שניים במחיר אחד – קארי אינדו-תאילנדי

כשהתחלתי את הדיאטה אצל מלי תבור ב- "איזון", אחד מחוקי הדיאטה היה נראה לי קשה עד כדי גבה-גלי. לא, זה לא היה הוויתור על השוקולדים בלי הכרה, גם לא הספורט, גם לא ההקפדה על כמויות הפחמימות שאני דוחס לעצמי בכל ארוחה.

הירקות.

הירקות היוו את הבעיה הגדולה ביותר.

"סלט גדול, בערך משתי עגבניות ושני מלפפונים בכל ארוחה גדולה". "אתה יכול גם לאכול ירקות מבושלים, בערך באותה כמות", "אתמול עוד פעם לא אכלת מספיק ירקות בארוחת הצהריים שלך, אתה חייב להקפיד על זה".

זה עלה לי בדם בהתחלה. ממש לא אהבתי ירקות פעם, בעיקר לא ירקות טריים, אבל בכלל ראיתי בהם מין סוג של נלווים, נותני טעם, אף פעם לא משהו שצריך לאכול בכמות גדולה.

הדיאטה של איזון, שחלק ממנה מבוסס על שליטה בכמויות הפחמימות שנכנסות לגוף בארוחה אחת (מאחר ואם אוכלים כמות גדולה מדי, הגוף משחרר אינסולין שגורם, הפלא ופלא, לאקסטרא-פחמימות האלה להפוך למאגרי שומן), ולירקות יש כאן תפקיד כפול – הראשון והמוכר הוא למלא את הקיבה במשהו שיש לו ערך פחמימתי נמוך יחסית, והשנייה היא למלא את הקיבה במשהו (=סיבים) שיפריע לפחמימות להיספג מהר מדי במחזור הדם.

מספרים על קיבוצניק אחד ששלחו אותו בימי הפלמ"ח לצפות ולדווח על הוצאה להורג של פלמ"חניק אחר שנתפש על ידי הבריטים. "נו, מה היה?", שאלו אותו כשחזר. "מה אגיד לכם, יוסק'ה עשה בהתחלה תנועות עם הרגלים, אחר כך הוא כבר התרגל". כך גם הרגשתי בשבועות הראשונים עם הירקות. התרגלתי. לעסתי את הזוועה הזו, שמעולם לא היו לה הורים, כי הייתי צריך.

מאז זרמו הרבה מים בירקון, ולא מעט קילוגרמים הושלו ממני, ובדרך למדתי לאהוב ירקות. כל כך לאהוב עד שהיום, בארוחת צהריים, אם אני לא אוכל ירקות אני פשוט מרגיש שמשהו חסר לי. פעם, הרגשתי את זה רק כלפי הבשר שאכלתי בארוחות שלי. היום, אני מרגיש את זה גם כלפי האוכל של האוכל שלי. רומנטיקה.

ופתאום, כל מתכון שחיפשתי, כל ארוחה שהכנתי, הייתה צריכה להכיל מספיק ירקות בכדי שהארוחה תיספג לאט ובכמות מתאימה של פחמימות. באחד מהשיטוטים שלי מצאתי קארי ירקות הודי שמהווה בסיס כמעט לכל מה שרוצים – דגים, בקר, חזה עוף… הכל. ובעצם, אם משנים את התיבול שלו, אפשר לקבל גם קארי בסגנון תאילנדי לחלוטין. הבעיה עם קארי הודי, בהקשר הדיאטטי, היא העובדה שלרוב הוא מכיל גם כמות לא קטנה של חלב קוקוס שהוא שמן מאוד ולא ממש עומד בקנה אחד עם דיאטה, וגם לכך, תיכף תראו, מצאתי פתרון עוקף שומן.

בביקור האחרון שלי בעמק הסיליקון בארה"ב, הוא ערש האוכל האסייתי, שלח אותי ש' לאכול במסעדת פועלים תאילנדית הממוקמת באחד מהאזורים היקרים יותר בקליפורניה – רחוב קליפורניה ב- Palo Alto. שם, במסעדה שנקראת Thai Lotus או משהו דומה, אכלתי קארי דלעת מעולה שהוגש בתוך דלעת.

המנה הזו הוכנה עבור מ', מהצמד "ש' ו-מ'", שהיא חצימחונית לא עלינו, ורוטב הקארי היווה בסיס מצויין לנתחים בגודל בינוני של דג פלמוד, דג מצויין שאפשר להשיג אותו טרי בחנויות הדגים האיכותיות הקרובות למקום מגוריכם, במקרה שלי – "שלדג" בטבעון, שלא משנה כמה פעמים אבקר שם, תמיד אצליח ללמוד עוד משהו ולהכיר עוד דג ועוד משהו. הפעם היה זה הפלמוד שאני בטוח יבקר אצלי במטבח עוד כמה פעמים (גם, נראה לי, בתוך סביצ'ה), אבל עוד חזון למועד.

