הפתרון האביבי לקורונה

אתם יודעים משהו, זכיתי. באמת. אני מרגיש שבאמת זכיתי להיות חלק בכל כך הרבה מעגלים חברתיים שהקורונה הוציאה מהם רק את הטוב. בראש ובראשונה – הקהילה הקרובה כאן בסיליקון וואלי, שממש כמעט עם פרוץ הסגר בקליפורניה פתחה ערוץ מקומי בפייסבוק שמשדרים בו 4-5 תכניות ביום. ואני לא מדבר על תכניות סתם – תכניות ברמה – ראיונות עם אנשים מכאן ומישראל שהייתם מתים לראות ראיונות איתם – שני חבר׳ה מדהימים שגרים כאן (יסמין לוקץ׳ ואודי ענתבי) באיזור כבר ראיינו את יאיר ניצני ואדיר מילר ובשבוע הבא אמורים לראיין את ירמי קפלן, יש כאן תכנית בסגנון ״מסיבת גן״ שבה מרואיינים כמה ילדים, בדיוק כמו בתכנית של ירון לונדון (בניצוחה של עירית שמר-בורנשטיין) – אם הייתם אומרים לי שהייתי צופה בתכנית ״מסיבת גן״ הייתי צוחק עליכם, אבל אני נשבע שאני צופה אדוק. רמת ההשקעה וההפקה היא פשוט מדהימה. וכשאני חושב כמה קל זה עושה להורים שיכולים לקבל כמה דקות של שקט מהילדים שיכולים לראות תכנית ״טלוויזיה״ איכותית, או סתם לעזוב רגע את נטפליקס ולראות תכנית ״לייט נייט״ על דברים שמעניינים ישראלים או לפתוח את הבוקר עם ״קפה עם איריס ואינגה״ (שהן בין מקימות הערוץ) – נשבע לכם, זה מעולה.

אני, כמה לא מפתיע, מנחה בערוץ תחרות בישול בסגנון ״מאסטר שף״ בה מתחרים בשלנים חובבים מקומיים האחד מול השני… כיף גדול!!!

במקביל, בקבוצת בשלנים ישראלים בארה״ב התחילו להעלות הדרכות בלייב של חברי קבוצה שמלמדים מתכונים, טכניקות ובכלל דברים מגניבים, והשבוע העברתי הדרכה בקבוצה על עולם הבישול בסו-וויד – שעה של בסיס ותיאוריה וגם קצת הדגמות…

אבל אם נחזור רגע למעגל החברתי הקרוב – עוד דוגמה לכמה שזכיתי – אתמול פרסמתי את הפוסט הבא בקבוצת בשלנים כאן בסיליקון וואלי. לא עברו 12 שעות, עברו 11, ופוסט תשובה ממורן המלכה (שכל הקשר בינינו היה עד עכשיו בתגובות לפוסטים בקבוצה):

מה שהוביל לזר הריחני הזה אצלי במטבח – מבחינתי, זו הסנונית האמיתית שמבשרת את בוא האביב – פקעות צעירות של שום ששולפים אותן מהאדמה עוד לפני ששיני השום מתבגרות והקליפה סביבה מתקשה, עם טעם מטורף של שום ורעננות ״ירוקה״ מדהימה:

צרור שום ירוק. ברקע – ירקות שכמעט נס ליחם והוחמצו ברגע האחרון

מפה, לשם, בערך ק״ג וחצי נטו של שום צעיר נכנסו להתססה (החמצה) – חלק בדיוק כמו ירקות מוחמצים, וחלק, במרענן הרשמי של החורף – ממרח שום ירוק.

מלאאאאא ממרח שום ירוק ושום ירוק מוחמץ

את השום הירוק הזה לא תצליחו למצוא בסופר, אני אפילו זוכר פעם וויכוח עם מנהל מח׳ ירקות בסופר ליד הבית שהתווכח איתי ש-״אין דבר כזה שום ירוק, אתה מתכוון לעירית שומית״ – אבל בדיוק עכשיו יש כל כך הרבה חברות שרק מחכות שתזמינו מהן תוצרת הביתה (כמו ״עלה הביתה״) – וזה הזמן להזמי כמות סיטונאית של שום ירוק ולשמר לכם טעמים של אביב בצנצנות. אני לא באמת יודע אם זה מונע או מרפא מקורונה – אבל לפחות תסתפקו בזה שערפדים לא ייכנסו אליכם הביתה.

