מרק שעושה רוח

כבר אמרתי חזור וחפור שהסיבה היחידה שאני אוהב בגללה את החורף היא שהוא מביא איתו אוכל של חורף. המון מרקים, מהמון סוגים, המון תבשילים כבדים ועשירי טעם, כשבשנים האחרונות למדתי להשאיר אותם עשירים גם בלי להכניס בהם תועפות שומן. האמת שכשחושבים על זה, לאכול אוכל שמן זה די הגיוני בזמן החורף. במדינות שיש בהן אוכל עונתי, בעיקר מדינות מאוד קרות כמו הגוש הסקנדינבי לדוגמה, אפשר ממש לראות את השינוי בין מאכלי החורף לאלה של הקיץ (ושלא תחשבו שקיץ בנורווגיה זה 38 מעלות בצל) – פתאום הכל מקבל תוספות שומן בכד לעזור לגוף לתפור לעצמו עוד שכבת חימום  פנימית מצד אחד, ומאחר ולרוב בחורף יותר קשה להשיג אוכל, לבנות מאגרי אנרגיה לימים קשים מצד שני.

למרות כל זאת, אומר כל מי שיצא להיות במדינות האלה או לפגוש מתנדבות שוודיות או נורבגיות, אין לאוכל הזה שום השפעה על הדרך שבה הסקנדינביות האלה נראות – הן אוכלות ואנחנו משמינים.

אני מקווה מאוד שהפוסט הזה הוא תחילתה של סדרת פוסטים בנושא מרקים (גם אם לא ברצף). אמנם השבת בשאיפה מרק אחר יחמם את ליבנו ובני מעינו, אבל לפני כמה שבועות (היותר קרים), כשנדרשתי להכין מנה למפגש של חברים ביחד, הפתרון של מרק, ועוד כזה של עגבניות שיודעות לתת טעם עשיר מאוד לאחר בישול ארוך, היווה פתרון מצויין לאותו ערב קר. עגבניות (למי שעוד לא קרא את הפוסט שלי על אוממי, הטעם החמישי), מכילות המון מרכיבים שלאחר בישול ארוך, הופכות לחומצה גלוטמית שהיא זו המפעילה את בלוטות הטעם של האוממי.

DSC02227

יאללה – נצא לדרך – אחד מרק שעועית מעגבניות טריות ומשעועית לבנה, שעושה נעים בפה, חמים במעיים וגם מתחת לשמיכה.

להמשיך לקרוא מרק שעושה רוח

אינסוף בייגלה כפול שתיים

הקדמה ארוכה מאוד לפוסט אורח

לפני כמה חודשים, בדרכי חזרה הביתה לצפון, עברתי ברחוב הרצל בתל אביב וראיתי מאפיית בייגלה (רומני, החום כהה, הקשה). מיד שיחת טלפון לזוגתי שתחייה – "להביא הביתה בייגלה?". "כן", הייתה התשובה, "אבל לא יותר משלושה-ארבעה". כשהגעתי הביתה עם שתי שקיות שבכל אחת 13 בייגלך ("נו, מה את רוצה, היה מבצע. אני אקפיא את רובם"), החלטתי שאני חייב למצוא מתכון בייתי מנצח לבייגלה כזה.

השקיות עם הבייגלך הקפואים נגמרו מהר מאוד, ואת מקומם תפסו לפחות 8 או 9 נגלות שנוצרו ממתכונים שונים. במהלך החיפושים (שלא ממש צלחו) אפילו פירסמתי את שוועתי למתכון מנצח של בייגלה. כמה חברים ששעו לזעקתי שלחו לי מיד כמה מתכונים (כולל טל מ-"מה יש לאכול?" ששלח אותי לחפש בגוגל את המתכון שלו… מתכון שכבר הכנתי בתחילת תהליך החיפוש), אבל אף אחד לא היה בדיוק מה שרציתי. רובם היו בסדר, שלושה מהם היו מצויינים, אבל אף אחד מהם עדיין לא היה מה שרציתי. מה שחיפשתי היו בייגלך עם ציפוי קשה, עם תוך לא רך מדי ולא מתוק מדי. לא מצאתי. כל המתכונים דומים בדרך ההכנה הכללית שלהם אבל שונים בשני פרמטרים בעיקר – יחס הקמח-נוזלים-שומן בבצק והרכב התמיסה שבה מבשלים את הבייגלך בישול מקדים לפני האפייה.

