פיתות תימניות של אשכנזיפת

עקרון ״האקדח של צ׳כוב״ או ״הרובה של צ׳כוב (מתנצל מראש בפני מירי רגב), טוען ש-״אקדח שיופיע במערכה הראשונה, חייב לירות עד סוף המערכה השלישית״. בדומה, פיתה תוצרת בית שהופיעה ליד סביח בפוסט על חומוס, צריכה להופיע בפוסט עד לסוף, לא יודע, החודש שבו הופיע הפוסט, מספיק טוב?

כשהכנתי את החומוס, חשבתי לקפוץ ל- ״פלאפל סטופ״, אותו מקום עלייה לרגל של ישראלים (והאמת, בגלל הפלאפל המצויין, הרבה יותר עלייה לרגל של הודים צמחוניים שמתים על המנה הזו) בכדי לקנות 10 פיתות. אבל אז, נזכרתי שהצדיק טל סורסקי מהבלוג ״מה יש לאכול״ פרסם מתכון לפיתות לא מזמן. אבל כשהסתכלתי על המתכון שלו, נזכרתי בפיתות של אמא שלי ז״ל, שהייתה מכינה בסיר אלומיניום עם ספירלה במכסה שלו, אחת אחת אם אני לא טועה ונזכרתי במשהו שהיה קורה לא מעט אצלנו בשכונה ברחובות.

אתם מבינים, אמא שלי זכרונה לברכה, נולדה וגדלה בפולין. מה זה פולין – בעיר בשם זמושץ׳ – שלא כמו וורשה שהיא קלה להגייה ואפילו היום עיר יפהפייה (לא הייתי עדיין), זמושץ׳ היא עיר שאי אפשר אפילו לבטא את שמה (נסו להגיד את זה עם אוכל בפה) ולפי מה ששמעתי, היא מכוערת ותעשייתית עד אינסוף. אבל עדיין, ברחובות, בה היו לא מעט תימנים, המטבח של אמא שלי היה מקום אליו היו מגיעות התימניות בכדי ללמוד ממנה טריקים – הטריק שלה לג׳חנון, הטריק שלה לעוף בגריל ולעניינו – הטריק שלה לפיתות עבות, אווריריות ורכות, מה שקרוי במאפיות ברחובות ״פיתות תימניות״.

אז שנלמד אתכם לעשות כאלה? יאללה, אני, יובל שחורי, שהשכנה שלו רעות התימניה הייתה קוראת לו ״יא אשכנזיפת״, אלמד אתכם להכין פיתות תימניות.

ולמי מכם שיש פחד משמרים (היי דרינה) – בחייכם, זה המתכון הכי קל שיש בעולם, ועוד שילבתי בו טריקים שלמדתי מהחצי-אשכנזיפת שכבר הזכרתי למעלה, שהופכים את ההכנה לממש ממש ממש קלילה – והתוצאה, בטח אם אין לכם איזו מאפיית פיתות תימניות ליד הבית ובטח ובוודאי אם אתם לא גרים בארץ – שווה את זה לגמרי.

להמשיך לקרוא פיתות תימניות של אשכנזיפת

לגלגל טורקי ולנוח

איפה שהוא בשנות ה- 2000, יותר נכון בדיוק באפריל 2000, עזבתי משרה בטוחה ודי בכירה בנטוויז'ן והצטרפתי כשותף לארבעה שותפים נוספים בהקמת חברה שעסקה באינטגרציה וייעוץ בתחום אבטחת המידע והתקשורת. עד היום אני זוכר איזו מדהימה הייתה התקופה הראשונה, בכל אחד מאיתנו הייתה חדוות יצירה שכנראה אפשר שתהיה לך רק כשאתה עושה משהו בשביל עצמך, בעצמך. חלק מהווי החברה היה בחברות בינינו, ולמרות שתמיד היה ברור שישנם קשרים בעוצמות שונות בין כל שני שותפים, בגדול הייתה הרגשה של "אחד בשביל כולם וכולם בשביל אחד".

בכל יום שני, יחד עם אחד השותפים, הלכתי לשחק ביליארד במקום שכבר אינו קיים כיום בתל-אביב, מועדון ביליארד שנקרא "Score's", באיזור אלנבי-פינת יהודה הלוי. השולחן הקבוע שלנו בימי שני היה השולחן הטוב ביותר במועדון – הקרוב ביותר אל הבר שהיה במרכז המועדון. כמה קבוע היה השולחן? היה עוד מישהו ששיחק בימי שני, קצת פחות קבוע, אבל עדיין ניסה בכל יום שני להזמין את השולחן עבורו, ותמיד הסבירו לבחור הזה, אחד יאיר לפיד, שהשולחן הזה שמור.

