בערך צ'יקן סטרוגונוף

האבא הרוחני של המנה הזו, הביף סטרוגונוף (שבטוח יבקר כאן בבלוג מתישהו) הוא בעצם בקר מוקפץ ברוטב שמבוסס על בצלים, פטריות, ציר בקר ושמנת חמוצה (יש גרסאות שיש בהן מלא שמנת חמוצה, ויש כאלה שיש בהן רק "נגיעות"). סטרוגנוף הוא כנראה רוזן גדול ועשיר וחשוב, רוסי כמובן, ממשפחת סטרגונוף הגדולה והידועה. עכשיו רק נשאר לפצח את השאלה למי היא ידועה, והכל יהיה בסדר. אבל בכל זאת, במתכון לסטרוגונוף אנחנו עוסקים, ולא בהיסטוריה של האוליגרכיה הרוסית, אז נחזור לקולינריה.

מאחר ובערך בחצי השנה האחרונה אני שוב במסלול של דיאטה קצת יותר חריפה ומנסה להקפיד מאוד על אוכל דל שומן, חזה העוף מבלה אצלי די הרבה על השולחן. כמו שכבר אמרתי לא מזמן, אני מת על חזה עוף (למזלי), ומאחר והוא מקבל באהבה גדולה כל כך כל רוטב, אני מחפש כל הזמן רטבים חדשים לזווג לו.

באחת מארוחות הערב, כשאני חושב יחד עם הבן הגדול שלי מה להכין, נזכרתי בביף סטרוגונוף שלא הכנתי ואכלתי יותר מ- 10 שנים. אבל מאחר והמאזן הקלורי שלי לא יכול להרשות לעצמי ביף סטרוגונוף אמיתי, נאלצתי "להסתפק" בגרסה דיאטטית יותר, כזו שאני יכול להרשות לעצמי.

אבל רגע, עם כל הכבוד לגרסה דיאטטית, הרי בביף סטרוגונוף יש שמנת. בחלק מהגרסאות שמנות חמוצה, בחלק מהגרסאות שמנת מתוקה, בחלק מהגרסאות ערבוב שלהן – בכולן מדובר על רוטב קרמי, כזה שעוטף את הבשר, לפעמים רק עוטף אותו ולפעמים גם משאיר שלולית של רוטב בצלחת מסביב, כזה שאפשר וכדאי לטבול בו לחם. אז איך לעזאזל אני מתכוון להכין רוטב כזה ועדיין לקרוא לזה דיאטטי?

DSC04377

להמשיך לקרוא בערך צ'יקן סטרוגונוף

סליחה, החזה הלח שלך-זה טבעי או השתלה?

שפר עלי גורלי והבשר שנחשב הכי דל שומן כמעט שיש הוא גם האהוב עלי – חזה עוף. באמת שמדובר באחד מחומרי הגלם הכי גמיש והכי "מקבל" שיש. אני חושב שאין סגנון בישול שאי אפשר "להלביש" עליו חזה עוף ולקבל מוצר שונה לחלוטין מכל תבשיל אחר בסגנון אחר שתכינו. כן, בסוף מדובר על אותן רצועות או נתחים או קוביות של בשר לבנבן, אבל מאחר והעוף סופג את הטעמים כל כך טוב פנימה, הוא ממש מרגיש אחרת בכל תבשיל. אין שום קשר בין קוביות של צ'יקן טיקה לשניצל לצ'יקן טריאקי לחזה על האש. איך אמר לי פעם חבר – בדיוק כמו טופו, אבל טעים.

מצד שני החזה שנחשב חומר גלם פשוט וקל הוא הפכפך וערמומי – 10 שניות פחות מדי, וקיבלתם בשר שהוא עדיין ורדרד במרכזו, וכנראה גם מסוכן לאכילה – להבדיל מבשר בקר, בבשר העוף יש חיידקים שכל עוד הם חיים הם מסוכנים לבריאותנו, ובכדי להיפטר מהם אנחנו חייבים שהבשר יהיה מוכן לכל אורכו ורוחבו בכדי לוודא שהם כבר לא בין החיים. 10 שניות יותר מדי – ויש לנו בשר יבש, סיבי וחסר אישיות.

