ביף ג'רקי לכל פועל

לפני ששעברתי לארה”ב לפני שלושה חודשים, הייתי כאן לא מעט פעמים ולא מעט זמן. די התאהבתי במדינה הזו ובנוחות שהיא מאפשרת למי שחי בה וגם למי שעובר בה, ולמרות שיש לי לא מעט ביקורת על אמריקה והאמריקאים (בכל זאת, אני ישראלי, וברור שאני יודע יותר טוב, לא?), עדיין מדובר על מדינה שהיא באמת סוג של גן עדן למי שמרים את הראש ומסתכל לכל הכיוונים.

זה לא משנה אם אתה צמחוני או טבעוני או חצימחוני או פליאולית או עושה אטקינס או סתם סופר נקודות של שומרי משקל – יש כאן פתרונות להכל, ולא משנה אם אתה עובד בהייטק או נהג טרקטור, יש פתרון לסוג התזונה שאתה רוצה ללכת לפיו, ולרוב זה לא משהו רחוק או מסובך – הפתרונות לרוב יימצאו ב- Safeway הקרוב למקום מגוריך או ב- Whole foods או Trader’s Joe באם אתה גר בשני הקצוות של ארה”ב (מזרח ומערב – כל המרכז נקרא “Fly over states”, כלומר “המדינות שטסים מעליהן”, וכמו שאתם בטח מבינים זו ההתנשאות של הניו יורקרים והקליפורנאים שקראו כך למדינות האלה).

מאחר וכבר אז התמקדתי בדרך הפליאוליתית, במהלך הביקורים בארה”ב “נאלצתי” לאכול לא מעט סטייקים, אבל כשתכננו את החטיפים לנסיעות הארוכות שהיו מפה לשם (כדוגמת 6 שעות נסיעה בטיול מהגרנד קניון ליוטה), לא הייתי מרוצה מכמות החטיפים שאני יכול לקנות בדרך. לשמחתי גיליתי כאן כמה סוגים של ביף ג’רקי שאמנם לא פליאוליתים לחלוטין, אבל עדיין מכילים כמויות זניחות של סוכרים וחומרים משמרים.

מאז ועד עכשיו אני משחק בראש עם הרעיון להכין ג’רקי לבד, מה שנראה ד”א קל מאוד להכנה, אבל תמיד היו תירוצים למה לא ולמה יש דברים יותר חשובים, אבל בסוף, תאמינו או לא, נקנה הנתח הנכון והמתאים ושני ק”ג של וואסיו (פלאנק באנגלית וכסליים בעברית תקנית), שהוא חלק של הפאלדה של הפרה (נתח מן הבטן) הפכו להיות ביף ג’רקי מן המשובחים.

2015-10-04 00.56.44

הפרד ומשול

אני משתדל בזמן האחרון לבשל בסופ”ש בכדי שיהיה לכולנו אוכל במהלך השבוע. בגלל התזונה שלי (פליאו) אני צריך יחסית הרבה בשר, וגם ירקות (מבושלים וטריים) מהווים חלק גדול מהצלחת שלי. ולמרות שכבר פיצחתי את ה- DNA של כרוב הניצנים (ובינתיים הכנתי את הכרוב בעוד דרך מצויינת שתופיע כאן בשאיפה), כמה אפשר?

