ס… סב… סב… סביצ'ה (טייק וואן)

אני לא מת על דגים. אני לא שונא אותם, לא אוהב אותם יותר מדי, יש מעט מאוד מקרים שאם יהיה על השולחן בשר, עוף או דגים ואני אלך על הכיוון של מנת הדגים, למעט אולי אם יהיו שם את קציצות הדגים של חמותי. כשמדובר על דגים נאים אני בכלל לא בעניין – לא דג מלוח, לא סשימי, לא אוהב את זה.

אז מה לעזאזל אני עושה כאן עם פוסט על סביצ'ה כשאני לא אוהב סשימי? כי סביצ'ה זה בדיוק ההפך מסשימי – מבלי לזלזל לרגע בתפקידו של הדג במנה, בסביצ'ה (לפחות באלה שאני אוהב) יש מספיק טעמים מסביב שנותנים למנה את ה-"אומפפפף" – גם מבחינת טעמים וגם מבחינת מרקם. הסביצ'ה מבוססת על דג טרי ש-"מבושל" במהירות בחומצה עם טעמים מסביב שלא מכסים את טעמו ועדינותו של הדג אלא רק מוסיפים לו.

בהמשך ישיר לפוסט הקודם על מרק הטרטור/ציזיקי, סביצ'ה היא מנה כל כך מתאימה לקיץ שזה פשע לא להכין אותה בעונה הזו – מנה קרה, עם טעמים רעננים שעושים נעים בפה. מה צריך יותר?

יש לא מעט השערות מה מקורה של הסביצ'ה. דבר אחד ברור – הסביצ'ה נפוצה מאוד באמריקה הדרומית והמרכזית, ואפילו נחשבת למאכל הלאומי בפרו. מקור המילה הוא כנראה המילה "אסקבצ'ה" בספרדית ("חמוצים"), אבל יש עוד המון השערות בוויקיפדיה, ואפילו נחשד קשר למילה הערבית סאקבאג' שמשמעותה "לבשל בחומץ". בכל מקרה, לכל הוואריאציות של המנה הזו (ויש לה אלפי וואריאציות) יש כמה מאפיינים שתמצאו בכל הוואריאציות – דגים סופר טריים, חומצה שתבשל אותם מעט (לרוב ליים או לימון), בצל (מכל סוג – לבן, אדום או ירוק או שילוב שלהם), ולרוב צ'ילי שנותן קיק נוסף חוץ מהחומצה. בחלק מהגרסאות מוסיפים כקונטראסט טעמים מתוקים, בין אם ברוטב ובין כמרכיב משמעותי ומורגש יותר במנה מבחינת מרקם.

בגרסה הנוכחית (שלדעתי היא תהיה הראשונה מני כמה לאור ההצלחה שלה) תמצאו את כל המאפיינים ה-"רגילים" – דג טרי שבטריים, לימון, צ'ילי, בצל ירוק – ועוד כמה תוספות טעם לא שגרתיות שנותנות וואחד "אומפפף" למנה.

DSC02995

להמשיך לקרוא ס… סב… סב… סביצ'ה (טייק וואן)

מרק קייצי שלא מטרט(ו)ר ולא מצ(ז)יק

לא יודע אם שמתם לב, אבל הקיץ כבר ממש כאן. אמנם זוועות החמסינים עדיין לא הגיעו ובלילות עדיין נעים ואפילו אפשר לנשום בחוץ, אפילו בתל אביב (הייתם מאמינים? יוני כבר ועדיין אפשר לנשום נשימות יעמוקות ברחובות תל אביב בלי להרגיש שנכנסים לך מים לאף!).

הפוסט הזה כנראה הולך להיות אחד הפשוטים והקצרים שהיו כאן, אבל באמת שכדאי לכם "לגזור ולשמור" את המתכון הזה – מדובר על אחת מאושיות המטבח ה-… רגע, שניה – לפני שאני מסתכן באובדן קוראים ממוצא בולגרי או יווני, בואו נחליט שבמקביל המרק הזה פותח גם בבולגריה וגם ביוון, ואף אחד לא גנב לשני את המרק, וכולם מבסוטים ואחלן וג'עברי, בסדר. נתחיל מהתחלה.