האתגר הזה הופך להיות עוד יותר מסובך כשמכינים את החזה על האש – לפעמים ההבדלים בין עסיסי ומלא טעם הוא הבדל של ממש כמה שניות.

הפעם לא רק שנכין חזה עוף עסיסי (שיוצא גם מדהים על המחבת ולא רק על האש), אלא שנכין אותו בסגנון מעט מקסיקני, עם ליים (או לימון אם אין), טקילה, פלפלים חריפים, פפריקה מעושנת, תימין ומעט כמון. ובדרך נלמד על שני הסודות השמורים ביותר של עולם העופות הצלויים.

DSC04127

קצוץ דג-דג

לדעתי אחד הדברים המגניבים ביותר בבישול ובלבשל זו היכולת של המבשל להשתולל ולהמציא ולחדש. זה כיף גדול שאפשר פתאום לרצות משהו, לדמיין אותו בראש, ממש לטעום אותו בדמיון, ולהוציא אותו לידי ביצוע בצורה קלה יחסית. לא תמיד זה נטעם כמו שזה דומיין, לא תמיד זה הצלחה גדולה, אבל אתם יודעים משהו, לפעמים הדרך היא החשובה. אם בא לכם, אני רוצה לקחת אתכם היום בדרך הזו, מהרגע שבו דמיינתי מנה מסויימת עד שהיא הוגשה לשולחן – למה בחרתי בחומר גלם כזה או אחר? למה בחרתי בשילוב הטעמים שבחרתי בו? למה הטכניקה הזו ולא טכניקה אחרת? אני באמת לא חושב שאני איזה ממציאן אדיר, כל מה שאני עושה זה לקחת מנות שאני מכיר, טכניקות שאני מכיר, חומרי גלם שאני מכיר ומנסה לחבר בין הכל. המנות שאני ממציא הם מנות מאוד "ארציות", שום דבר מסוג המנות ששפים גדולים מעולם כוכבי המישלן ממציאים, אלא משהו שאפשר בקלות לעשות בבית.

נורא קל לשף דגול להמציא מנה שעושה שימוש בבישול מולקולרי ובטכניקות שדורשות חומרי גלם מיוחדים או כלים מיוחדים (או סו-שף ושניים עשר טבחים), אבל הרבה יותר קשה, במסגרת מטבח של מסעדה, להוציא מנה שאפשר לדמיין אותה גם בהכנה בבית. יש כאלה כמה שפים בארץ, לא הרבה, ואם אתם מכירים / מוקירים כאלה –  אשמח שתשאירו את שמם בתגובה, אני מאמין גדול בפירגון למי שמגיע.

אז איך הכל התחיל?

חוזרים מטיול קיץ בגרמניה. ארץ מדהימה, אנשים יפים ונחמדים ומקבלים תיירים מאוד, עם אוכל פשוט מדהים. כבד מאוד, אבל מטריף. אחרי 11 ימים שם, ש- 7 ימים מהם היו ימי גשם והטמפרטורות נעו באיזור ה- 15-19 מעלות, בזמן שבארץ הקודש היה, כמו שאחד מהמש"קים מהמילואים שלי אמר – "48 מעלות בצל, ולא היה צל". מה רב היה ההלם כשהטייס אמר משהו כמו "אנחנו לקראת נחיתה בנתב"ג, השעה המקומית היא חצות ועשר דקות, הטמפרטורה היא 29 מעלות". 29 מעלות בשתיים עשרה בלילה? הלו, נהג, תעשה יו-טרן, חוזרים לפרנקפורט!

נוחתים.

תור מטורף בביקורת הדרכונים. מה עוזר לי הכרטיס של ביקורת הדרכונים הביומטרית כשהילדים צריכים לעמוד בתור הנוראי והמיוזע הזה? טוב, מתפצלים, אני הולך להביא את המשלוחה מהדיוטי פרי ואת המזוודות, ושתחייה סובלת עם הילדים בתור.

