ארץ זבת חלב ודבש. וקדאיף גם.

מבחינתי, חג השבועות, עם כל החשיבות הדתית-לאומית שלו, הוא חג שמנוגד לדת שלי האישית. כתבתי על זה בשנה שעברה ואני לא ארחיב. אבל בגלל זה ובהתאם לזאת, אני מרגיש שאני מאוד רוצה לעשות משהו שונה, אבל מצד שני כן עם גבינה וחלב וכל החארטה הזה, בכדי בכל זאת למיליוני המעריצים של הבלוג ברחבי העולם (והיקום בכלל) משהו מיוחד לשבועות, הנה מתכון למשהו באמת שונה.

אם יש משהו שאני אוהב במטבח, זה את המילה (והביצוע) "ואריאציה". אם יש משהו שאני אוהב מאוד לעשות, זה לקחת תבשיל "קלאסי" או "מסורתי", ולהכין משהו שמשתמש באותו רעיון או באותה טכניקה או באותו שילוב חומרי גלם, אבל בצורה ובטעמים קצת שונים מהמקור. למרות שאין לי בעיה לאכול את אותו אוכל יום אחרי יום אחרי יום, כשאני מבשל לעצמי ולמשפחה אני חייב גיוון, וואריאציות הן דרך מצויינת לגוון מצד אחד, ולהיצמד לרעיונות שעובדים ומצליחים מצד שני. וחוץ מזה, מאחר ואני משתדל מאוד לבשל דל שומן, וואריאציות הן הרבה פעמים חובת המציאות. דוגמאות רבות אפשר למצוא בבלוג – החל מ- "כדורי הבשר האיטלקיים", עבור דרך שדרוג של ה-"קניש בשר" הסטנדרטי וכלה ב-"ביף פילונגטון" שהיה כאן בשבוע שעבר ומהווה וואריאציה דלת-שומן וקלוריות ל-"ביף וולינגטון" האלמותי.

מי מכם שכבר נמאס לו להכין בכל שבועות את אותה עוגה אלמותית שכולם אוהבים, והיא באמת מצויינת, אבל מה לעשות, נמאסה – הגעתם למכון הנכון. אנחנו נאלתר על אחת מאושיות המטבח הערבי, אילתור שיכול להיות שיעלה לי בחיי רק בגלל החוצפה של אשכנזי יהודי שמעז לגעת בלב ליבה של סצינת הקינוחים הערבית – הכנאפה.

מי מכם שזוכר, לפני כחודשיים הוזמתי למפגש בלוגרים שתכליתו עסקה בשמן של יד-מרדכי. כשיצאתי משם, היה ברור לי מאיזו סיבה כלשהי שאני הולך להכין כנאפה, ולטגן אותה בשמן זית. נשמע מוזר? אני דווקא מאוד אוהב את הטעם העדין של שמן הזית בדברים מתוקים, למרות שלא יוצא לי להשתמש בשילוב הזה מספיק. ככל שהתקדמתי בלעצב לעצמי את המתכון, הבנתי שאני הולך להכין משהו שונה לחלוטין, שישמור על המרקם והטעמים הבסיסיים אבל יוסיף גם המון טעמים חדשים מסביב, כאלה שלא מוצאים בכנאפה "קלאסית". פתאום היה ברור לי שאני חייב לייצר וואריאציה שהיא גם דלת שומן יחסית לכנאפה הרגילה, וגם אם היא עזה בקלוריות בגלל סוכרים, נוכל להוריד הרבה יותר קלוריות אם נקצץ את השומנים.

DSC06644

אז יאללה, אודרוב, לעבודה – כנאפה עם שמן זית עם ריקוטה תוצרת בית עם נגיעות של ריבה בסירופ דבש-לימון.

להמשיך לקרוא ארץ זבת חלב ודבש. וקדאיף גם.

לא לריב על הריבה!

ביום העצמאות האחרון עשינו על האש יחד עם חברים. התכנון הראשוני היה לעשות על האש באיזה יער, אבל אז התברר שלמרות שאחד החברים היה בעברו הצבאי מג"ד חי"ר וגם מח"ט באחת הגזרות הכי חמות של צה"ל, הוא לא ממש מת על שטח… אז הוא "דילג" את האירוע לבית (הענק) שלו ואת הגינה (העוד יותר ענקית) שלו. האמת, כולנו קיטרנו על זה שתא"ל (לא במילואים) א' וזוגתו י' לא רצו לצאת ליער, אבל בסיכומו של דבר – כשיצא הקינוח הקפוא המדהים (אני עוד אפרסם אותו כאן), ותה צמחים שנקטפו מהגינה ומים קרים ישירות מהמתקן וכשיצא האספרסו, הקיטורים נעלמו.

