קציצות קציצות שבא לבכות

שבוע לא קל עבר על כוחותינו. אתם יודעים, יום כיפור בניכר, וזה. כמו כל דבר בצבא, הפוסט הזה מתחלק לשלושה חלקים – אני מזהיר אתכם מראש שהקטע הראשון הוא חפירה על כיפור ועל חגים בגולה, ואם בא לכם to cut to the chase – דפדפו קצת קדימה. החלק השני הוא-הוא המתכון המרכזי של הפוסט.  והחלק השלישי? זה כבר אתם אחראים עליו – תכינו, אל תכינו, תגיבו, אל תגיבו – אתם מחליטים.

בכל מקרה…

לא שאני צם. לא שאי פעם צמתי. ובכל זאת, יום הכיפורים הזה היה אפילו יותר קשה מיום הכיפורים הקודם, שהיה יו ם הכיפורים הראשון שלנו בארה"ב. בפעם הקודמת, גיליתי שנרשמתי לקורס מנהלים שנופל על יום ראשון, וכשגיליתי את זה, מסיבות אדמיניסטרטיביות לא יכולתי לבטל. לא הרגשתי טוב עם זה אז, ואז הגיעו היומיים שלפני יום הכיפורים הקודם – פתאום הבנתי שהבעיה עוד יותר גדולה – אתם מבינים, אמא שלי, שהייתה כופרת גדולה בערך כמוני, לא הקפידה על שום הלכה ושום מצווה. הדבר היחיד שהייתה מקפידה עליו היה ההליכה לבית הכנסת "בית אברהם" ברחובות שהיה מאוד קרוב לבית שלנו, וקריאת תפילת "יזכור" לזכר הוריה שנפטרו כשהייתי ילד. אני זוכר שהייתי הולך יחד איתה לבית הכנסת  לתפילה הזו, רק בכדי לצאת  מבית הכנסת בזמן התפילה הספציפית הזו, שנהוג שילדים ששני הוריהם בחיים לא יהיו בבית התפילה בזמן שנושאים את התפילה הזו. שוב, אני מזכיר לכם, מדובר באמא שהייתה מצ'פרת אותנו פעם בכמה זמן (די הרבה זמן, בעיקר בגלל סיבות תקציביות) בסטייקים לבנים שהייתה מכינה על המחבת בבית, אז אי אפשר להאשים אותה ביהדות יתר. ובכל זאת, משהו שם אמר לי שזה חשוב.

משהו מזה עבר אלי. להגיד "משהו" זה ממש בלשון המעטה. אני לא מאמין, אני רואה את עצמי כ-"יהודי" מבחינה תרבותית, אני לא דתי, אני לא מקפיד על אף אחת מתרי"ג המצוות, למעט… למעט הלכות אבלות.

מאז שאבי נפטר, בשנת 2004, הלכתי לבית הכנסת בכל שנה בכדי להגיד עליו "יזכור". בשנה שעברה, פתאום נפלה עלי ההבנה שזו השנה הראשונה שבה אמא שלי כבר לא איתנו, ואני לא אוכל ללכת להגיד עליה "יזכור".

כן, תגידו, "לא יכול" זה אולי גדול מדי. זה הכל בחירה שלך. אתה מחליט אם אתה יכול או לא. נכון, אני מחליט, ובאותה סיטואציה החלטתי שאני לא יכול לצאת מהקורס, שהיה חשוב מאוד, אבל בעיקר גם בגלל שלא ממש ידעתי  איפה יש בית כנסת ואיך אני מגיע, ומה ומו ומי. וכשקולגה לעבודה הסביר לי שלא אומרים בשנה הראשונה למותו של אדם "יזכור", אז קצת נרגעתי.

ובכל זאת, החלטתי שביום הכיפורים הבא (כלומר, יום הכיפורים שבדיוק עבר עלינו לטובה) – אני מוודא שאני לא עובד.

לפני כשלושה שבועות אני מקבל הזמנה להרצאה בשבוע מאוד חשוב שבו כל עובדי סיסקו שמתמחים באבטחת מידע מגיעים לסאן חוזה (שם נמצא המשרד שלי). ההרצאה הזו היא כנראה ההרצאה שאני הכי אוהב להעביר, בעיקר מאחר ואני זוכר את עצמי יושב בקהל בהרצאות האלה, מעביר ביקורת על מנהלי המוצר שמרצים… מבחינתי זו סגירת המעגל הכי גדולה שאני יכול לעשות. זה הזמן שאני נפגש עם מאות אנשים מכל העולם שמוכרים את המוצר שהקבוצה שאני מנהל אחראית עליו, זה הזמן לספר להם על ההתקדמויות שאנחנו עושים, לקבל מהם ביקורת, לראות את הנהוני הראש שלהם כשאני מציג בפניהם איך המוצר שלי פותר את הבעיות הכי קשות של הלקוחות שלהם, לראות את החיוך שלהם והנצנוץ בעיניים כשהם מבינים את התכונה החדשה… את הפתרון החדש, איך הדברים מתחברים… אני מכיר את ההרגשה הזו, אני יודע בדיוק מה קורה להם בתוך הראש כשהכל מסתדר… הייתי שם. ועכשיו, אני זה שגורם לכל הקסם הזה לקרות. ההרצאה הכי חשובה עבורי, יותר כנראה מכל הרצאה עם כל לקוח (ואני מת על הרצאות מול לקוחות), הרצאה שקורית פעמיים בשנה.