כשכמעט והרמתי ידיים נזכרתי באינפי. את הרומן שלי עם אינפי מהבלוג "מתקמחים, אפיה ובישול" התחלתי לפני די הרבה זמן, ממש עם הפוסטים הראשונים שלו. אינפי הוא אופה מקצועי ביום ובלוגר בלילה, ששומר על הזהות האמיתית שלו בקנאות (למרות שיש לי כמה חברים שטוענים שהוא מת להתגלות כי הוא כבר זרק להם רמז קטנטן כזה או אחר על זהותו, אבל עדיין לא זיהו אותו). החתימה שלו היא תמיד "נתקמח…" בסוף כל פוסט – יש בזה משהו מאוד אמיתי – מצד אחד זה מזכיר את "נתראה" או משהו דומה (ומי שכרגע עובר לו בראש "בניין התפעל עתיד" שילך ויעמוד בפינה עד סוף הפוסט או עד שיש ריח של בייגלה באוויר, מה שמגיע ראשון), ומצד שני זה הופך את העיסוק בקמח למשהו מאוד מרכזי. אופה מקצועי כבר אמרתי, לא? אז נראה שלא רק זה, אלא מישהו שהאהבה שלו לעיסוק שלו היא מאוד גדולה. אני חושב שהיה זה קונפוציוס שאמר "מצא לך עבודה שאתה אוהב, ולעולם לא תצטרך לעבוד יום אחד בחייך".

מי שזוכר את הפוסט "לחמניות עם חלב ודבש" שלי וגם של עוגיו.נט – "קולעות בול", וגם של טל מ-"מה יש לאכול?" – "לחמניות חלב ודבש בתרמומיקס" – כל הפוסטים האלה מבוססים על פוסט של אינפי ששבה את כולנו.

אחרי הפוסט על הלחמניות, אינפי ואני התכתבנו והבטחנו שחייבים לעשות "קרוס-פוסטינג", כלומר פוסט שהוא כותב אצלי בבלוג ואולי גם להיפך, פוסט שלי בבלוג שלו. הבטחנו הבטחנו, ושכחנו.

כשאתגר הבייגלה היה נראה כאילו הוא כמעט ובלתי פתיר עבורי, פניתי לאינפי. "בייגלה רומני? מה זה?" הוא שאל באימייל חוזר. אוי ואבוי, זהו, אכלתי אותה, נגמר, הכל אבוד, אם הוא לא יודע, אף אחד לא יודע. אחרי שעתיים עוד אימייל. "אה, לא ידעתי שככה קוראים לזה. אין בעיה, תן לי שבועיים וזה יהיה אצלך". עברו כך וכך ימים, בערך שבועיים באמת, והמתכון היה אצלי.

Joint

האוסטרי הכי ישראלי שיש

מה יותר ישראלי מלכתוב על אוכל ישראלי לרגל יום עצמאותנו ה- 63? עם כל מה שנכתב על אוכל ישראלי, עם כל המאכלים שנבחרו להיות הכי ישראלים שיש ושהכי מייצגים אותנו (וששכנינו הכי רבים איתנו אם זה שלהם הוא שלנו) – חומוס, פלאפל, סלט ישראלי… בחייכם, כולנו יודעים שזה חארטה.

אם יש מאכל שהוא הכי ישראלי שיש, זה השניצל. לפני כמה ימים ישבתי לארוחת צהריים עם כמה חברים לעבודה ודיסקסנו את מה שהילדים שלנו אוכלים. אחת מהמשתתפות בשיחה דיברה על כך שהיא מקפידה על כך שהילדות שלה יאכלו בבית כמה שיותר אוכל בריא (כמעט כל מה שנכנס אצלה הביתה הוא אורגני), אחת דיברה על כך שהילדה אוכלת את כל מה שהם אוכלים, גם בריא, גם לא, גם ג'אנק, גם לא. אבל מי שהכי "תפס" לי את האוזן היה ט', שאמר לי שלרוב לא יוצא להם לבשל בבית, ושהם אוכלים יחסית הרבה בחוץ. מה ש-"תפס" לי את האוזן היה המשפט – "הדבר היחיד שאני מקפיד להכין בבית הוא שניצל. אני רוצה שלילד שלי תהיה את החוויה של 'שניצל של אבא'". וואלה. לא פלאפל של אבא, לא חומוס תוצרת בית, גם לא קינואה עם חמוציות אורגניות. שניצל.