להמשיך לקרוא הפתרון האביבי לקורונה

געגועים מפוברקים לתאילנד, פרק ב': פאד סי יו

אחד הכיפיים הגדולים בחלק מהמאכלים הסיניים והתאילנדיים, זו פשוט העובדה שאפשר להכין את הכל ממש מראש, ורגע לפני שמתיישבים לאכול זורקים את הכל למחבת טובה, מערבבים מהר מהר, והופ –החוצה. כמובן שמצד שני המשמעות היא גם שאתם צריכים להתנתק קצת מהאורחים לטובת ההכנה ולא ניתן להשאיר סיר על הכירים ולשלוף אותו ישירות לשולחן, אבל מצד שלישי, יש משהו מוערך מאוד באוכל שהמארח מכין ממש דקה לפני שהוא מגיש אותו. יותר טרי מזה אין, או כמו שאומר הירקן בסופר שאני קונה בו מדי פעם "מה טרי? המלפפון הזה עוד רץ חופשי היום בבוקר".

אנחנו לא מארחים הרבה, אבל כשמארחים, חשוב לי לנסות ולפגוע בול בטעם של האורחים שלנו. במקרה של ש' ו-מ', לא קשה. הם מתים על אוכל אסייתי, ואמנם אחרי 10 שנים בסיליקון וואלי כנראה שלא אצליח להפתיע אותם, אבל עדיין, אני מנסה. במקרה של מ' ישנה עוד בעיה קשה, הבחורה סובלת מבעיה קשה שגורמת לה לא לאכול דברים כל מיני דברים, היא "חצימחונית", לא עלינו. כלומר, לא בשר, לא עוף (למרות שאני מנסה להסביר לה שזה ציפור ולא בשר), רק דגים. מבחינתי זה לא קל, מאחר ומבחינתי מנה עיקרית בלי בשר היא לא ממש מנה עיקרית… למ' הכנתי באותה הערב מנת קארי תאילנדית עם דגים, עליה עוד יסופר בפרק הבא.

בארוחה התאילנדית היה אפשר למצוא מרק טום-יאם עם שרימפסים ענקיים ומעולים, וואריאציה על סלט הסום-טאם (וואריאציה בהקשר הזה מאחר ולא הצלחתי להשיג פאפאייה ירוקה, לכן החלפתי בשילוב של מנגו בוסר וקולורבי), הפאד סי יו שתיכף תלמדו להכין, קארי תאילנדי עם דלעת ודגים, וקינוח שהכנתי ב- 23:00 בלילה, אחרי ששי סיפר לי מה זה סטיקי-רייס עם מנגו וכולנו היינו חצי שתויים מיין מעולה ששי הביא איתו, ולא ממש רצינו לפרק את החבילה. בפרקים הבאים של הסדרה "געגועים מפוברקים לתאילנד" אני בטוח שתו(א)כלו למצוא את המתכונים של הסום-טאם ושל הקארי.

פאד סי יו היא עוד אחת ממנות ה-"פאסט פוד" התאילנדיות, שלהבדיל מפאסט-פוד מערבי, הן מכילות הרבה מאוד מרכיבים טריים, לא המון שומן (במקרה הזה, כמעט אין בכלל), והכי חשוב – טעימות בטירוף. כיף נוסף במנה זו, בדיוק כמו ה-פאד קפאו, שמדובר בעצם על ארוחה שלמה בצלחת – בשר, ירקות (והרבה!) ותוספת – הכל באותה מנה.

2013-06-08 18.32.31-1

מרק געגועים לסתיו

יומיים לפני שהכנתי את המרק הזה חזרתי מנסיעה לקליפורניה (וקצת ניו יורק) במסגרת העבודה. אי אפשר להגיד שארצות הברית היא מדינה שקשה להשיג בה אוכל טוב במחירים סבירים, והאמת שבחלק מהמקרים אכלתי לא רע, אבל כמו בכל נסיעה, מיד אחרי שעוברים יומיים-שלושה-ארבעה, אני מתחיל להתגעגע לאוכל ביתי.

רצה הגורל ובדרך חזרה הביתה מנמל התעופה, הייתה סערת ברקים, שעשתה לי רצון רב לאוכל סתווי מנחם. אצלנו בבית, בכל ימות השנה, אמא שלי הייתה מכינה מרק עגבניות ואורז מצויין, שהיווה עוד אחת מדרכיה הנסתרות של דת שימור האוכל הפולנית. כשהייתי חוזר מבית הספר, מרחרח ומתלונן "אוף, עוד פעם המרק עוף של יום שבת???" (לפעמים זה היה ברביעי, לפעמים בשלישי, ולפעמים בראשון, הייתי קוּטר אמיתי), הייתה אמא שלי שולפת את הסוד של המרק, והופכת אותו למרק עגבניות עם אורז בשנייה.