כמו שכבר הצלחתם להבין לבד, ההרצאה נופלת על יום כיפור, ואני לא שם לב מרוב ההתרגשות וההתכוננות להרצאה (מניתי שמונה גרסאות למצגת שהכנתי לפני הגרסה הסופית). כשאני מגלה את זה, מאוחר מדי, האג'נדה כבר סגורה ואי אפשר לשנות. אין שום סיכוי שאני מעביר את זכות ההרצאה למישהו אחר. אין שום סיכוי שאני לא שם, אבל גם אין שום סיכוי שהשנה אני לא אומר "יזכור" על שני ההורים שלי.

כמה חיפושים ב- Google Maps מגלים כמה בתי כנסת באיזור המשרד. מרחק רבע שעה מהמשרד, בערך. אני שולח מייל לבית הכנסת הכי קרוב, בית הכנסת "עם אחד" בסאן חוזה. לא עוברות כמה דקות וחוזר אלי גבאי בית הכנסת, מעדכן אותי שסדר הזכרת הנשמות הוא ב- 11:30 בבוקר, ושישמח אם אשתתף. מייל נוסף אליו לוודא כמה אצטרך לשלם על התענוג (נהוג כאן לשלם דמי כניסה לבתי הכנסת, או דמי חבר שנתיים), והתשובה שלו, מיידית – אין שום תשלום והוא ישמח לראות אותי בבית הכנסת ביום הכיפורים.

אני יוצא בבוקר יום הכיפורים ב- 7:00 מהבית. כולם ישנים, משתדל שלא להעיר אף אחד ובעיקר את מלי שצמה כל יום כיפור באדיקות שמדהימה אותי כל פעם מחדש. מתחיל את ההרצאה עם פרפרים בבטן, התרגשות גדולה. תוך דקה או שתיים ההתרגשות מתפוגגת לה, ואני מסתובב על הבמה כאילו אני בהצגה שהתכוננתי אליה כל כך הרבה. זוכר את השורות שלי בעל פה, מצליח להשחיל את הבדיחות שאני כל כך אוהב להשתמש בהן בכדי לחזק את המסרים, קולט את החיוכים, את ההינהונים, עונה על כמה שאלות קשות, מתווכח קצת ומסביר למה נלקחה החלטה כזו או אחרת. בסיכומו של דבר, אחרי 90 דקות על הבמה, אני יורד מאוד מסופק. לשמחתי הייתה הפסקה אחרי המצגת שלי, ומשתרר תור לא קצר של כאלה שרוצים לשאול עוד שאלה או להעיר עוד הערה. בסיכומו של דבר נראה שאהבו את המצגת, המסרים עברו, הפתרונות עושים שכל. איזה כיף. כבר 11:00 ואני מתחיל להתארגן ליציאה לכיוון בית הכנסת. במדרגות עוצר אותי עוד מישהו, שואל שאלה שהתשובה שלה קצת ארוכה, אני קצת לחוץ אבל בסוף – 11:25 ואני מגיע לבית הכנסת "עם אחד" בק"ק סאן חוזה.

שתי נשים מבוגרות ומטופחות יושבות מחוץ לבית הכנסת ושומרות על הילדים המשחקים בחוץ. "גוד מורנינג, חתימה טובה, קוד יו פליז טל מי וור איז ד'ה אשכנזי מניין?", אני שואל. מסבירים לי ימינה ושמאלה, אני נכנס לבית הכנסת, פוגש שתי ילדות שגם מסבירות לי מאיפה אני יכול לקחת כיפה ("פרום ד'ה אנטראנס אוף דה שול" – "שול", ביידיש, הוא בית הכנסת. רמז ראשון על זה שאני כבר לא באמת בארה"ב אלא באיזה אי ספק יהודי ספק מזרח-אירופאי. אני נכנס לחדר התפילה האשכנזי ומתמלא התרגשות. בית כנסת בדיוק כמו בארץ. עם אותם כיסאות עץ מתקפלים שמושביהם מכוסים בקטיפה. המון גברים מכוסים בטליתות מתפללים. פתאום אני מבין שהם מתפללים בעברית. במבטא אמריקאי כבד, אבל בעברית.

