיר".

דבר נוסף שהשתנה, דווקא לטובה לדעתי, זה העושר הקולינרי בעיר. המגוון הקולינרי בעיר בשנות השמונים והתשעים נע בין "מטעמי התקווה" בשעריים לבין "פלאפל קריטי" כשבדרך עברתם דרך אושיות קולנאריות כגון בורגר ראנץ' ו-"בורקס סמי" השם ירום הודם. היו גם כמה בתי קפה שבאו והלכו אבל… אם רציתם משהו קצת יותר מעניין מפלאפל, שווארמה, סמי בורקס וכד' (שלא תבינו לא נכון – אנחנו מדברים על המלוואח הכי טוב שאפשר להשיג, ועל פלאפל שמשגע לכם את הבלוטות, ובורקסים פריכים וחמים ומטמטמים, אבל בכל זאת) – נצרכתם להרחיק ולהצפין עד "הכרך הגדול" – ראשון לציון. שם מצאתם מסעדות-על כמו פורמגי'ו על מגוון שייק הפירות שלה, הפסטות על בסיס שמנת ואת אלילת מטבח הגורמה התימני – הזיווה של נאפיס.

כשפתחו את מסעדת "פינג פונג" ברחובות (הרצל פינת דרך יבנה) זה היה מבחינתנו פשוט אירוע שלא יאומן. התקופה הייתה תקופת התיכון שלי (תיכון רון, הפתרון לכל גאון), ואנחנו היינו פשוט המומים מכמה מעניין יכול להיות אוכל סיני – בקר עם פלפלים, עוף עם פלפלים, חזיר (!!!) עם פלפלים. בקר עם קשיו, עוף עם קשיו, חזיר (!!!) עם קשיו. וכן הלאה. חוקיות? שחזור מנות? ממש לא! זה מדהים. זה אוכל סיני, זה פשוט פלאי הטכנולוגיה. והטופ של הטופ – בננה מטוגנת, אננס (מקופסה) מטוגן. ליצ'י. לא מטוגן. סתם ככה. מקופסת שימורים. טעים שזה מטרף. סיימנו בחינת בגרות? חוגגים בפינג פונג. סיימנו מגן? פינג פונג. סתם בא ללכת לאכול איפהשהוא? פינג פונג. בדרך ללוויה ברחובות לפני כמה שנים, עצרתי בכדי לחטוף משהו בפינת הרחובות הזו. תנחשו מה יש שם במקום פינג-פונג? ניחשתם נכון (או שלא) – שיפודיה. די גרועה, האמת. ניסיתי.

השבוע נורא התחשק לי להכין אוכל סיני. אחד הדברים הכי כיפיים בלהכין אוכל סיני זה שאפשר להכין כמעט כל דבר, פשוט להוסיף לו רוטב סויה, ולקרוא לו "אוכל סיני". ובכל זאת, הכנתי אוכל סיני. אמיתי. אני חושב. הרבה אנשים מפחדים להכין אוכל סיני, אין לי מושג בעצם למה – אולי אחד מסוגי האוכל הכי פשוטים שיש. במהלך כתיבת הפוסט אפילו חשבתי לעצמי – זה לא קצת פשוט מדי? אפילו ל-"פשוט מבשל פשוט"? תשפטו בעמכם…

אז יאללה, לעבודה – מרק תירס כמוסיני וגם בקר מוקפציני עם ירקותיני.  ובאמצע המתכון – נקודת החלטה אם אנחנו רוצים סיני או תאילנדי או יפני. ככה? כן, סתם ככה.

להמשיך לקרוא שינים סינים עם כיניר גידיל