אין זמן כנראה יותר טוב מלספר לכם שסיימתי את לימודי התואר הראשון שלי. לפני שבוע בערך עשיתי את המבחן האחרון שלי, וכל מה שיש לי לעשות זה להגיש את עבודת הסמינריון שלי – וזהו. כשיצאתי מהמבחן ביום שני ראיתי כמה חברים מהכיתה שלי ואמרתי "זהו, ארוחה אחרונה על חשבון הבית הסוהר" (למי שלא מכיר, מתוך מערכון של הגשש). פתאום הסתובב אלי המרצה (לא שמתי לב שהוא שם), והסברתי לו שזה המבחן האחרון שלי לתואר. "אם זה המבחן האחרון עוד נראה, אני עוד צריך לבדוק אותו", הוא אמר. הומור מרצים שכזה. מאחר והמרצה הזה הוא המרצה שגרם לי לאהוב מאוד את תחום המשפטים (אני אפילו חושב על תואר שני בנושא…), ומאחר ויצאתי מהמבחן בהרגשה לא רעה בכלל, אני עדיין בטוח שזה המבחן האחרון שלי.
אז אתמול היה יום שישי הראשון של החיים החדשים שלי. לא יאומן, פתאום אפשר לקום מתי שרוצים ולעשות מה שרוצים (במגבלת האפשרויות והאישורים שמקבלים משתחייה, כן?) – אז מה שאני רציתי לעשות זה לקום ב- 4:30 בבוקר, להעיר את בני בכורי, ולהצטרף לקבוצה אדירה של רוכבי אופניים שפעם הייתי רוכב איתם רכיבות מופלאות. גם הרכיבה הפעם הייתה מופלאה, באיזור אלון הגליל, הושעיה, ריש-לקיש ובית לחם הגלילית, שם קינחנו את הרכיבה בבריכת השחייה של היישוב. אמנם בדרך חטפתי שלוש התכווצויות שרירים שהפילו אותי מקלל וצועק בלי יכולת להזיז את הרגליים, כאלה שרק אידיוט שאחרי שלא רכב על אופניים כמה שבועות ומרשה לעצמו לרכב 32 ק"מ עם 450 מ' עלייה חוטף, אבל איזה כיף להיות אדם חופשי!
אני מקדיש את הפוסט הזה לחברים שלי מקבוצת הלמידה הידועה בשמה "פרלמנט העמק" (היא ידועה בעוד כמה שמות, אבל בכל זאת, יש דברים שנשארים בחדר הישיבות של המדגה) – לושי (הלא הוא יצרן השמן "הר ועמק"), עמיחי (עמינח), דרור (נהגוס), קובי (הפרדסן), אורן ("אורן מהזורע"), גיל (הגאון) ואסף (הלכתי לישון). אם יש משהו שאני באמת אתגעגע אליו, הם הלימודים ביחד. אני כותב כאן, שחור על גבי אינטרנט, בכדי שלא תוכלו להתחמק מההבטחה שלכם – הפרלמנט הזה ימשיך להתקיים, גם אם לא צריך לתרגל תמחיר ב' או מימון א'.
דווקא ביום שישי הקודם, לאחר מבחן אחד לפני אחרון, החלטתי שאני פשוט חייב לבשל. חייב. יום או יומיים קודם לכן אכלתי במסעדה הכי אהובה עלי ליד מקום העבודה שלי – מסעדה אסייתית בשם "מוג'ו", שיש לי איתה רומן ארוך. במסעדה הזו באמת שיש אוכל מצויין, הסושי שם טעים, טרי, והמוקפצים שלהם הם באמת, אבל באמת אליפות. לא חושב שאי פעם החזרתי מנה. אז למה רומן? חייבים להגיד את זה – כי אני הייתי הנאחס של המסעדה תקופה מסויימת (מקווה שהיא עברה כבר). אי אפשר לספור את מספר הפעמים שמלצרים הפילו עלי כל מיני דברים, מה שהגיע לשיאו בהרס של חולצה יקרה מאוד על ידי צלוחית רוטב טריאקי שנזלה לי על כל הכתף והחזה, והשמועה מספרת (או יותר נכון אתי, מי שניהלה באותה תקופה את המסעדה) שזה הגיע למצב שמלצרים לא שמחו להגיש לשולחן שאני יושב בו… בכל מקרה, המנה האהובה עלי במסעדה (כל כך אהובה, שאתי כבר הייתה צוחקת עלי שאני נעול ולא מחדש אף פעם) היא "פאד קפאו" – מעין "פאסט פוד" תאילנדי שמורכב מאורז לבן, עליו תבשיל של ירקות עם בשר טחון, ולמעלה, הפלא ופלא – ביצת עין. את ביצת העין חותכים אל תוך המנה ומערבבים, וה-"צהוב" מוסיף ומעשיר את הרוטב בטירוף. מדובר במעין ארוחה שלמה בצלחת אחת – המון ירקות, אורז לבן נקי, בשר, ביצה – רק קינוח וזהו. לא צריך יותר.
לצערי ב-"סאנוק", הבלוג האהוב עלי לאוכל תאילנדי, אין עדיין מתכון לפאד קפאו, עדי מסאנוק (אפשר לראות בתגובות למטה) עדכנה אותי שדווקא יש אצלה מתכון לפאד קרפאו, אבל כשאני חיפשתי אצלה, לא מצאתי… מה שדרש ממני קצת מחקר ונסיונות וטעייה, אבל בסוף הגעתי למנה שאני אוהב ושגם הכי דומה למנה של מוג'ו – כל כך דומה עד שבני בכורי אמר לי שאי אפשר להבדיל בין המנה הזו לזו של מוג'ו (הוא אוהב ללכת איתי לשם כשהוא נמצא אצלי בעבודה) ושני חברים אחרים, אם אפשר לקרוא להם חברים, טענו שהתמונה שהעליתי לפייסבוק היא בעצם טייק אווי ממוג'ו. אני אתן לכם להחליט.
האמת שמעולם לא הייתי בתאילנד, כך שאין לי מושג אם המנה באמת זורקת אתכם חזרה לרחוב הזה באמצע בנגקוק, ישר לדוכן האהוב עליכם עם הצעקות והצפצופים וההמולה מסביב, אבל מבחינתי זו אחד המנות האהובות עלי ביותר מהמטבח התאילנדי.
שנתחיל? יאללה, לעבודה – אחד פאד קפאו לשולחן שתיים, איפה שיושב הבחור שסיים ללמוד את התואר שלו.
להמשיך לקרוא געגועים מפוברקים לתאילנד, פרק א'