פתאום הבנתי שלהבדיל מהשנים שעברו,  משהו שונה כאן. לגמרי. בארץ יש הרגשה חזקה מאוד של "יום כיפור" מחוץ לבית הכנסת, חוסר עצום ברעש של מכוניות בכביש שספק במקומו ספק בלי קשר אליו יש רעש של ילדים שרוכבים על אופניים ועל סקייטבורדים או סתם מסתובבים ברחוב ומחפשים להעביר את הזמן. מחוץ לבית הכנסת "עם אחד" בסאן חוזה יש תנועה רבה של מכוניות. עובדים מקסיקנים שעובדים בבניין שצמוד לבית הכנסת עם מכונות שמרעישות כמעט כמו הדיבורים שלהם בספרדית. אין שום דבר שמזכיר את ה-"בחוץ" של בית הכנסת ביום הכיפורים. כשסגרתי את דלת בית הכנסת מאחורי, כאילו העולם נכבה בחוץ וכל ההווייה שלי הייתה של פנים בית הכנסת. זו כנראה הפעם האלף שלי בבית כנסת, אבל מעולם לא התרגשתי ככה. הרגשתי כאילו דלת בית הכנסת היא מעין "דלת מעבר" לישראל. פתאום, אי ישראלי. לחובבי הז'אנר של סרטי המדע הבדיוני, הרגיש לי קצת כמו ב- Stargate. יש שיגידו בציניות שגם חזרתי 2000 שנה אחורה, ואולי זה יותר מזכיר את "מנהרת הזמן" עם דאג וטוני, אבל מבחינתי – הרגשתי לרגע שאני במקום מוכר.

כמו בכל בית כנסת יהודי, ה-"מקומיים" מיד מזהים אורח. ניגשתי לקחת מחזור תפילה ופתחתי אותו בערך באמצע. פזלתי לכיוון מחזור התפילה של בחור שהיה לידי וניסיתי לקרוא את מספר העמוד שהוא נמצא בו. תרגולת שכל חילוני מכיר כשהוא נכנס לבית כנסת, לא? מיד קפצו שני מתפללים לעזור ולהראות לי את המקום. שאלתי באנגלית אם פיספסתי במקרה את ה-"יזכור", והסבירו לי שממש לא, יש עוד הרבה זמן. מתברר שהגעתי ממש לפני הוצאת הספר מהארון. למי מכם שלא היה / לא זוכר, ביום הכיפורים קוראים את פרשת "אחרי מות" שעוסקת בסדר הפעולות של הכהן הגדול בבית המקדש ביום הכיפור – כפרה על חטאיו, על חטאיו של העם, הכניסה לקודש הקודשים, פר החטאת, השעיר לעזאזל… ולמרות שאין בי שום טיפה של אמונה דתית, עדיין ריגש אותי לענות לעולה בתורה "ברוך ה' המבורך לעולם ועד", ריגש אותי להכיר את חלק מהתפילות ששרים ולגלות שאני אפילו מכיר את המנגינה. אין בזה מבחינתי שום דבר דתי, רק עניין תרבותי, רק עניין של שייכות, שום דבר חוץ מזה. שני מתפללים ניגשים אלי, שואלים מאיפה אני, איפה אני גר, מאיפה אני בארץ… מתעניינים לרגע בדיוק כמו שמתפללים בכל בית כנסת בישראל יתעניינו באורח שהגיע לרגע לבית הכנסת שלהם. רק שזה באנגלית. ולמרות שהם מבינים את האותיות והמילים העבריות בספר התפילה, השפה הזו זרה להם לגמרי.

מסתיימת הקריאה, המפטיר, ההפטרה… הגבאי מבקש מאלה שהם Fortunate enough to have both parents לצאת מחדר המניין ולהמתין לסוף סדר הזכרת הנשמות. בדיוק כמו שזכרתי מהילדות שלי. העיניים שלי מתמלאות דמעות מהתרגשות. אני חושב על ההורים שלי, על זה שאמא שלי בטח מאוד הייתה שמחה אם היא הייתה יודעת שאני ממשיך לעשות בדיוק מה שהיא עשתה כל חייה לכבד את הוריה, ועל זה שאבא שלי בטח מתהפך בקברו מזה שאני הולך לבית הכנסת… כל הגוף שלי משתתף בהרגשת ההתרגשות הזו. אני קורא בעיניים לחות את תפילת ה-"יזכור" על אבא שלי, יעקב שחורי בן אהרון, חוזר וקורא את אותה תפילה בדיוק על אמא שלי, שרה בת אברהם, מושך קצת באף ומנגב את העיניים, ומוסיף "יזכור" על קרובי המשפחה שלי שלא הכרתי מעולם ושנרצחו בשואה.

החזן מתפלל את תפילת ה-"יזכור" על חללי צה"ל ומערכת הביטחון. אני חושב על כך שמבחינת הרבה מהנוכחים "חללי צה"ל" הוא סתם מושג, וקצת עצוב לי עליהם שהם לא באמת מבינים על מה מדובר, וקצת עצוב לי על עצמי שאני מבין בדיוק על מה ועל מי מדובר.