בקיצור, צריך לחדש. הזדמנות טובה לקחת אתכם דרך מסלול המחשבה שלי כשאני מנסה לעשות משהו חדש במטבח. הרבה אומרים שאף אחד כבר לא ממציא כבר במטבח, שהכל הומצא וכל מה שאנשים שמבשלים היום עושים זה רק למחזר רכיבים ושיטות הכנה ולחבר אותם ביחד. אולי יש בזה משהו, אבל זה בעצם כמו להגיד שכל התווים והמילים וכלי הנגינה כבר הומצאו, ואין דבר כזה בעצם לכתוב מוזיקה חדשה. אז נכון שאני, ועוד הרבה כאלה שמבלים במטבח וכמובן גם שפים גדולים, לא ממציאים אולי טכניקות, ואולי כבר מעט מאוד חומרי גלם מתגלים במטבח – אבל להמציא מתכון חדש זה הרבה מאוד פעמים רק לחבר שני דברים ידועים ולהכין מהם משהו חדש לגמרי. והמתכון הזה זו דוגמה מצויינת. אין כאן שום גאונות, אין כאן באמת שום חידוש וזה בטח ובטח לא הופך אותי לשף שמשאיר את חותמו על המטבח הבינלאומי, ואפילו לו את חותמו על המטבח אצלי ברחוב. אבל זה בדיוק מה שהופך את המטבח למעניין ומחדש ואת מי שיודע לערבב בין דברים, למישהו שמבשל חדש וטעים.

המנה הזו טעימה מאוד כשהיא טרייה וכמו רוב התבשילים, אפילו הופכת להיות עוד יותר טעימה אחרי 24 שעות במקרר. היא יכולה לשמש גם כמנה מדהימה לארוחת ראש השנה שלכם אם אתם רוצים לצאת מהשילוש הקדוש של דג-צלי-עוף (למרות שאני מת על השילוש הזה ומחכה לחגים רק בשבילו…).

לי נורא התחשק תבשיל ירקות, וכשחשבתי על זה לעומק אז בעצם התחשק לי הרוטב העשיר של הקוסקוס שגנבתי כבר בעבר מגיסתי שתחייה שגנבה מהמטפלת של הילדות שלה (גונב מגנב פטור וגו’), וחשבתי איך לשלב עם זה בשר. לא התחשק לי צלי כבד (עדיין קיץ כאן בסאניווייל), ועדיין… מה עושים עם זה?

כדורי בשר. בא לי גם כדורי בשר. אבל אם אני אנסה לבשל כדורי בשר ברוטב הסמיך והגס יחסית של הקוסקוס… הם יהפכו לפירורי בשר במקרה הטוב. אבל עדיין, כשאני חושב על כמה המיצים שהירקות מוציאים לרוטב יעשירו את הטעם של כדורי הבשר, זה רק מדגדג לי עוד יותר. ומאחר שכבר הכנתי בעבר כדורי בשר והשתמשתי במיצי הירקות שלהם כחלק מהרוטב, בלוטות הטעם שלי כבר יכולות לדמיין כמה זה ייצא טעים.

הפרד ומשול.

2015-08-29 17.11.12

ניצנים נראו בארץ

לא, עוד לא סתיו. אפילו לא באמריקע. עדיין קיץ. קיץ מטורף של 100 מעלות פרנהייט (בערך 38 צלזיוס). המזל שאין כאן את הלחות של תל אביב, ושבערב הטמפרטורות הופכות להיות נורמליות משהו. טוב נו, לפחות כך זה היה לפני שבוע ומשהו.

מי שקורא את הבלוג הרבה זמן יודע שביני ולבין ירקות יש מין יחס מוזר של אהבה-שנאה וחשדנות. אני לא בוטח בכל הירקות. יש כאלה שאני לא בוטח בהם כי עוד לא החלטתי אם אני אוהב אותם או לא (לדוגמה, חצילים). ויש כאלה שאני לא בוטח בהם כי אני יודע שיש בהם משהו מיוחד, כי בכל זאת מלא אוהבים אותם, אבל אני עוד לא הצלחתי להוציא מהם משהו מיוחד.

כרוב ניצנים הוא אחד מאלה שאני חושד בהם.

ובכן, לא עוד.