יוצאים החוצה.

תופת. עוד מעט אחת בלילה, משהו כמו 30 מעלות חום ו- 600 אחוזי לחות. כרגיל, כמו שמן אמיתי, אני כבר חושב מה אוכלים מחר, הרי אנחנו כבר בארץ, ואי אפשר להשתמש כל הזמן בשירותיהן של מסעדות, כלומר צריך לבשל. מה אוכלים בחום הזה? בדרך הביתה אני חושב לעצמי ואין לי שום מושג מה אני מבשל מחר.

למחרת ביום שישי, בחום נוראי של 38 מעלות, אחרי 11 יום של נקניקיות, סטייקים, נקניקיות, גולש מבשר צבי, נקניקיות, שפצל'ה ועוד כל מיני נקניקיות ומאכלים כבדים שמתאימים למזג האוויר הקריר של גרמניה, אפילו לי כבר לא התחשק בשר. לא הייתי צריך ממש לשכנע את זוגתי שתחייה שנלך הפעם על דגים. דגם מתקשרים אצלי עם אוכל קליל.

מטבח נוסף שמתקשר לי המון עם קלילות, כנראה בגלל שפע הטעמים הרעננים והחריפים שבו, הוא המטבח התאילנדי. ומאחר שהוא גם מטבח חריף מעט, שגם הוא טעם שמתחבר לי עם קיץ (למרות שלוגית זה לא אמור להיות ככה – מחריף מזיעים וזה לא שאנחנו צריכים עוד סיבה להזיע…), אני בכלל בכיוון.

הייתי מת לספר לכם שאת המנה הזו אכלתי על החוף בתאילנד, על איזה חוף לבן עם שקיעה מדהימה ורהיטי קש או משהו דומה, אבל האמת היא שמעולם לא הייתי שם. אני אפילו לא יודע אם יש מנה כזו בתאילנד, אבל אני החלטתי שאני מכין קבב דגים עם טעמים אסייתיים, וזהו. בדרך מהלימודים ביום שישי לקניות, אני כבר יודע מה יהיה בתוכו – יהיה בצל קצוץ, ושום, ועגבניות, וכוסברה קצוצה דק-דק, ופלפל חריף, ומשחת קארי אדומה, ורוטב דגים קצת.

וליד יהיה איזה רוטב. בדיוק כמו הטחינה שבאה ליד הקבב הבשרי, אני רוצה משהו ליד אבל לא טחינה. משהו שונה. במרקם של טחינה אבל לא.

הכל כבר התחיל להתחבר בראש – דג קצוץ דק אבל לא מדי, בטח שלא טחון, הירקות, ההטעם המעקצץ של משחת הקארי והריח המסריח של רוטב הדגים שהוא בלתי נסבל לבד אבל כל כך מדהים כשהוא ביחד עם כל הטעמים שצוינו למעלה.

DSC04095

פשוט לבשל פשוט

הפוסט הזה הוא כנראה אחד הפוסטים שממצים את הרעיון של הבלוג הזה – מדובר על מנה מעולה מן המעולות, באמת אחת מפסגות הקולינריה, ואני לא צוחק, והיפה ביותר – שכל עוד אתם מקפידים על איכות חומר הגלם (אפילו לא חומרי הגלם ברבים, אלא חומר הגלם ביחיד), וכמובן שזה תוך מינימום של שלבי הכנה ומינימום של עבודה בכלל. חלק מהאנשים שקוראים בלוגים או שומעים שפים מדברים על איכות חומר הגלם חושבים שזו פלצנות לשמה, אבל לא – אי אפשר להוציא מנה ברמה מצויינת מחומרי גלם שהם פחות ממצוינים. כשמכינים רוטב עגבניות מעגבניות טריות או לפחות מעגבניות משומרות של Mutti, בזיליקום טרי, מלח גס ופלפל שחור שנגרס עכשיו, אנחנו בנקודת פתיחה מצויינת. כשנקודת התחלה שלנו תהיה עם רסק עגבניות סטנדרטי ומשומר ואבקת מרק וזהו, נקודת הפתיחה שלנו היא כל כך נמוכה שגם אייל שני / יונתן רושפלד / רוז'ה וורז'ה לא ממש יכולים לעשות עם זה כלום. אני משתמש ברסק עגבניות ובאבקות מרק, אבל במתינות ותמיד כ-"סייד קיק" של הטעמים המרכזיים של המנה. אפשר להכין רוטב פטריות רק מאבקת רוטב פטריות של קנור ולקוות לטוב, אבל אם אתם חושבים שזה יהיה דומה לרוטב שמנת ופטריות שמבוסס על פטריות טריות ושמנת טרייה, תשכחו מזה.