ואז ממשיך החזן בתפילת "אל מלא רחמים" על כל נפטרי הקהילה. מקריא עשרות ואולי אף יותר שמות מפתקים שמונחים מולו. כשהוא מסיים להקריא מתקרבים אליו כמה מתפללים ומבקשים שיוסיף. אני מרגיש קצת לא נעים להתקרב שיוסיף את שמות ההורים שלי, וגם, האמת, לא כל כך היה לי חשוב להוסיף אותם. החזן ניגש אל המחיצה בין עזרת הגברים והנשים ומתחיל לאסוף גם מהנשים את שמות הנפטרים שהן רוצות לאזכר. סדר הזכרת הנשמות מסתיים.

בשניה שכל המתפללים חוזרים ומתכוננים לתפילת ה-"מוסף" – נמאס לי.

פתאום החלק המאוד מרגש ומאוד אישי הפך להיות קצת יותר מדי ציבורי, בשנייה עברתי ממצב שבו אני מאוד "מחובר" לרגע הזה, מתרגש כולי, למצב שבו אני מנסה לחפש איזו הפסקה בין התפילות כדי שאוכל להתחמק החוצה. אני מוצא לי איזו הפסקה קלה כדי להחזיר את המחזור, לצאת החוצה, להחזיר את הכיפה, לזרוק "גמר חתימה טובה" לשתי הנשים המבוגרות שעדיין יושבות בחוץ, ולחזור לאוטו.

כאילו חזרתי דרך שער מעולם אחר לעולם ה-"עכשיו", התיישבתי באוטו וממש הסתכלתי סביב לראות אם אני בחזרה בסאן חוזה או שאני עדיין באותו אי של מה שיהיו כאלה שיקראו לו אי של הדת היהודית, ואני דווקא הרגשתי שהוא אי של תרבות יהודית. לא היה באי הזה מבחינתי שום דבר דתי. מוזר, לא? הרי הייתי בבית כנסת. אבל עדיין, מבחינתי, היה שם משהו של תרבות שאני רגיל אליה, ושום דבר לא הרגיש לי דתי אלא פשוט מין סוג של "בית" מבחינה תרבותית. בישראל לא הרגשתי שום דבר דומה, אבל כנראה שהעובדה שאני בארץ זרה משנה קצת את נקודת המבט. אל דאגה, אין שום סיכוי שאני אבלה שם יותר מפעם בשנה, ואם למישהו נראה שיש בחווייה שעברתי איזו קצה קצה של התקרבות לדת – אין טעות יותר גדולה מזו.

כשנסעתי חזרה למשרד להמשך הפגישות שלי, חשבתי קצת על ההרגשה הזו של להיות במקום מוכר, במקום של "בית", ומה המשמעות של זה. התעסקתי בראש לא מעט גם עם העובדה שהיום הזה, שבארץ הוא כל כך מיוחד וכל כך ספציפי, הוא פשוט עוד יום ללא ייחוד כאן בחוץ לארץ. המון רגשות, המון הרגשות, המון מחשבות ושאלות שעולות ברגע הזה. לא חשבתי שזה כל כך יחסר לי, ומצד שני, יש לי כל כך הרבה דברים אחרים שיש לי כאן בארה"ב שיחסרו לי בארץ… הרגשה קצת של תלישות, שאלות של "האם אני נמצא במקום הנכון?". בערב, כשחזרתי הביתה מאוחר (אחרי ארוחת ערב ענקית במסעדה איטלקית עם כמה עשרות עובדי סיסקו מכל העולם), וראיתי את מלי ישנה במיטה שלנו, הכל הסתדר ונרגע.

וכמו שקראתי פעם בפייסבוק – Home is where your phone connects automatically to the wireless.

מבחינתי, כמו שאתם כבר מכירים אותי, לאוכל יש הרבה מאוד מקום בהרגשה הזו  של בית. ומבחינתי אוכל של בית כנראה תמיד יהיה קציצות.

אני חושב שכבר ציינתי כמה וכמה פעמים כמה שאני אוהב קציצות, הן כנראה המאכל שהכי מתקשר אצלי עם בית (ושניצלים, כנראה, מה שמזכיר לי שאני צריך להעלות פוסט על שניצלים פליאוליתים-לחלוטין), ותמיד כשאני נזכר בקציצות אני נזכר באמא שלי מטגנת קציצות, סופרת אותן, וצועקת על אחי ועליי שגנבנו לה קציצות מהצלחת (כי הרי כולם יודעים שאין על קציצות שיצאו השנייה מהשמן, ויש עליהן אפילו עוד את הקצף התוסס של השמן הרותח…).

הקציצות הבאות עושות שימוש בטריק שאני מאוד אוהב להשתמש בו, השתמשתי בו כבר בקבבים ואני אשתמש בו גם כאן – שימוש במלא בצל מטוגן כחלק מהתערובת, מה שנותן טעם מצויין ומתיקות עדינה לבשר.

