מבחינתי, אוכל הוא הרבה יותר מסתם מזון, ומי מכם שקורא אותי מספיק זמן יודע שאני רגשן מספיק בכדי להתייחס קודם כל לחלק של הזיכרונות לפני שאני מתייחס לחלק של המרקם או הטעם או הרכיבים. נוסיף על זה שמבחינתי אני יכול להיזכר בסיטואציות שלמות, אפילו כולל הרגשות שהתלוו לסיטואציות האלה, רק מלהריח ריח מסוים שהיה מורגש במהלך הסיטואציה – והריחות שמתלווים להכנת אוכל כזה או אחר יכולים פשוט לטלטל אותי ולהעיף אותי במכונת הזמן (זוכרים את טוני ודאג?) עשרים שנה ויותר אחורה.
המנה שנדבר עליה היום מהווה עבורי את כל זיכרונות הילדות שלי ביחד – אני לא יודע למה דווקא המנה הזו, אבל… הריח שמתלווה לתהליך ההכנה שלה – ריח של אדי חומץ, עלי דפנה ופלפל אנגלי מהווה מבחינתי את הריח האהוב ביותר עלי – אין יותר בישול ביתי מהמנה הזו, וכנראה שהמנה הזו זוכה בתואר "האוכל הביתי שאני הכי אוהב".
ובגלל כל זה, אני חושב שהפוסט הזה הוא אחד הפוסטים הכי קשים לי לכתיבה, פשוט בגלל שמבחינתי המנה שאני רוצה להתעסק איתה היום מהווה אולי את המהות של התמצית של המיצוי של הזיכרונות שלי, של מה שעיצב אותי בתור מישהו שמבלה במטבח מהצד של הסירים.
המנה הזו, אם לא זיהיתם את כל הרמזים שהשארתי לכם בדרך, היא לשון ברוטב. וכבונוס, אתם אפילו מקבלים מתכון קליל ופשוט לחזרת אמיתית חריפה ברמה שאפילו מקסיקני שינק מאימא שלו חלב מעורב בפלפלים לא יכול להתמודד איתה.
לפני שנמשיך אזהרה קלה ללא שמץ של ציניות – יש אנשים שלא יכולים אפילו לחשוב על לאכול לשון, יש כאלה שיכולים לאכול את המנה הזו רק אם הם לא רואים את תהליך ההכנה, ויש אנשים שטוחנים את המנה הזו כאילו אין מחר (אני נמצא בקבוצה הזו). אם אתם באחת משתי הקבוצות הבאות – תסתכלו בחלק השמאלי של הבלוג שלי, יש שם רשימה של בלוגים שאני אוהב – וותרו על הפוסט על זה למען האהבה ההדדית שלנו ולכו לקרוא פוסט אצל אחד החברים שלי. ניפגש בפוסט הבא.