מה זה קשור לריבה? כמעט ממש לפני הפיזור נחו עיני על הורדים היפיפיים בגינה של י' וא'. כששאלתי אם הם ריחניים ונעניתי בחיוב, ביקשתי מי' שכשהפרחים מתחילים להיראות לא טוב, ממש מתחילים, שתדבר איתי ואני אבוא לקטוף את הפרחים. כנראה שבאותו יום הייתי צריך למלא לוטו, מאחר והתברר שהפרחים כבר התחילו לא להראות בשיא ימיהם.

את היום סיימנו כשבידי שקית ניילון עם 10 פרחים גדולים בוורוד וצהוב וחיוך גדול על הפנים.

אז מה, לעזאזל, זה קשור לריבה? תפסיקו לקלל ותזדיינו בסבלנות. זה מיד מגיע.

DSC07417

להמשיך לקרוא לא לריב על הריבה!

חריימזלך, קניידלך, שטריימלך וחרצ'מוצלך

טוב, אני אודה כבר בהתחלה – אין דבר כזה חרצ'מוצלך, אבל תודו שזה לא נשמע כזה מופרך. האשכנזים נתנו לחלק גדול מהמאכלים שלהם כינויי חיבה – הסיומת "'לך" מיועד לרוב למשהו קטן וחמוד, כמו קינדרלך (ילדים), פיסלך (רגלים קטנות, לרוב של תינוק), ופוקלך (תנחשו לבד). מצד המזון אפשר למצוא קניידלך ופיסלך (אותם פיסלך, הפעם של תרנגולות) וחריימזלך ופופיקלך ועוד רבים וטובים. רק מי שבאמת אוהב את האוכל שלו אהבה עזה יכול לקרוא למנות בשמות חיבה. אז נכון, רוב האוכל הוא בצבעי אפור-אחיד – אז בואו נסכם שהאשכנזים אוהבים מאוד את האוכל שלהם, אבל בסטיילינג הם לא הבינו גורנישט.

מבחינתי, חג הפסח הוא החג האולטימטיבי – יש בו כל כך הרבה מאכלים מיוחדים לחג, שנולדו בעצם מהרצון של היהודים בגולה להמשיך את חייהם "כאילו כרגיל" למרות שנאסר עליהם לאכול שום דבר שמזכיר דגן. בהקשר זה נראה לי, אבל יכול להיות שאני טועה (ואם אני טועה – אנא תקנו אותי בתגובות), שיש הרבה יותר מאכלי פסח אשכנזיים מאשר מאכלי פסח ספרדיים (אם שמים את המימונה בצד כמובן), ויכול להיות שזה בגלל שמנהגי הכשרות האשכנזיים בכל הנוגע לפסח הרבה יותר מחמירים ("כשר לאוכלי קטניות" זו הדרך הפוליטיקלי קורקט להגיד "כשר ללא-אשכנזים") אבל שוב, לא ממש ניהלתי כאן מחקר מעמיק אז יכול להיות שאני טועה ומטעה.

אחד הדברים שאני מאוד מחכה לו זו ארוחת הבוקר בבוקר החג. בארוחה הזו מגישים, בפעם הראשונה בכל שנה, שלושה מאכלים שאני אוהב מאוד – האחד הוא "מצהבריי", שהוא מעין לביבה ממצות שבורות, השני הוא חריימזלך (חריימזל'ה ביחיד – לביבות מקמח מצה והשלישי הוא, כמה פשוט – סנדוויץ' ממצה שהורטבה במי ברז ונמרחה במרגרינה. כן. מרגרינה, ושום דבר אחר לא ישווה לטעם הזה. אני מתעב מרגרינה כמעט בכל מצב אפשרי, מאז ומעולם תיעבתי, אבל מבחינתי – שכבה דקיקה על מצה רטובה (או על לחם לבן אחיד טרי) – אין לה תחליף.

DSC06896

להמשיך לקרוא חריימזלך, קניידלך, שטריימלך וחרצ'מוצלך

אם כל חטאת, אבל גם כשרה לפסח. אמן.

בשבועיים האחרונים פנו אלי שתי חברות טובות על מנת שאעזור להן עם תפריטים – האחת לארוחת הסדר שמארחת אצלה עדי, שהיא אחת הנשים היפות בתבל וגם במקרה אשתו של אחד החברים שלי מהמילואים והשנייה חברה של שתחיה ושלי שהתכוונה לארח אצלה ארוחת יומולדת והיא רצתה "לחדש קצת את התפריט".