הטרטור הבולגרי והציזיקי היווני מהווים את אחד מאושיות המטבחים הבולגרי והיווני – מרק שבדיוק מתאים לאיזור הלבנט שאנחנו נמצאים בו, כזה שלוקח להכין 10 דקות ואם תכינו כמות גדולה ותאפסנו אותו במקרר, הוא יהפוך להיות טעים יותר מיום ליום (טוב, עד שמצטברת שכבה של עובש למעלה) בלי שתצטרכו לעשות כלום. ותאמינו לי, כשהחמסין יפתיע ויכה (והוא יכה – מזכיר לכם שיש לנו התחממות גלובאלית, כן, לא לשכוח את זה), המילים "בלי לעשות כלום" הן חלומו של כל רעב. האמת שהשתמשתי במרק הזה גם כרוטב לכל מיני דברים, כמו לדוגמה לכרובית אפוייה בפירורי לחם (שתפורסם כאן בשבועות הקרובים) – אליפות.

DSC03145

להמשיך לקרוא מרק קייצי שלא מטרט(ו)ר ולא מצ(ז)יק

פשוט לבשל פשוט

הפוסט הזה הוא כנראה אחד הפוסטים שממצים את הרעיון של הבלוג הזה – מדובר על מנה מעולה מן המעולות, באמת אחת מפסגות הקולינריה, ואני לא צוחק, והיפה ביותר – שכל עוד אתם מקפידים על איכות חומר הגלם (אפילו לא חומרי הגלם ברבים, אלא חומר הגלם ביחיד), וכמובן שזה תוך מינימום של שלבי הכנה ומינימום של עבודה בכלל. חלק מהאנשים שקוראים בלוגים או שומעים שפים מדברים על איכות חומר הגלם חושבים שזו פלצנות לשמה, אבל לא – אי אפשר להוציא מנה ברמה מצויינת מחומרי גלם שהם פחות ממצוינים. כשמכינים רוטב עגבניות מעגבניות טריות או לפחות מעגבניות משומרות של Mutti, בזיליקום טרי, מלח גס ופלפל שחור שנגרס עכשיו, אנחנו בנקודת פתיחה מצויינת. כשנקודת התחלה שלנו תהיה עם רסק עגבניות סטנדרטי ומשומר ואבקת מרק וזהו, נקודת הפתיחה שלנו היא כל כך נמוכה שגם אייל שני / יונתן רושפלד / רוז'ה וורז'ה לא ממש יכולים לעשות עם זה כלום. אני משתמש ברסק עגבניות ובאבקות מרק, אבל במתינות ותמיד כ-"סייד קיק" של הטעמים המרכזיים של המנה. אפשר להכין רוטב פטריות רק מאבקת רוטב פטריות של קנור ולקוות לטוב, אבל אם אתם חושבים שזה יהיה דומה לרוטב שמנת ופטריות שמבוסס על פטריות טריות ושמנת טרייה, תשכחו מזה.

אני מקדיש את הפוסט הזה למדהימה מכולן, זוגתי שתחייה שמוכנה לסבול אותי 24 שעות ביממה, גם בתקופות הטובות יותר וגם בפחות הטובות, גם בלחוצות פחות וגם באלה שאני מתקשר להזכיר לה שאני חי וכלום לא קרה לי. ועל שום מה ההקדשה? לפני בערך שבועיים הלכנו לאכול באחד ממקדשי הבשר שאני מאוד אוהב – מסעדת "לימוזין" שברמת-ישי. מאחר ושני הילדים הקרניבורים שלנו עברו לשלב שבו ארוחות ילדים כבר לא משביעות / מעניינות אותם, החלטנו לחלוק איתם, כל הורה בנפרד, את הסטייקים שלנו. לרוב זוגתי שתחייה מזמינה לעצמה את הסטייק שמבחינתי אפשר להוציא מחוץ לחוק בעוון שעמום וחוסר טעם כללי, הידוע בשמו "פילה", אך הפעם, עקב שיקולים של לחץ פיזי מתון מכיוון הילדים, "נשברה" והסכימה להזמין את הסטייק האהוב עלי ביותר, הוא הסינטה. אני אחסוך מכם את הסופרלטיבים שהיא נתנה על הנתח (וכנראה זו גם העובדה שמדובר על בשר של לימוזין), אבל נראה שפילה היא כבר לא תזמין.

