קטגוריה: עדות וארצות

אחד הדברים המיוחדים שיש בחיים במדינה אחרת, בעיקר מדינה שההגירה אליה היא עצומה, היא היכולת להיפגש עם אנשים ממדינות שונות, בני דתות שונות, עם אמונות שונות, תרבויות שונות… אנשים שונים מאוד מהתבנית שאנחנו רגילים לראות בישראל. אני רואה את עצמי כ- People’s person, אני מת על להיפגש עם אנשים, להבין מאיפה הם באים, מה חשוב להם… נראה לי שאחד מסוגי הבילוי האהובים עליי הוא להיכנס למקום שיש בו אנשים שאני לא מכיר (מסיבה, כנס, מפגשים אצל חברים…) ולבלות כמה שיותר זמן בלנסות ולהתחבר עם אנשים. מדהים אותי לראות, כל פעם מחדש, כמה שאנחנו שונים בכל כך הרבה דברים, אבל כמה שאנחנו דומים בדברים ש… מאוד הגיוני שאנחנו דומים בהם.  כנראה שזה לא יפתיע אתכם, אבל האוכל משמש כנקודה שכזו. כמעט בכל פגישה עם אנשים מתרבויות שרחוקות מהמקום שאני רואה את עצמי משתייך אליו, אני מעלה את עניין האוכל. קל להביא את האדם הכי סגור והכי מסוגר, כשהוא רחוק מהבית ומהאוכל שהוא גדל עליו, למצב של פתיחות כשמזכירים לו את האוכל הזה. מהמקום הזה, הכי קל לי להתחבר עם אנשים.

בקבוצה שאני עובד בה, אחד המנהלים המקבילים אליי הוא דרוזי מלבנון. האמת שאני מכיר אותו המון שנים, ותמיד הסתדרנו מצוין. אבל היחסים בינינו קיבלו כיוון נוסף כאשר כחלק מאחד מתהליכי הגיבוש בקבוצת ההנהלה ששנינו משתייכים אליה, עשינו ניתוח אישיות (עד הפעם הזו עברתי מספר לא קטן של ניתוחי אישיות, ואני ציני מאוד בנוגע אליהם, אבל זה הייתה הפעם היחידה שניתוח שכזה קלע “בול בפוני”). הדהים את שנינו לגלות ששנינו נופלים בדיוק על אותו “טיפוס” בניתוח האישיות. בשני ניתוחי האישיות שלנו הופיעו מספר אלמנטים דומים, ואחרי דיון קצר הבנו שבכלל מדובר באלמנטים תרבותיים שנובעים מהעובדה ששנינו מגיעים מאותו איזור על כדור הארץ. בשיחות רבות שיש לי עם זיאד אנחנו מדברים המון על אוכל, ועל מה שחסר לנו מ-“שם” שאין לנו “פה”, באמריקה. רק לפני כמה ימים דיברנו על “קובה נייה”, שזו הגרסה המזרח-תיכונית ל-“סטייק טרטר” הצרפתי המעודן, כשלדעתי, ד"א, הגרסה המזרח-תיכונית הרבה הרבה יותר טובה. מדהים אותי כל פעם מחדש לראות את הבעות הפנים של זיאד, כמו של אנשים אחרים, כשאנחנו מדברים על “אוכל של בית”.

לפני כמה חודשים השתתפתי בכנס פנימי כחלק מתהליך אסטרטגי שמנסים להניע לרוחב כל החברה. בכנס השתתפו נציגים מחלקים שונים של החברה, וכחלק מ-“שבירת הקרח” של היום הראשון התבקשו כולם להסתובב בחדר, לדבר האחד עם השני ולמצוא לפחות שתי נקודות שמחברות אותם עם כל אדם בחדר. חלק מהאנשים הלכו לנקודות הבנאליות והפשוטות, כגון “כמה ילדים יש לך?”, “באיזו עיר אתה גר?” ואפילו “מאיזה חלק של העולם אתה?”, ואני, אני כמובן הלכתי לשאלות כמו “מה אתה אוהב לאכול?”, “אתה אוהב לבשל?”, ו- “כמה אתה מתגעגע לאוכל הילדות שלך?”. כמו שאתם כבר בטח יכולים להבין, אם אתם לא מכירים את איזור הסיליקון וואלי – הרבה כאלה שמוצאם מאמריקה, אין כאן. רוב התושבים הם מהגרים. תוך כמה דקות השאלות האלה חיברו אותי עם מישהי שלפי שם המשפחה שלה (חורשיד), היה ברור שהיא מגיעה מאיראן, ומיד התחלנו לדבר על אוכל מזרח-תיכוני, על אורז, על טהה-דיג (“תחתית הסיר”, השכבה הספק דביקה ספק שרופה של אורז בתחתית הסיר, שהפכה למאכל כמעט בפני עצמו באיראן), ועל התבשילים הפרסיים המדהימים. “איפה את קונה שנבלילה?”, שאלתי אותה, ומיד קיבלתי כתובת של ספק חנות ירקות ספק מכולת גדולה שיש בה המון מוצרים שמיובאים מפרס ובכלל מהמזרח התיכון, ויש שם את העשב ששום תבשיל “רורמה סבזי” יכול להיות מושלם בלעדיו. שנבלילה (או “שמבלילה”) הוא העשב של תבלין החילבה (באנגלית – fenugreek). בדיוק כמו שגרגרי הכוסברה שונים לגמרי מעשב הכוסברה, כך גם השנבלילה שונה מהחילבה עצמה.

רורמה סבזי, או גורמה סבזי, אחת ממנות הדגל של המטבח הפרסי, הוא גם אחד מהמאכלים הפרסיים שאני הכי אוהב, ולדעתי גם אחד מאלה שמייצגים הכי הרבה את המטבח הפרסי. המטבח הפרסי לא קיבל, לדעתי, את החשיפה המספיקה והמתאימה בישראל, וחבל שכך. השימוש בעשבי תיבול במטבח הזה הוא מטורף ומדהים – אין ארוחה ואין מנה כמעט שאין בה עשבים ירוקים (סבזי), ובכמויות. יש בו השפעות מהמטבחים הדרום-אסייתיים (הודו, פקיסטן, אפגניסטן) והוא השפיע בעצמו על המטבחים האלה. אז נכון שלעין שלא רגילה לכמות כזו של ירוק, המנה יכולה להיראות מוזרה, או אפילו לא ממש מושכת, אבל תאמינו לי, באמת שמדובר על משהו שעוד לא טעמתם.

להמשיך לקרוא הנסיך הפרסי