אני יכול לספר לכם שהייתי אחד משחקני הביליארד הטובים ביותר שראה המועדון הזה במשך כמעט שלוש שנות המשחק שלי במקום. אני יכול, אבל זה יהיה שקר גמור. אני אוהב לשחק, מכיר את החוקים (הבינלאומיים, הנכונים, האמיתיים, בניגוד למה שמשחקים בארץ), אני יודע לשחק בסדר גמור, מבין מה צריך לעשות איפה, היו לי במהלך חיי כמה מכות מדהימות (כאלה שכנראה היחס בין היכולת למזל מתחלק 50:50), אבל זהו, פשוט נהניתי מהמשחק ומהשגרה של "כל יום שני". האמת שחלק גדול מהמשחק, מעבר למשחק עצמו, הוא מה שנקרא "Trash Talk" – השיחה בין השחקנים, איך כל אחד מנסה להוציא לשני את המיץ… השחצנות העדינה (או לא עדינה) שלי ושל השותף שלי… היינו פשוט מעולים בזה. מעולים. "איזו מכה! התקשרו עכשיו מ- ESPN, ביקשו להעביר את המכה הזו ב-Replay בתור אחת המכות הטובות של השנה", "קח את הזמן, לא, אין לחץ על השולחן, זה לא שאנחנו משלמים לפי זמן. תכוון כמה שאתה רוצה, אני הולך בינתיים לשירותים", "חמור? אתה נותן מכה עם חמור? גברים אמיתיים לא משחקים עם חמור" (חמור הוא מין ידית עזר שמשתמשים בה לייצוב המקל כשהמקום ממנו מכים עם המקל רחוק מאוד מהכדור). אני מניח שאתם כבר מבינים.

אבל מה הקשר לאוכל? והרי הבלוג הזה באוכל עסקינן, לא? אז זהו, שהשותף שלי למשחק, רפי, הוא טורקי גאה שאוהב מאוד את המטבח הטורקי. רצה הגורל ומול ה- Score's הייתה מעין מסעדה טורקית שנקראה "ביזים דונרג'י" ("דונר" – שווארמה טורקית, "ביזים" – שלנו, ובתרגום חופשי – "שווארמיה שלנו"). לפני המשחק, היינו נפגשים שם לארוחה שנראתה כל יום שני בדיוק אותו הדבר – טורק לחמעג'ון, מנת דונר (כאמור, שווארמה טורקית מצויינת שהשיפוד שלו עשוי מפרוסות של בשר בקר עם בשר כבש טחון בין פרוסות הבקר) ואני, שבלי קינוח לא יכול, הייתי מסיים עם "שאקר פאהרה", בטורקית "עכבר מסוכר", שהוא מין עוגיה מוארכת (וקצת מזכירה גוף של עכבר) טבולה בסירופ סוכר. אליפות.

על הלחמעג'ון הטורקי, שהוא מעין פיתה שעליה יש בשר טחון מתובל, מניחים פרוסות דקות של עגבניות ובצל טריים,נותנים "שפריץ" של לימון, מגלגלים למשהו שדומה קצה ללאפה, ואוכלים.

עזבתי את השותפות אחרי ארבע שנים בדיוק, כשהרגשתי שהחברות התחלפה במשהו אחר, לא נעים, ושאני כבר לא יכול להתקדם מקצועית ועיסקית בחברה. לאחר כשנה לאחר שעזבתי (אבל בלי קשר ישיר לעזיבה שלי), השותפות כולה התפוצצה וארבעת השותפים שנשארו התחלקו לשני זוגות שותפים – שניים שנשארו בחברה המקורית ושניים שפתחו חברה אחרת, מתחרה. כשהחברה רק קמה, היו לנו שתי פגישות ששינו את דרך המחשבה שלי לגבי איך צריכה להיראות שותפות שאני חבר בה – פגישה אחת (שאמנם לא הייתי בה אבל תוכנה צוטט לי כמה וכמה פעמים…) הייתה עם לקוחה שאמרה שלאורך כל חיי החברה יקרו מקרים שמשהו יפול על הריצפה ומישהו יצטרך להתכופף ולהרים אותו. "תוודאו שאתם מוכנים תמיד להתכופף ולהרים את הדבר הזה, כל דבר וכל אחד. היום שבו תפסיקו להיות מוכנים להתכופף בשביל השותפים שלכם, יהיה היום שבו השותפות כבר לא תהיה שווה כלום". הפגישה השנייה הייתה גם היא אצל לקוח, חברת סטארט-אפ, והדהימה אותי רמת הפוליטיקה והגועל נפש בין שני סמנכ"לים (של הלקוח) שנכחו בפגישה, שעשו הכל בכדי להוציא אחד את השני הכי רע שאפשר. כשיצאתי מהפגישה אמרתי לשותף שלי שנכח איתי בפגישה – "ביום שאנחנו נתנהג ככה אחד לשני, אני לא אהיה בחברה". וכך היה. כשהגיעה ההצעה מסיסקו, חברה שהשתוקקתי שנים לעבוד בה, הייתי כל כך בשל לעזוב, שלא היה צריך לשכנע אותי. למדתי המון בחברה הזו, עשיתי קפיצה משמעותית מאוד ברמת ההבנה שלי של הצד העסקי של העולם שבו אני עוסק, החזקתי בתפקיד של סמנכ"ל מצד אחד, אבל גם "פועל זוטר" מצד שני שחייב לעשות כל מה שצריך בשביל שהחברה תצליח, ופשוט, הגיע הזמן להתקדם קדימה.