בין העבודה לבין הבישולים, הצלחנו במספר השבועות המועטים שאנחנו כאן לעשות די הרבה, או לפחות להרגיש שאנחנו עושים הרבה. מדהים לראות שבהרבה מאוד דברים ואזורים בחיים, העובדה שאנחנו זוג עם שני ילדים, שנינו חצינו את גיל הארבעים, הגענו להישגים בחיים ובקריירה ובכל מיני – בארה”ב אנחנו פשוט מתחילים מאפס. את השבועות הראשונים בילינו בלימודים לתיאוריה. חזרתי לגיל 17.5 (מלחמת המפרץ) ולמדתי תמרורים חדשים, סימוני כביש חדשים וחוקים חדשים. ירחם השם, מה צריך יותר מקו מקווקוו וקו רצוף? למה צריך גם קו צהוב, קו צהוב כפול, קו צהוב כפול כפול שבאמצע יש מרווח של יותר משלושה פיט, ובעיקר, גבירותי ורבותיי, למה צריך unprotected left? למי שלא מכיר ולא נהג בארה”ב, unprotected left היא פניה שבה בכביש דו סיטרי, יש לשני הכיוונים ירוק, לא רק ישר אלא גם שמאלה. אבל איך פונים שמאלה כשלאלה מולך יש ירוק והם ממשיכים ישר? מתקדמים לאמצע הכביש ומחכים שאלה שנוסעים ישר יפסיקו לנסוע ישר, בין אם בגלל שיתחלף להם לכתום, בין אם בגלל שהם יתנו לזה שפונה שמאלה, ובין אם בגלל שכבר רכבים בצד השני. בקיצור, צריך סבלנות תוך כדי שיש לך ירוק. למה? זה לא ללב הישראלי שלי. יש לי ירוק – אני נוסע. זוועה.

אה כן, זו הייתה התיאוריה.

ואז היה המבחן המעשי. בתחילתו הוא כלל תצוגת תכלית שמוכיחה שאני יודע לסמן עם היד איך פונים במקרה שהלך לי הווינקר, איפה בלם החירום (הנדברקס, שאף אחד לא משתמש בו), ואיך מצפצפים (הא! ישראלי או לא ישראלי? יש לי מאסטר כפול בצפצוף במצבי חירום ועוד PhD בצפצוף במצבי עיצבון). ואז יצאנו לדרך, והייתי צריך לעשות הצגה מוגזמת לחלוטין לפני מעבר נתיבים כדי להוכיח לטסטרית שאני מפנה את הראש לבדוק מעבר לכתף ולא סומך רק על מראות הצד, ואפילו להוכיח לה שאני מסוגל לנסוע ברברס בקו ישר. יש לי רישיון בערך אותו מספר שנים שהטסטרית יודעת לקרוא, אבל, ניחא.

אז במקביל לכל מיני מהלכים בירוקרטיים שכאלה כמו הרישיון ועוד (אני לא אלאה אתכם, או שבעצם אני אשאיר לי קצת לפוסטים הבאים), על עניין כרוב הניצנים אני מלא גאווה כאילו הצלחתי לפצח את הגנום האנושי, ולמרות שזה בסך הכל לפצח את הגנום של כרוב ניצנים טעים, עדיין, זה שווה את הרגשת הגאווה.

קצת מתקתק-מריר-מלוח-מעושן. כיף לחיך, באמת.

2015-08-07 19.42.37

התגעגעתי אז באתי, או אולי הלכתי

מלא זמן כבר לא כתבתי כאן כמו שאולי כבר הרגשתם. בזמן הזה אין לתאר כמה שהחיים שלי השתנו. מציע שתשבו. את הפוסט הזה אני לא כותב מהבית שלי בצפון הארץ.

אתם יושבים, נכון?

את הפוסט הזה אני כותב לכם מביתנו החדש אשר בסאניווייל, קליפורניה, ארה”ב. לפני בדיוק חודש עשינו לכאן, רילוקיישן מטעם מקום העבודה שלי (עסקת חבילה עם הקידום שלי) ובינתיים, עד שהמכולה שלנו תגיע עם כל הרהיטים והבגדים והחפצים והדברים שאנחנו אוהבים, אנחנו עושים מעין קמפינג בבית החדש שלנו.