מבחינת הבשר  – קציצות מוכנות לקבל הכל, רק צריך לדעת מה התכונה של כל סוג בשר – אני מאוד אוהב את הטעם והמרקם של הבקר, בשר עוף והודו מוסיפים רכות לתערובת, וחזיר מוסיף גם הוא טעם ומרקם עסיסיים. החלטתי הפעם ללכת על תערובת של בקר, עוף וחזיר ביחסים שווים.

נתחיל בטיגון של ארבעה בצלים גדולים שחתכנו לקוביות גדולות. הטיגון יתבצע בכמות גדולה יחסית של שמן – אני משתמש בשומן מזוקק (יש לי כבר פוסט כמעט מוכן על תהליך ההכנה הפשוט מאוד של שומן מזוקק, מקווה להעלותו בקרוב), אני ממליץ להשתמש מאוד בשומן שכזה או בשמן אבוקדו או זית (למרות שהאחרון מתחמצן בטמפרטורות נמוכות יותר) – תזכרו ששמנים שמבוססים על זרעים כגון קנולה, בוטנים, סויה וכד' מכילים לרוב המון אומגה 6, ואלא אם אתם מקפידים על כבישה קרה (בכל סוג של שמן), תהליך ההפקה מערב תהליכים כימיים שגורמים למיצוי של הרבה יותר שמן מחומר הגלם, אבל שאריות של החומרים הכימיים האלה נשארים בשמן… סה"כ נשתמש בכחצי כוס שמן או בכמות זהה של שומן מזוקק. לאחר שהוספתי את הבצלים גיליתי שחסר לי קצת שומן ופשוט הוספתי קוביה שתתמוסס לה מעל…

IMG_7534

נטגן את הבצל על אש נמוכה עד שהוא מזהיב לגמרי. חשוב לערבב מדי פעם ולא להתפתות להגביר את האש – התהליך אמור לקחת כ- 45 דקות, עד שכל הבצל הופך להיות מקורמל והסוכרים שבתוכו מקבלים טעם עמוק מאוד.

IMG_7539

נעביר את הבצל המטוגן לקערה בעזרת כף (לא קורה כלום אם גם חלק מהשומן עובר). נגרר במגררת דקה בצל שלם טרי שיוסיף עסיסיות וטעם לתערובת הבשר.

IMG_7544

נוסיף את הבשרים – במקרה הזה, כק"ג וחצי של בשר – כמו שאמרתי מוקדם יותר – בקר, חזיר והודו – ביחסים כמעט שווים. אפשר ללכת על סוג אחד של בשר, אפשר לערבב – מה שבא לכם, והאמת שאתם יכולים להכין את אותו מתכון כמה פעמים, בכל פעם להשתמש ביחסים אחרים ובבשרים אחרים, וכך להכיר מה אתם אוהבים יותר. מבטיח לכם שאף אחד מהתערובות האלה לא תהיינה רעות. נוסיף גם ביצה אחת לכל חצי ק"ג בשר, כפית שטוחה של מלח, וכפית שטוחה של פלפל שחור גרוס טרי. אפשר להוסיף גם "עשבים" מסוגים שונים,  אבל מאחר וכבר יש לי את הבצל המטוגן כנותן טעם, העדפתי שלא להעמיס טעמים יותר מדי.

IMG_7549

נלוש את כל החומרים ביד עד לקבלת תערובת אחידה. יכול להיות שהיא תרגיש לכם קצת נוזלית  וזה בסדר גמור – התערובת תיכף תנוח ותתמצק מעט. חשוב ללוש את הבשר לפחות חמש דקות בכדי להוציא את החלבונים החוצה ולגרום להם לשמש כמעין דבק לקציצות. יש מי שמוסיף לתערובת פירורי לחם, אבל לדעתי זה די מיותר, מה גם שאני לא אוכל שום דבר שיש בו גלוטן… נכסה את התערובת בניילון נצמד ונניח במקרר לכ- 30 דקות בהן הבשר "ינוח" מעט והתערובת תתמצק.

נכין מחבת עם שומן / שמן לטיגון "חצי עמוק" (בסביבות ס"מ וחצי שמן) ומחממים על להבה בינונית-גבוהה. כשהשמן חם (בודקים על ידי הכנסה של גוש קטנטן של בשר לשמן ומוודאים שנוצרת מסביבו טבעת של שמן ש-"תוסס") נכין קציצות ונניח בשמן. אני החלטתי ללכת על קציצות גודזילה הפעם, אתם כמובן יכולים ללכת על הגודל האהוב עליכם…

IMG_7552

מדי פעם בודקים את תחתית הקציצות – כשנוצר מעטה שחום ופריך בחלק התחתון, הופכים בזהירות את הקציצות לצד השני.

IMG_7554

חשוב לא לייבש יותר מדי את הקציצות על ידי טיגון ארוך מדי. החלק הכי כיפי בלהכין קציצות הוא לטעום אותן ולוודא שאחת מהן מוכנה… אין על הטעם הזה, והוא שווה את הכוויות דרגה-3 שנוצרות מהשמן שעדיין תוסס על הקציצה… ברגע שאחת מוכנה, מוציאים את כולן למגש שיש עליו נייר סופג. לאחר שהקציצות מגיעות לטמפרטורת החדר, אפשר להכניס כמה קציצות לשקיות אטומות ולהקפיא. אני מפשיר בתנור ולא במיקרו – 12 דקות על 180-200 מעלות, עד שניתן לראות על הקציצות שוב מעין שמן ש-"תוסס", הופכים את הקציצות ונותנים להן עוד 3-5 דקות נוספות, וזהו.