אין משהו חינני ברוטב קארי, בטח לא ברוטב הקארי שתיכף תפגשו – הוא לא מצטלם טוב, לא פוטוגני בכלל. כשחושבים על זה, אוכל משחתי אף פעם לא מצטלם טוב. ובכל זאת, הפוסט הזה הולך לגלות לכם את אמריקה. טוב, לא את אמריקה, אבל קצת את הודו ואולי גם את תאילנד, ואולי גם עוד מקומות.

2013-10-18 20.36.39

התכנית – מקסיקנית, הביצוע – תאילנדי לחלוטין

באחד הימים האחרונים נשארתי לעבוד מהבית – היעילות שלי מדהימה כשאני יושב בבית לבד בלי שיש אף אחד שמסיט את תשומת דעתי מסביב, מדהים אותי לפעמים שבשעתיים עבודה לבד בבית אני מספיק עבודה של יום שלם. ומאחר ובשנה האחרונה אני מוצא את עצמי בעיקר מלהטט בין העבודה ללימודים למשפחה וקצת לרכיבה על האופניים (מה שמשאיר מעט מאוד זמן לבלוג, בטח מתם לב לזה), כל דבר שיכול להעלות את היעילות שלי מתקבל בזרועות פתוחות. מה זה בזרועות פתוחות, ממש "מי בא לאבא?!?!?".

הבעיה היחידה ביום שכזה שצריך לדאוג לארוחת צהריים לבד – אבל אני משתדל לעבור בבוקר בסופר, לקנות משהו או שניים כהכנה לארוחת הצהריים, ולהכין משהו זריז כשצריך. כשעברתי בסופר בבוקר, החלטתי להכין רצועות חזה עוף במרינדה של צ'יפוטלה – יחד עם כמה ירקות, מכניסים לטורטייה לבנה, ויש ארוחת צהריים מצויינת ב-"לאפה". בראש כבר שידכתי לו ממרח צ'יפוטלה מצויין של "טרז פזוס" של איתמר דוידוב ושאופסן במקרר די מזמן, כשהתחלתי את הנסיונות שלי לערב הבישולים שלי בקורדוברו. טורטיות אמורות להיות במקפיא (שנרכשו יחד עם ממרח הצ'יפוטלה), ויחד עם דלעות ערמונים שהחלטתי להכין בסגנון אייל שני (רק בלי כל נושא תסביך הנטישה) הארוחה כבר הייתה מסודרת אצלי בראש. חלבון, פחמימה, ירקות – הכל סגור.

Too make a long story short- כשהגיעה השעה להכין ארוחת צהריים גיליתי (באמת להפתעתי) שגם ממרח הצ'יפוטלה וגם הטורטיות לא בין הנמצא. אני עוד צריך לתזכר את בני הבית (ובעיקר את זוגתי שתחייה) לאן שתי הצנצנות של טרז פזוס נעלמו (באחת מהן היו עלי סברס מוחמצים שאני מאוד אוהב), אבל פתאום מצאתי את עצמי עומד מול שוקת שבורה, או מקרר ריק אם תרצו, וכל התוכניות שלי התפוגגו להן. באסה.

אבל אנחנו לא ניתן לקצת חוסרי חומרי גלם להשפיל אותנו ולדרוך על מצב הרוח שלנו, נכון? נזכרתי שכשהיינו אצל שי ומורית בשבת (לארוחת דים-סאם שעוד ייכתב עליה כאן) מורית בישלה מעין קארי תאילנדי של עוף שהריח מעולה. עוף – יש. חלב קוקוס – יש (לא רק יש, אלא גם דל שומן!). משחת קארי תאילנדי ירוקה – אין, אבל יש אדומה חריפה.

תוך 10 דקות עבודה ועוד 30 דקות בישול הבית כבר התמלא בריח מעלף של עוף וקוקוס. מיד לאחר שסיימתי את ההכנות לקארי העמדתי גם סיר אורז על הכיריים שיתבשל במקביל לקארי – וחזרתי לעבוד קצת עד שהכל יהיה מוכן.

DSC01862

יאללה, לעבודה – קארי עוף ודלעת בחלב קוקוס שלא יאכזב כל דורש לאוכל מהיר ולא יבייש כל פועל תאילנדי בקופנגן או עובד הייטק ב- WFH (עבודה מהבית – Working From Home).

להמשיך לקרוא התכנית – מקסיקנית, הביצוע – תאילנדי לחלוטין