הסוד היה כמובן קופסה או שתיים של רסק עגבניות, "38 בריקס!" זעקה העטיפה, ועד גיל מאוחר יחסית ניסיתי להבין מה הקשר בין הברקסים לבין מרק עגבניות. עוד שתיים-שלוש-ארבע כפות של אורז, ערבוב קצר יחסית, והופ – מרק עגבניות שהיה באמת איזה קסם. מצד אחד היה לו טעם עמוק מאוד של מרק העוף, בטח ביום רביעי אחרי שהוא ספג את כל הטעמים והפך להיות מרוכז מאוד בטעמו, ומצד שני רסק העגבניות נתן לו חמצמצות מאוד מרעננת. האורז היווה סתם "מרענן חיך" שנתן מרקם שונה לעיס טיפה למרק הזה. יש לי המון געגועים למרק הזה, הפשוט, הטעים, שמזכיר לי כמה אמא שלי הייתה גאונה במטבח וכמה אני מתגעגע לבישולים שלה. המעבר לבית האבות היווה גם את סוף קריירת הבישול של אמא שלי, מה שאומר שאני כנראה אמשיך להתגעגע.

ואני דווקא פינטזתי על מרק מינסטרונה. האמת שכל השבוע בארה"ב פינטזתי על מרק מינסטרונה, ובאף אחד מהמקומות שהייתי בו היה מרק מינסטרונה שנראה ששווה להשקיע בו. קמתי בבוקר עם רצון עז למינסטרונה ורשימת מכולת למינסטרונה, ורק העובדה שהנה-הנה כבר צהריים ומרוב עבודה ואימיילים וטלפונים לא הספקתי לעשות קניות ואני כבר מת מרעב, נזנחו התכניות על מינסטרונה, ונגזר גורלה של קופסת העגבניות המרוסקות.

אז שנתחיל? אחד מרק עגבניות של סתיו שאפשר לעשות אותו תמיד שעושה שמח בפה ובבטן, וכשמתחילה סופת ברקים בחוץ, או אפילו גשם, עושה גם המון שמח בלב. ומה שהכי כיף בו, שהוא קצרצר הכנה ולא דורש כמעט כלום. בקיצור – אפשר להכין אותו בתחילתה של סופת הברקים, והוא מוכן עוד לפני שמטפטפת לה טיפת הגשם הראשונה.

DSC04419

טוב שמן טוב – Take One

לפני שאני מתחיל – מי מכם שרוצה לקבל עדכונים מהבלוג (גם) בפייסבוק, מוזמן להצטרף לדף הפייסבוק של הבלוג. לא, זה לא תחליף לאימיילים שאתם מקבלים מהבלוג או ממני אישית, אבל זו עוד דרך לדעת שהוצאתי פוסט…

לפני כשבועיים הוזמנתי למפגש בלוגרים שתכליתו ומרכזו היה שמן הזית של יד-מרדכי. האמת שמאז שהתחלתי לכתוב אני מחוזר לא מעט על ידי חברות יחסי ציבור שרוצות שאני אסקר מוצרים כאלה או אחרים או אשתתף באירועים כאלה ואחרים, אבל אני בוחר די בקפידה את שיתופי הפעולה שלי – מבחינתי מאחר והבלוג הזה הוא בלכ"ר (בלוג ללא כוונת רווח) שעוסק בבישול (בעיקר), ברור לי שהתרומה הגדולה שלי יכולה להיות בעיקר, אם לא אך ורק, בסיקור של מוצרים שאני יכול לבשל איתם (או לאפות), כלומר חומרי גלם (או גאדג'טים וכד'). לא תאמינו, אבל יש כמה יח"צנים שעדיין לא הרימו ידיים ומנסים לשכנע אותי לבדוק מוצר מוגמר (בעיקר מסוג האינסטנטים) כזה או אחר.

מאחר ושמן זית הוא כמעט השמן היחיד שאני משתמש בו (אם מתעלמים משמן שומשום, שאני משתמש בו כתבלין בלבד), ממש חיכיתי למפגש הזה. האמת שמאז ומעולם אני שונא שמן, אני שונא שומניות, אני שונא שומן (לא יאומן שזה מגיע ממישהו ששקל עד לפני שנתיים וחצי 116 ק"ג) – הטעם, המרקם – מבחינתי גועל נפש. אני שונא גם מיונז, בגלל טעם השמן המורגש בו. למרות שבשנים האחרונות אני מבשל אוכל שהוא דל שומן, בלי שמן בכלל אי אפשר, ובכל מקום שאני צריך שמן, אני משתמש בשמן זית בגלל שאני מת על הטעם שלו, על הריח שלו, ומאחר ושמנים הטובים הם גם מעט "חריפים" (כלומר צורבים בגרון מעט), לא מתלווה להם ההרגשה שאני מקבל כשאני טועם שמן אחר, תירס או קנולה לדוגמה. גם אם במתכון המקורי כתוב דווקא להשתמש בשמן אחר – אני פשוט לא מסוגל.

DSC06250

להמשיך לקרוא טוב שמן טוב – Take One