אם יש ילדים שמגיעים מבית הספר או מחברים כשהבית עוד מלא בריח הזה, וודאו שאתם מחביאים את הקציצות אחרת לא יישאר…

אין לי זמן לסיפורים

קציצות עם בצל מטוגן

5 בצלים
חצי כוס שומן מזוקק / שמן לטיגון הבצלים
1.5 ק"ג בשר טחון – בקר, חזיר, הודו, עוף – באיזה יחסים שבא לכם
3 ביצים
כפית וחצי מלח
כפית פלפל שחור גרוס טרי

שומן מזוקק / שמן לטיגון "חצי עמוק"

קוצצים ארבעה בצלים לקוביות גדולות ומטגנים את הבצל בכחצי כוס שומן מזוקק / שמן על אש נמוכה כ- 45 דקות (תוך ערבוב מדי פעם) עד שמזהיב לחלוטין.

מעבירים את הבצל לקערה, מגררים דק מעל את הבצל הנוסף. מוסיפים את הבשר, המלח, המפלפל השחור והביצים, ולשים כ- 5 דקות. מכסים בניילון נצמד ומניחים במקרר לכ- 30 דקות.

מכינים מחבת(ות) עם שומן מזוקק / שמן לטיגון חצי עמוק (בערך ס"מ וחצי גובה) על אש בינונית-גבוהה, יוצרים קציצות ומטגנים עד שהן שחומות ופריכות – הופכים ומטגנים גם את הצד השני עד ששחום ומעט פריך. מוציאים וסופגים את שאריות השומן על נייר סופג. לאחר שהקציצות מגיעות לטמפרטורת החדר ניתן להקפיא אותן בשקיות אוטומות.

23 תגובות בנושא “קציצות קציצות שבא לבכות”

  1. נוגע במקומות הנכונים. כשאני מגיע לבית הכנסת, אני משחק אותה מבין, ויודע היכן ומה מתפללים… נהניתי לקרוא מאוד. גם לטעום יחד את הקציצות היה יכול להיות נחמד. נשיקות

    1. ״משחק אותה מבין״… צדיק יסוד עולם שכמוך!

      נתראה בפעם הבאה, אולי אתאם עם מורית ונכין קציצות אצלה בבית 🙂

  2. אחרי הפוסט הזה, אני רואה כי הגעת לשלב של השאלות והתהיות של החיים בניכר. לקח לי המון שנים להבין שאין מושלם בשום מקום. בישראל ישנם דברים שלא תמצא באף מדינה אחרת… ונכון הוא הדבר על הניכר. החוויה שזכורה לי הכי חזק אחרי החזרה לארץ אחרי 10 שנים בקליפורניה, זאת תחושת השייכות לאדמה. פסעתי עם אחותי בפאתי טבעון, ואמרתי לה- ״המדרכה הזו, האדמה הזו, היא שלי ואני שלה.״ לא ניכנס לפרטים הקטנים… כל אדם והרגשותיו… אבל דבר אחד נכון הוא- עשיתם צעד חכם ואמיץ שעזבתם. אני קוראת, קצת בוכה, ומבינה כ״כ לכל התחושות שאתה כותב עליהן. יחד עם זאת- מברכת אתכם על ההחלטה לגור במקום המופלא הזה. מתגעגעת? ברור! אבל מלי תסגור לי את הפינה הזו עוד מעט… ובלי נדר, נגיע גם אנו לזמן ארוך לביקור… רק נסדר לש׳ את הברך ואנו על הטיסה הראשונה אליכם. ועד אז שחורי היקר, תמשיך לכתוב לנו. נשיקות

    1. יאפ, לא חשבתי שהשלב הזה יגיע כל כך מהר… את כל כך צודקת בעניין העובדה שאין מקום מושלם – לכל מקום יש את החסרונות והיתרונות.

      יאללה, בואו כבר.