כשהגשתי את המנה הזו אצלנו בארוחת הערב כולם כולל כולם אהבו אותה, מה שלא תמיד קורה מאחר וכמעט תמיד יש מישהו שמשהו מפריע לו, והפעם – כולם אהבו – כולל שני הפיינשמקרים, זוגתי שתחייה והבן הקטן שלי, שלרוב נוהג לאכול את המסביב ופחות את מה שמכיל בשר… כזה קונצנזוס על זה שהמנה טעימה הרבה זמן לא היה. למרות שהקונצנזוס הזה המשיך גם בארוחת שישי הבאה, שהכנתי בה עוד מנה מגולגלת – טורטייה מקסיקנית, אבל על זה בפוסט נפרד…

2013-07-19 21.27.52

זר שושנים לפרידה מהמטבח (הנוכחי)

כשהכנתי את הארוחה המדוברת בפוסט הזה, בעצם בישלתי את הארוחה האחרונה במטבח הנוכחי שלנו. שלושה ימים אח"כ כבר הגיעו כמה אנשים עם כלי עבודה ופטישים והתחילו לפרק את המטבח, להרוס קירות, להזיז נקודות מים וביוב… בקיצור – החלום של מלי ושלי אוטוטו מתחיל לקבל צורה (מבטיח לכם להעלות תמונות של "לפני" ו-"אחרי", אולי בפוסט הבא). החודש וקצת האחרון הכיל המון התרגשות מצד אחד, המון המון רצון כבר להיות "אחרי" ולראות "איך זה נראה" ואיך זה לבשל במטבח החדש, וכמובן גם חששות… מה עם הכיור ממוקם במקום לא נוח? מה אם הכיריים שבחרתי לא מתאימות? יהיה לי מספיק מקום אחסון? ומשטח עבודה? בקיצור… הרבה שאלות והרבה חששות.

במהלך החודש האחרון היו לנו כמה נקודות אור, כמו מורית האלמותית שבישלה לנו אוכל ביתי וסיפקה לנו אותו בקופסאות פלסטיק, ממש כמו סטודנטים שבאים לקחת אוכל מאמא בסוף השבוע, ו-ק' וח', השכנים שלנו, שלא רק שנאלצו לסבול את העובדה שאנחנו משפצים, אלא גם ראו את מצוקתנו בחוסר של אוכל ביתי מבושל והזמינו אותנו לאכול אצלהם ארוחת שישי של אוכל ביתי מצויין.

האמת שעכשיו המטבח החדש כבר מתחיל לקבל צורה. רוב בעלי המקצוע כבר הלכו. אתמול בלילה כבר היה מטבח. אמנם צריך עוד לסדר ולתקן ולכוונן ולסדר איזו פגיעה בצבע, והארון צריך עוד איזה משהו, והחיפוי של הקיר עוד לא בוצע, אבל יש מטבח. היום אפילו חיממתי (במיקרו) לי שניצל (אפוי) ושניצל תירס (דיאט) ואכלתי אותו על צלחת (אמיתית מקרמיקה), על האי החדש. חתיכת שינוי יחסית לכמויות הקורנפלקס שאכלתי בשבועות האחרונים על שרפרף מעץ בצלחת חד-פעמית. בשאיפה, בשבת הקרובה (מחר) כבר נאכל משהו מתוצרת המטבח החדש.

האמת שדי התרגשתי לבשל את הארוחה האחרונה הזו (כמה דרמטיות יש כאן, ובשבילי זה היה באמת הרגשה מאוד דרמטית). מלי והילדים היו בחוגים, והיה לי את כל המטבח לעצמי. כמעט 15 שנה אני מבשל במטבח הזה, אני כמובן יודע בדיוק איפה כל דבר מונח, ולמרות שהוא כבר די נמאס עלי וממש קטן עלי, הוא המטבח שלי. היה.