סאניווייל נמצאת בסיליקון וואלי, ובגלל כמות הישראלים העצומה שבה נקראת גם “הקיבוץ”. מדהים ומחמם את הלב לראות כמה אנשים שלא מכירים אותך, מעולם לא פגשו אותך ואולי רק שמעו עליך (עוד על זה בהמשך) – מוכנים לעזור לך, להשאיל לך כל מה שתצטרך, רק בגלל שאתה חולק איתם את השיוך הזה שנקרא “ישראלי”.

אז אנחנו כאן לכמה שנים הקרובות, מטעם העבודה שלי אבל גם בשביל ההרפתקה המשפחתית, ההתפתחות של הילדים מבחינה תרבותית, ושפתית, ובכלל. לכולנו ברור שהשנה הקרובה הולכת להיות אתגרית מאוד, אבל גם שמדובר גם בהמון כיף. לכמה זמן? לכל מי ששואל אני עונה את אותה התשובה – ברגע שיפסיק להיות לנו כיף, נעזוב.

אז העזיבה לא הייתה קלה, וכולנו מצאנו את עצמנו בשבועות לפני הנסיעה, וגם ביום הנסיעה עצמה, מוחים דמעה אחת או אפילו יותר. לא קל לעזוב את שני הדברים שאני מחנך את הילדים שלי שהם הכי חשובים בעולם – המשפחה והחברים. ביום הטיסה הגיעה כל המשפחה שלי להיפרד מאתנו בנמל התעופה, ואפילו חברים של הבן הגדול הגיעו, ברכבת, בכדי להיפרד, מה שהפך את הפרידה הזו לבליל חזק מאוד של רגשות. לא קל.

מספר ימים לאחר שנכנסנו לבית החדש, שאני חייב לספר לכם שהיה פשרה גדולה מאוד בהקשר של המטבח, החלטנו שאין תירוץ וחייבים לקנות את מה שמונע מאתנו, ובעיקר ממני, לבשל ארוחות שלמות ומלאות. קנינו לנו סט סירים של חברת Calphalone, שעליו יכולתי רק לחלום בישראל, ועוד סכין סנטוקו רצינית (מקווה מאוד שהסכין שלי שנמצאת במכולה לא תכעס כשהיא תראה שבזמן שהיא בים אני מבלה כאן עם סכינים אחרות), ועוד כמה דברים קטנים. לארוחות השישי (כולל קידוש בכוס שתייה רגילה), בישלתי כבר כמה מנות, אחת מהן היא מעין פשרה בין הקציצות שאני רציתי להכין, לבין האוכל התאילנדי שהילדים רצו לאכול. האמת שאת הארוחה הספציפית הזו, הראשונה, בישלתי עוד לפני שקניתי את הסירים והסכין, ואם עוד לא היה לכם הכבוד לקצוץ כוסברה דק-דק עם סכין סלט רגילה – אתם באמת ברי מזל.

2015-07-31 19.42.30

לפני שהגענו לארה”ב, כששאלתי את השאלה הראשונה שלי בקבוצה בפייסבוק שיש בה מלא ישראלים שעשו רילוקיישן וכאלה שעושים, או עומדים לעשות וכד’, התברר לי שהבלוג שלי לא מוגבל רק לישראל – היו תגובות מכמה וכמה קוראות וקוראים של הבלוג ששמחו מאוד שאני מתקרב אליהם… אז הפוסט הזה מוקדש לכל קהילת הישראלים בוואלי, ובראשם עינת, שהביכה אותי עד מאוד כשהבנתי עד כמה שהיא אוהבת לקרוא את הבלוג…

אז יאללה, לשנס מותניים, עוד רגע מכינים תבשיל של קארי תאילנדי של קציצות בקר.

להמשיך לקרוא התגעגעתי אז באתי, או אולי הלכתי