אמנם השניצל הומצא כנראה במטבח האיטלקי, אבל הוא הפך להיות אחד מאושיות המטבח האוסטרי, שם מכינים אותו כמובן מבשר עגל (אסקלופים של שייטל עגל לרוב), עטוף בפירורי לחם ומטוגן בחמאה. ישנן גם גרסאות שמכינים אותן מפרה-בלגית-נמוכה-עם-זנב-מסולסל, אבל את הגרסה הקלאסית מכינים מבשר בקר.

גרסה מפורסמת לא פחות של השניצל אפשר למצוא בצרפת, שם מכינים גרסה דומה אך במקום להשתמש בנתח אחד של בשר, מכינים אותו משני נתחים דקיקים המודבקים כסנדוויץ' ובאמצע מילוי שמורכב מגבינה ונקניק חזיר כגון שינקן, פרושוטו, רו בייקון וכד'.

ואנחנו? חזה עוף, ביצה, פירורי לחם, ועיברתנו את זה למילה "כתיתה". תנסו להציע לילד שלכם לאכול "כתיתה", והוא בורח מהבית ומצטרף לכת טבעונית לפני שהוא מוכן לאכול את הדבר הזה.

לא כתיתה ולא נעליים – לנו יש שניצל. עם צ'יפס ועם תועפות קטשופ, או עם סלט ירקות ישראלי קצוץ בינוני בפיתה. שניצל. ומי שלא טעם טעמו של שניצל שנחטף מאחורי גבה של אמא, כשהן עדיין "תוססים" מלהט תועפות השמן (ולא יעזור שום נייר סופג), לא טעם טעמה של אהבת אם מימיו. ואם היא תפסה אותך, אז יש סיכוי שגם טעמת סטירה/כאפה/שמיר/זץ/לאפה (לפי העדה והשפה ורמת העצבים של האמא) מלאת אהבה גם היא.

כמו כל מאכל ביתי, גם כאן נכנס עניין ה-"אצלנו מכינים את זה ככה" – אסקלופים דקים של חזה עוף, אסקלופים עבים, נחתכים דקים, נחתכים עבים ונדפקים על ידי "פטיש שניצלים", עם סויה בביצה, עם חרדל בביצה, בלי ביצה, עם טבילה ראשונית של קמח, בלי קמח, עם חלב בביצה, בטיגון חצי-עמוק, בטיגון עמוק, לגמרי, מספר הגרסאות להכנת השניצל הביתי הישראלי קרוב כנראה למספר שמות המשפחה במדינה.

אליה וקוץ בה – למי שלא קרא את הבלוג מימיו הראשונים, זה הזמן להזכיר שאני, בעוונותיי, מנסה לבשל עם כמה שפחות שומן. ומה לעשות, הדבר האחרון שאפשר להגיד על שניצל זה שהוא מופחת שומן. אז לאחר מחקר לא קצר של שיטות להכנת

DSC01387

טעם של שבת ילדות

ביום חמישי בשבוע שעבר חזרתי ב- 5 בבוקר משהות של שבוע ימים בחו"ל (מהעבודה). תיכף אני אספר לכם מאיפה חזרתי ולמה ואיך ולמה זה מציין נקודה גבוהה מאוד בקריירה שלי עד היום, אבל לפני זה אני רוצה לספר לכם מה עשיתי איך שהגעתי הביתה. במהלך השהות שלי בחו"ל סיפר לי הבן הקטן שלי באחת משיחות הטלפון שיש להם "יום המשפחה" ביום חמישי אחה"צ בבית הספר, וכל ילד צריך להביא מאכל שאוכלים בבית.

"אבא, אני רוצה להביא קוגל", אמר לי אסף, "כמו שפעם גם הכנת לאייל ליום מאכלי עמים בכיתה שלו". ואני, אני התמוגגתי. קוגל מבחינתי זה באמת אחד מטעמי הילדות שלי, אמא שלי הייתה מכינה קוגלים מדהימים בסיר פלא שהאמת נמצא היום אצלי, ובשבתות שהיו חמים מדי לחמין, לפעמים היה קוגל אטריות משגע לנו את האף עד שהיה מגיע הבוקר.

בקיצור, איך שנחתתי בבית מנמל התעופה, מיד אחרי טקס פתיחת המתנות, הכנתי קוגל ששיגע לי את האף במשך כמה שעות, וכשהסיר חזר ריק כמעט לחלוטין, ידעתי שלא רק את האף שלי הוא שיגע, לא רק את בלוטות הטעם שלי.

DSC01044

יאללה, לעבודה, ספק-עוגה, ספק-פשטידה, עם טעם מתוק ועמוק של שבת וילדות, וקרמל כמובן.

להמשיך לקרוא טעם של שבת ילדות