האמת שזה כיף גדול מצד אחד לתכנן תפריט יחד עם מישהו, כי צריך להביא המון פרמטרים שלרוב אני לא מתייחס אליהם כי אני מכין תפריט לעצמי – כמה בא לבנאדם לעמוד ולבשל? כמה אנשים, מה הם אוהבים, מה הם לא אוהבים? מיכל לדוגמה נדרשת להקפיד על כשרות ואני, חרמנא ליצלן, אמנם מקפיד שהכשרות, אפעס, תישאר בחוץ. בקיצור – אתגר לא קטן, אם מביאים בחשבון גם את העובדה שאני את המתכונים שלי מכיר ומכיר גם ביכולות שלי ובמגבלות שלי (כן! יש כאלה! נשמע מוזר, גם לי נשמע די מוזר, אבל אפילו לי יש חסרונות). מצד שני זו גם אחריות לא קטנה. אם זה לא יצליח, אני הסתבכתי – בעלה של עדי הוא הרב-סמל בפלוגה שלי, אם הרוסטביף לא מצליח אני ישן בתוך קומבינזון במילואים הבאים, ולא בשק-שינה. מצד שני, אם משהו לא מצליח בארוחת יום ההולדת של החברה השנייה, שהיא גם עורכת-משנה (אם אני לא טועה בהגדרת התפקיד) במקומון כאן באזור, הרי שבגיליון הבא יש תמונת פפראצי מפוברקת לחלוטין שלי אונס חתול, או גרוע מכך, ישן במהלך אימון בצאלים בתוך קומבינזון.

בסביבות פורים קיבל נציב תלונות קוראי-הבלוג תלונות מסוג "איך לא נתת מתכון לאוזני המן?", "כל הבלוגים נתנו אוזני המן, מה איתך?". העובדה שאני שונא פרג מצד אחד (זוכרים?) והעובדה שאני מנסה לבשל דל שומן (ולאפות דל שומן זה בעייתי עד בלתי חוקי בעליל) לא עולות בקנה אחד עם התלונות האלה, אז לאחר ישיבות אין ספור ודיונים ארוכים אל תוך הלילה שנערכו בתקופת פורים, החלטנו ארבעתנו (הוא, אני סמי וסחבק) לתת את המענה הטוב ביותר לנושא, והתעלמנו.

השבוע כבר לא יכולתי להתעלם. פנו אלי כמה וכמה קוראי בלוג, מי באימייל ומי בצ'ט ומי בטלפון, ודרשו שאתן דעתי לנושא הבעייתי יותר בסדר הפסח. גם משפחות שלא אוכלות קינוח בארוחות המשפחתיות שלהן לעולם, נכנסות לוויברציות כשמגיע פסח – ופתאום גם אלה שאוכלים מקסימום סלט פירות מקופסת שימורים בארוחת יום ההולדת הכי חגיגית רוצים קינוח שמורכב מעוגה בשלוש שכבות ומוס בשמונה שכבות, ושיהיה כשר. נכון, טחנו לפני רגע כבשה בלגית נמוכה ברוטב שמנת, אבל הקינוח – חייב להיות כשר למהדרין.

לפני שאני נותן לכם מתכון לקינוח כשר למהדרין בהשגחת הרבנות, או לפחות בהשגחתי, בקשה אחת לי לקהל הקדוש הקורא פוסט זה – לכו תבדקו במגרות ותוודאו שהמנוי שלכם לשח"ל בתוקף. אם לא, שמעתי שגם נטל"י עושים אחלה מבצעים. ולדיאטנית שלי – אם מערכת היחסים בינינו חשובה לך, אל תקראי את הפוסט הזה, זה מנוגד לכל מה שחינכת אותי בשלושת השנים האחרונות, אבל מה אני אעשה, הקוראים לחצו, ונשברתי.

יאללה – לעבודה – עוגת שוקולד דקדנטית לחלוטין ופשוטה להכנה שזה כמעט לא חוקי כמו שהעוגה עצמה לא חוקית, שמה שמדהים הוא שאין בה טיפה אחת של קמח, ושהיא בעצם מין סוג של "גם וגם" – גם עוגת שוקולד וגם עוגת מוס שוקולד, והכול בכרטיס אחד.

DSC06348

להמשיך לקרוא אם כל חטאת, אבל גם כשרה לפסח. אמן.