  3. לא סגורה על עצמי מה אהבתי יותר, את הפוסט או המתכון, כנראה שניהם. גדלתי בבית עם ערכים ודרך ארץ ועמכט בכלל בלי תורה.כך גידלתי את ילדיי וגיליתי שזה מתכון בטוח לאושר (כמובן כל אחד באמונתו לאושר שלו).כמי שמשפחתה חיה בקליפורניה וילדיי בארופה הבנתי שאת כיפור שם קל יותר לאהוב ,ולהעריך את התרבות היהודית מאשר בארץ. וכמובן לגבי המתכון הולכת על זה ברגע שאתארגן על מצרכים .מריח לי טעים ומושלם

    1. תודה ענת… כנראה שצריך לצאת ולהסתכל על הדברים מבחוץ בכדי להעריך אותם…

      בהצלחה עם הקציצות, ספרי איך יצא…

  4. פוסט נהדר , אותה הרגשה כאן בונקובר מתגעגעים/מחוברים/מנותקים וכו, ונכון אין על הקציצה הראשונה אבל הנה עוד סוד קטן לטבול פרוסת לחם שחור פשוטה בשומן שנשאר במחבת אחרי הטיגון – אין על הטעם הזה (יודעת שאתה לא אוכל לחם) אבל לא יכולתי להתאפק. וחוץ מזה הבן שלי מהארץ מגיע לביקור אז בטוח יהיו קציצות על השולחן ובטח אנסה את הטריק עם הבצל המטוגן יאממי

    1. אל תשכחי שעד לפני כמה שנים אכלתי לחם… אצלנו קוראים לזה ״לעשות טינק״ (ברוטב שנשאר או בשמן וכד׳) – מעולה!!!

      חג שמח, מקווה שהבן יהיה מרוצה!

  5. לא מגיבה לעתים קרובות. הפעם כן, כי נגעת בנקודה רגישה. כמעט 16 שנים בגלות, מתוכן 8 באירופה. כשיצאנו, מהר מאד הבנתי שהדבר הקשה יהיו החגים. באירופה שלחנו את הילדים לבי"ס ישראלי. שמרנו על העברית וביה"ס היה לנו 'מתנ"ס' ישראלי לחגוג בו את החגים. פתאום היה צורך להקדיש מחשבה לשאלות שאף פעם לא הטרידו אותי קודם. מה המשמעות של הלאום 'יהודי'. מה חשוב לי לשמור, מה לא? בארץ הכל מאד ברור. אתה לא צריך לעשות כלום, ה'תרבות' כמו שאתה קורה לזה פשוט נמצאת שם. בסוכות יש חופש לכולם, ויוצאים לטייל. גם בחנוכה ופסח. בכפור רוכבים על אפניים בשכונה, ובט"ו בשבט יוצאים לנטיעות. מדורות ל"ג בעומר, הבאת בכורים, לכל יום יש את הייחוד שלו. וארוחות ששי עם ההורים או הממחותנים. כל יום ששי. בלי יוצא מן הכלל. פתאום היה צריך להחליט מה חשוב לשמור. ולקח הרבה שנים למצוא את האיזון ולהשלים עם ההחלטות, שתמיד עוד יכולות להשתנות.

    אני יכולה להגיד לך שהיום שהיה הכי קשה לי בכל שנה היה יום הזכרון לחללי צה"ל ויום העצמאות. חסרו לי הטלויזיה, השירים והטקס בהר הרצל. לפני 16 שנה האינטרנט היה בחיתוליו. סקייפי עוד לא נולד (אנחנו היינו הראשונים להרשם…) וכל מה שהצלחתי ביום העצמאות הראשון שלי בגולה, זה לראות על המסך במחשב שלי את המשרד של גלי צה"ל שבו ישבה חיילת וצפתה בטקס, ולשמוע באמצעותה את השידור. היום יותר קל. היום גם יש לי יותר תשובות, אנחנו בקליפורניה, הכל כאן שוב שונה. הילדים כבר גדולים. שניים בקולג', וגם הקטן או טו טו….. אני יכולה רק לשתף אותך בתשובות שלי…

    במה אני מאמינה? בעם היהיודי. הוא שרד 4000 שנה, עבר את כל הרדיפות ועודנו כאן. יש בוודאי משהו בעם הזה ששומר עליו. התרבות? העברית? התפילות או אלוהים? לא יודעת. אבל אני שמחה להיות חלק ממנו.
    על איזה מצוות? – זה מאד אישי. אתה בטוח מקיים כמה, שלא במתכוון. מאז שהגעתי לארה"ב הפסקתי להכניס חזיר ושרצים הביתה, מהטעם הפשוט שיש אנשים שיעדיפו לדעת שהכלים שלי לא מבשים חזיר. לא שופטת אף אחד על האמונה שלו, ואם יש מישהו שיהנה יותר מהארוחה אצלי אם הכלים נקיים מחזיר….. זו פשרה קטנה.
    אנחנו עורכים קבלת שבת עם קידוש והדלקת נרות כל יום ששי.
    הבנים עלו לתורה בגיל 13.
    הבת – יוצאת עם גוי, רחמנא לצלאן…… חשוב לי? זה עוד בעיבוד.
    בכפור – אנחנו לא עובדים והילדים לא הולכים לביה"ס. נשארים בבית מאחר וברחוב יום חול. אנחנו נוסעים לשמוע 'קול נדרי', חוזרים הביתה והולכים כל אחד לענייניו עד 'נעילה'. אני אוהת לשמוע את השופר. בארץ נהגנו לא להכין אוכל עם ריח כדי לא להקשות על השכנים. שמרנו על המסורת הזו. במשך היום מי שרוצה יכול לבוא למטבח ולכרסם כראות עיניו. אבל לא להקשות על הצמים. השנה לא היו צמים בבית ובכל זאת שמרנו על דממת ריח.
    חגים – בד"כ עם ישראלים מהאזור ועם החב"דניקים, שבארץ יצא להם שם רע, אבל כאן הם אנשים מקסימים שמקבלים אותך כמו שאתה ולא שופטים אותך לא על כמה אתה יהודי ולא על איך אתה יהודי. הם שמחים שבאתה ותמיד תמיד תמיד יבואו לעזרתך כי אתה משפחה.
    וכאן למסקנה שלי על מה זה יהדות – היהדות היא שושלת. למקומיים אני אומרת שזה blood line. אנחנו קשורים גנטית, וכולנו משפחה אחת גדולה. ואחד הדברים הכי מרגשים הוא באמת שבכל מקום על הגלובוס בו תכנס לבית כנסת תגלה את האותיות האלו שאתה מכיר מכתה א', ואת אותן התפילות שמהן נגזרו השירים שלנו. בסין, בהודו, בסקנדינביה או בדרום אפריקה, כולנו נושאים אותה תפילה, באותן מלים בעברית. מלים שנכתבו לפני אלפי שנים. אותי זה מדהים כל פעם מחדש.