האמת שהפוסט הזה תחילתו ביום העצמאות שבא עלינו לטובה – במהלכו גיליתי מאגר לא נדלה של לימונים על העץ של מורית ושי, ומאחר והיה לי קרייב מטורף להכין משהו בזמן שהיינו אצלם, ומאחר ומורית מרשה לי לעשות מה שאני רוצה במטבח שלה, הכנתי באותו אחה"צ, בזמן שכולם התחרדנו להם בשמש בכדי להוריד את כמויות הסלטים, הבשרים והקינוחים המצוינים שאכלנו (כולל שטרודל גבינה ודובדבנים דל-שומן), פאי לימון. To make a long story short, כשסימסתי למורית למחרת איך יצא הפאי (שדרש כמה שעות קירור במקרר ולכן לא נטעם באותו הערב), היא החזירה תשובה שאמרה שאם אני לא אבוא לטעום היא לא תספר לי.

כמה סמסים מאוחר יותר וכמה משימות איכות שקיבלה על עצמה זוגתי, ואחרי רכיבת אופניים שדאגה לקלוריות העודפות של יום העצמאות, נחתנו אני ו- 2.5 ק"ג של סינטה אצל מורית במטבח.

אחרי שעה וחצי וקצת נזקים סביבתיים, יצירת האומנות הייתה מוכנה. קבלו כנראה את אחת המנות שבאמת הכי פשוט לבשל אותה, שמשתמשת בארבעה חומרי גלם בסיסיים שחייבים להיות המעולים מן המעולים (בשר מצויין, שמן זית טוב, שום טרי ופלפל שחור גרוס טרי), אבל היא כנראה גם אחת הטובות שתוכלו להוציא מתחת ידיכם בימי חייכם.

גבירותי ורבותי, אני גאה להציג בפניכם את המלך של המטבח – הרוסטביף.

eebcdc7e908f11e1b9f1123138140926_7

אוכל של חורף חלק ד' – יוון זה כאן

אני בטוח שכבר אמרתי לכם כמה וכמה וכמה פעמים שאני לא מת על חורף. לא אוהב רטוב כל כך, לא ללכת בגשם ולהירטב, לא לנהוג בגשם, לא אוהב חורף.

מזלו הגדול של החורף שהוא מביא איתו אוכל של חורף, אוכל שהוא כנראה האהוב עלי ביותר – חמין, תבשילי בשר ארוכים, ריחות עמוקים (וגם ארוכים, כלומר כאלה שצריך להתמודד איתם לאורך זמן עד שהאוכל מוכן) ובכלל זכרונות של בית של אימא.

בשנה שעברה כתבתי סדרה של שלושה פוסטים בנושא אוכל חורף – חמין, נזיד בשר עם ירקות חורף, צ'ילי קון קרנה, מרק קרופניק ואפילו בולונז (שלא נחשב אוכל קלאסי של חורף אבל מאחר ומדובר בתבשיל ארוך של בשר אני ברשותכם אכלול אותו כאן). למרות שבפוסט השלישי (של מרק הקרופניק) כתבתי "חלק שלישי ואחרון", החלטתי להמשיך ולפנק גם השנה במתכוני חורף חדשים. רק שבת אחת של קצת גשם ותראו מה קורה לי – לפנק, לפנק, לפנק.

האמת שזה לא חוכמה – את השבוע לפני הכנת התבשיל ביליתי באימון בצאלים, שלמרות שהיה ממש כיפי (הוגדר פורמאלית כמילואים הכי מצחיקים שאי פעם הייתי בהם), לו רק בגלל החברים המדהימים שלי, היה די זוועה בנושא הקולינארי. אין מה לעשות, לא משנה כמה הפרטות ושינויים נעשה, אוכל צבאי תמיד יהיה שמן מדי, תפל מדי, ולא טעים מדי.

אז מה הפלא שבשבת הראשונה אחרי המילואים השתוקקתי למשהו שממש מריח ריח של בית? אז וָָוקשה – אוכל אמיתי של חורף, שאמנם לא ממש מגיע מהבית שלי עצמי אבל בכל בית יווני שמכבד את עצמו מכינים את התבשיל הזה, לזכר מלחמתנו הקשה ביוונים שדומה למלחמה עם עצמכם שלא לאכול לעצמכם את היד בזמן שהתבשיל הניחוחי הזה ממלא לכם את הבית, ולתפארת מדינת ישראל – סטיפאדו.

DSC02163

להמשיך לקרוא אוכל של חורף חלק ד' – יוון זה כאן