אני מקדיש את הפוסט הזה למדהימה מכולן, זוגתי שתחייה שמוכנה לסבול אותי 24 שעות ביממה, גם בתקופות הטובות יותר וגם בפחות הטובות, גם בלחוצות פחות וגם באלה שאני מתקשר להזכיר לה שאני חי וכלום לא קרה לי. ועל שום מה ההקדשה? לפני בערך שבועיים הלכנו לאכול באחד ממקדשי הבשר שאני מאוד אוהב – מסעדת "לימוזין" שברמת-ישי. מאחר ושני הילדים הקרניבורים שלנו עברו לשלב שבו ארוחות ילדים כבר לא משביעות / מעניינות אותם, החלטנו לחלוק איתם, כל הורה בנפרד, את הסטייקים שלנו. לרוב זוגתי שתחייה מזמינה לעצמה את הסטייק שמבחינתי אפשר להוציא מחוץ לחוק בעוון שעמום וחוסר טעם כללי, הידוע בשמו "פילה", אך הפעם, עקב שיקולים של לחץ פיזי מתון מכיוון הילדים, "נשברה" והסכימה להזמין את הסטייק האהוב עלי ביותר, הוא הסינטה. אני אחסוך מכם את הסופרלטיבים שהיא נתנה על הנתח (וכנראה זו גם העובדה שמדובר על בשר של לימוזין), אבל נראה שפילה היא כבר לא תזמין.

האמת שהפוסט הזה תחילתו ביום העצמאות שבא עלינו לטובה – במהלכו גיליתי מאגר לא נדלה של לימונים על העץ של מורית ושי, ומאחר והיה לי קרייב מטורף להכין משהו בזמן שהיינו אצלם, ומאחר ומורית מרשה לי לעשות מה שאני רוצה במטבח שלה, הכנתי באותו אחה"צ, בזמן שכולם התחרדנו להם בשמש בכדי להוריד את כמויות הסלטים, הבשרים והקינוחים המצוינים שאכלנו (כולל שטרודל גבינה ודובדבנים דל-שומן), פאי לימון. To make a long story short, כשסימסתי למורית למחרת איך יצא הפאי (שדרש כמה שעות קירור במקרר ולכן לא נטעם באותו הערב), היא החזירה תשובה שאמרה שאם אני לא אבוא לטעום היא לא תספר לי.

כמה סמסים מאוחר יותר וכמה משימות איכות שקיבלה על עצמה זוגתי, ואחרי רכיבת אופניים שדאגה לקלוריות העודפות של יום העצמאות, נחתנו אני ו- 2.5 ק"ג של סינטה אצל מורית במטבח.

אחרי שעה וחצי וקצת נזקים סביבתיים, יצירת האומנות הייתה מוכנה. קבלו כנראה את אחת המנות שבאמת הכי פשוט לבשל אותה, שמשתמשת בארבעה חומרי גלם בסיסיים שחייבים להיות המעולים מן המעולים (בשר מצויין, שמן זית טוב, שום טרי ופלפל שחור גרוס טרי), אבל היא כנראה גם אחת הטובות שתוכלו להוציא מתחת ידיכם בימי חייכם.

גבירותי ורבותי, אני גאה להציג בפניכם את המלך של המטבח – הרוסטביף.

eebcdc7e908f11e1b9f1123138140926_7