    שיהיה לך חג שמח, וגם הלווין ו thanksgiving.

    ל

  6. מתכון שאפשר ממש להריח ופוסט נוגע ללב.
    אני מאד מזדהה עם העניין של לחפש איפה כן ולא רוצים את המסורת ובאיזו מסגרת. כמו כן לתחושת הבית שבעברית.
    לגבי לאהוב את יום כיפור מרחוק – פה, כשלא תוקעים לי אותו במורד הגרון, אני יכולה לאהוב את כיפור יותר; כנ"ל את השבת.
    אנחנו בסופו של דבר מצאנו את האיזון שנוח לנו, ואנחנו מארחים חברים מקומיים לחגים יהודיים וחולקים את המסורות שלנו איתם. יש גם חברים ישראלים ומספיק אנשים לחגוג איתם ולשמר את הקשר לתרבות ממנה באנו.

    לקרמל כזו כמות של בצל לקציצות נראה השקעה רצינית ביחס לאיך שאנחנו מכינים כיום, אבל נשמע שיהיה טעים, אז ננסה 🙂
    כמו כן, אחת מהקציצות החביבות עלינו כאן היא מבשר לבן עם פטריות קצוצות פנימה ותועפות שום-שמיר. קיבלה את שם החיבה הקציצה הפולנית.

    נ.ב. שניצל פליאו! בבקשה שניצל פליאו! טרם מצאנו תערובת ציפוי מוצלחת 🙁

  7. היי יובל, מקווה שתקרא את התגובה שלי למרות שהפוסט הזה כבר מלפני כשנה… 🙂
    שמי אורלי, ואני דתיה מלידה. אפילו עברתי במוסדות לימוד חרדיים. וגם כיום שומרת מצוות, סה"כ.. משתדלת 🙂 וכמובן שאוכל לא כשר הוא מחוץ לתחום, ובוודאי בשר לבן, רחמנא ליצלן… 🙂
    אבל, רציתי להגיד לך שהנשמה הטובה שאתה, ויותר מזה, הנשמה היהודית שלך, עוברים חזק דרך הטקסט ונכנסים ללב :))

    1. שלום אורלי,

      אני קורא ומגיב לכל תגובה, גם על פוסטים שנכתבו ב- 2009…

      תודה רבה על מה שכתבת, פחדתי מאוד שאפגע בחלק ממה שאמרתי באנשים מאמינים ובסיכומו של דבר נראה שהדברים שלי נכנסו ללב של כמה אנשים (כולל בני משפחה, ועכשיו גם למישהי שבכלל לא מכירה אותי). בעיקר תודה רבה על זה שגרמת לי, טיפטיפה לפני ראש השנה, לקרוא את הטקסט שכתבתי ולהתרגש שוב מהסיטואציה שהייתי בה בשנה שעברה. השנה יום כיפור הוא בשבת אם אני לא טועה, כך שיש לי הרבה פחות סיכוי לפספס.

      שנה טובה,

      יובל

    1. אהלן מורן,

      מקווה שהבצל כבר לא על האש… 🙂

      נראה לי שהלהבה הנמוכה שלך קצת יותר מדי נמוכה. צריכה להיות תסיסה מאוד עדינה כל הזמן במחבת, אם אני לא טועה טמפרטורת המינימום לקירמול היא בסביבות 150-155 מעלות. יכול שבפעם הבאה כדאי ממש ממש טיפה להגביר, הקירמול אמור להתחיל אחרי כ- 15 דקות מקסימום.

      יובל

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

אתר זה עושה שימוש באקיזמט למניעת הודעות זבל. לחצו כאן כדי ללמוד איך נתוני התגובה שלכם מעובדים.