החלטתי לפנק את מלי והילדים, אני יודע שמלי ואייל מאוד אוהבים עוגיות שושנים, כאלה שהמתכון שלהן עובר מדור לדור, לרוב מבצק "שקם" (שמנת-קמח-מרגרינה) ובגרסתו הנוכחית, בצק "חשק" (חמאה-שמנת-קמח) עם מילוי של קצף ביצים ואינסטנט פודינג. האמת שנורא התחשק לי כשמלי והילדים יכנסו הביתה, יפתיע אותם ריח של עוגת שמרים דווקא. אין כמו הריח הזה בכדי לתת הרגשה של "הגעת הביתה".

DSC04552

כמו שכבר הבנתם, המילוי של עוגת השמרים הזה הוא מילוי קצף ביצים ואינסטנט פודינג, האמת שאת הטעם הזה, עם כל המסחריות והתעשייתיות שלו, אי אפשר לחקות בשום דבר שהוא טבעי ומקורי. אם מי מכם לא מבין איך יכול להיות שבעוגה יש פסים שנראים כמו מילוי שוקולד למרות שאני מדבר כאן על מילוי וניל ולא שוקולד – עליתם עליי, העוגה קצת נשרפה… אבל ממש טיפה! וחוץ מזה אני לא אשם – זה התנור המיושן שלי (15 שנה, כבר אמרתי?)… האמת שהמילוי אמנם קיבל צבע כהה אבל הצלתי את העוגה "בדיוק" לפני שהיא כבר ניזוקה.

יאללה, לעסק – אם בא לכם לפנק מישהו, אבל באמת באמת, תנו לו להכנס הביתה כשמהתנור יצאה כמה דקות מוקדם יותר עוגת שמרים שושנים בטעם וניל. וכמו שאתם מכירים אותי ואת מה שאני עושה כאן – מדובר בעוגה קלה מאוד להכנה, דלת שומן, וטעימה-טעימה. מי מכם שמכיר את עוגת השמרים-גבינה שלי כבר מכיר את הבצק הזה שהוא עדין מאוד, רך, טעים וכמעט הכי חשוב – דל שומן.

להמשיך לקרוא זר שושנים לפרידה מהמטבח (הנוכחי)

לחמניות קונצנזוס

– "אבא, הלחמניות עם הריבה ששלחת לי היום לארוחת עשר?"

– "נו?" (מה כבר לא היה בסדר?)

– "מאיפה הן?"

– "למה אתה שואל?" (במיטב המסורת הפולנית – אל תחשוף מידע, תבלבל עם שאלות צולבות, נראה שהסתבכת בכל מקרה)

– "נו, אבא, תגיד לי"

– "מה זה מאיפה? אני הכנתי אותן! למה? לא היו טובות?"

– "אבא, היו מדהימות. ממש כמו סופגניות עם ריבה. תכין לי גם מחר לארוחת עשר, טוב?"

השיחה הזו, או שיחה מאוד דומה לה בתמליל אבל זהה לחלוטין ברעיון, התקיימה ביני לבין הבן הגדול שלי. אם מישהו אי פעם התעניין למה אני מבשל, אז זה בדיוק בשביל השיחות מהסוג הזה או דומיהן. את הלחמניות האלה ראיתי פעמיים לפני שהחלטתי להכין אותן – פעם אחת בבלוג שנקרא "מתקמחים, אפייה ובישול", בלוג של אופה מקצועי שקורא לעצמו "inifinity for cook", ולמרות רמזים שפזורים כאן ושם, אני (ועוד הרבה מאוד אחרים) לא הצלחנו לגלות מי זה.

הפעם השנייה שראיתי את המתכון היה בבלוג התרמומיקס של טל – "מה יש לאכול – תרמומיקס" ומה שהדהים אותי שהוא כתב את המחשבות שלי על המתכון – כשקראתי את המתכון המקורי של אינפי (ברשותכם, ובשאיפה ברשותו, אני אקרא לו כך בקיצור) פשוט דמיינתי את הלחמניות האלה וממש יכולתי לטעום אותן דרך המסך. כבר בקריאה הראשונית היה לי ברור שאני אכין אותן, והפוסט של טל רק הוכיח לי שאני חייב.

הערב הכנתי את הנגלה השלישית של הלחמניות, כשהנגלה הראשונה הייתה הצלחה מדהימה, הנגלה השנייה הייתה בכמות כפולה והצלחה טיפונת פחות גדולה (לא מספיק לישה, לא מספיק תפיחה), והנגלה השלישית עכשיו בתנור ומטריפה את החושים שלי עם הריח, ולפי כל הסימנים – הצלחתי לשחזר את ההצלחה של הפעם הראשונה. .

DSC09833

להמשיך לקרוא לחמניות קונצנזוס