לא על הבצל לבדו

בצלים מקורמלים. מזוגגים. חרוכים. מסוכרים. ריבת בצלים שלמים. שמות דומים לאותו דבר. ככה התחילה המחשבה על המנה הזו.  הייתי צריך להכין פשטידה ל-"קבלת שבת" המסורתית שאנחנו עורכים כל חודש עם חברים ביישוב, ופשוט לא בא לי להכין שוב משהו "סטנדרטי".

טארט טאטן של בצלים, אמרתי לעצמי. נראה לי שיילך מעולה. למה לא? הרי כל מה שיש בטארט טאטן זה תפוחים ובצק פריך מתוק, ומה הבעיה להחליף את התפוחים בבצל ואת הבצק המתוק בבצק מלוח? אבל אז חשבתי על העובדה שבצק פריך הוא מלא חמאה, ונזכרתי שבעצם אני משתדל להתרחק מחמאה, והחלטתי ללכת על משהו קצת דומה, אבל קצת שונה.

הטארט הזה הוא משחק (כמו שאני אוהב מאוד) בין טעמים ומרקמים שונים – הבצל המתקתק, המלית השמנתית והעדינה  (אבל בפועל, היא לא ממש שמנתית למי שלא רוצה), הקריספיות של הבצק – משחק מצויין של כמה צדדים לכל טעם ומרקם. אליפות אמיתית.

יאללה, לעבודה – טארט בצלים מקורמלים עם מינימום שומן, שאפשר להכין אותו גם במהלך הפסח עם קלתית כשרה לפסח (הכנתי ויצא מעולה).

20130331_184417

להמשיך לקרוא לא על הבצל לבדו

יא מצומצם אחד

מתברר שבזמן האחרון אני מתעסק לא מעט בשחזור טעמים של מנות שאכלתי בכל מיני מקומות. לא תמיד זה מצליח. לפעמים זה, כמאמר של הקדוש המקובל צדי צרפתי "ליד", לפעמים זה ממש לא באיזור חיוג, אבל הפעם, מה אגיד לכם – פגעתי בומבה. אפילו לא הייתי צריך לזרוק איזו גרסה אחת או שתיים, יצא לי בדיוק כמו שרציתי במכה הראשונה, מה שהוכיח בעצם שפשטות יכולה להיות באמת כל הסיפור. זה לא שאני כזה ממציאן או משחזרן מנות מדופלם, דווקא אני לא, הפעם פשוט ההחלטה לנסות לעשות את זה הכי פשוט שאפשר הוכיחה את עצמה. פשוט ככה.

 אבל לפני שאני מתחיל, אני רוצה להקדיש את הפוסט הזה לאדם שנפטר במפתיע בשבוע שעבר, אדם שהערכתי מאוד ולעיתים אפילו קינאתי בתכונות שלו. בשבוע שעבר נפטר יורם ברינה. רובכם כנראה לא הכרתם אותו, ויש סיכוי שרק חלק קטן שחבריי מהתחום המקצועי הכירו אותו. אני מניח שמי שכן הכיר אותו יסכים שהוא היה יחיד במינו. כן, אתם יכולים להגיד "כל אחד מאיתנו יחיד במינו", אבל אני באמת חושב שיורם היה יחיד במינו, הרבה יותר מכולנו. את יורם הכרתי בסביבות שנת 2000 – יורם שימש יועץ באחד הבנקים הגדולים בזמן שאני תכננתי וביצעתי בבנק הטמעות של מוצרי תקשורת ואבטחת מידע. מאז ועד היום לא יצא לי לעבוד עם יועץ כמו יורם – אדם חכם, יודע-כל, מבין, אבל גם מבין לנפש האדם ויודע להעביר את המסרים שלו בצורה מבריקה אבל בלי לתת לאדם שיושב מול הרגשה שהוא מקטין אותו. יורם היה אדם מדהים. כשגילינו לפני כמה שנים שלשנינו יש תחביב משותף – הבישול, מצאנו את עצמנו לפעמים מבזבזים חלקים גדולים מפגישות עבודה בדיונים שונים על איך צריך לעשות מה ובאיזה חומר גלם יותר נכון להשתמש ובעיקר על התמדה והתעקשות ונסיונות עד אין קץ להגיע למנה שאתה בדיוק רוצה. כשהייתי באמצע החיפוש אחרי המתכון לבייגלה המושלם, יורם התווכח איתי ש-"מה פתאום אכלת את הבייגלה שלא היית מרוצה מהם לחלוטין? את מה שלא אוהבים, אפילו קצת – זורקים או במקרה הכי גרוע נותנים. אחרת מתרגלים להתפשר ונעשים בינוניים". כשביקרתי השבוע את אישתו, שסיפרה לי כמה פנה-קוטות "כמעט-כמעט-כמעט מושלמות" הוא זרק עד שהסכים לאכול את הפנה קוטה שיצאה לו "בדיוק" כמו שהוא רצה, זה היה פשוט הוא. גם בחייו המקצועיים יורם לא הסכים עם חוסר מקצועיות ועם התפשרות, ובדרכו המיוחדת ידע לתת ללקוחות שלו את הפתרונות הטובים והפשוטים ביותר, בלי שיצטרך הלקוח לצאת למסע הרפתקאות טכנולוגי, שיכול להיות שהיה מאדיר את שמו של יורם, אך יורם ידע כמה הערכה הוא מקבל מהעולם המקצועי סביבו גם כך, והאדם שהוא פשוט דרש ממנו ללכת בדרך הכי נכונה. אשרי הלקוחות שהיה להם יועץ כזה. יהי זכרו ברוך.

לפני המון זמן אכלתי ארוחה שגם סיפרתי לכם עליה ב-"מאראבו" של יואב בר. אחת המנות שהרשימה אותי בארוחה הזו הייתה פסטה עם רוטב עשיר ושמנתי יחד עם מדליוני פילה. המדליוני פילה היו נחמדים, אבל מה שהיה ממש מדהים היה הרוטב. רוטב חום, עשיר, שמנתי, מתקתק, עם פטריות ועם המון טעם. המון. המון.

המנה הזו לא יצאה לי מהראש מאז (כמעט שנתיים מהיום) – הפכתי אותה בראש עשרות פעמים מאז. מאיפה הטעם העשיר הזה? מאיפה הטעם המתקתק? בכל פעם שנזכרתי במנה הבטחתי לעצמי שאני אשחזר אותה.

הצלחתי. והאמת שאני גאה בזה מאוד.

כמובן שהפשטות של המנה היא גם הייחודיות שלה, הכל "יושב" כמו שצריך, טעמים עשירים מאוד ו-"עגולים" מאוד, יכול להיות שזה לא בדיוק המתכון של יואב בר (אני עוד אברר איתו, תהיו בטוחים), אבל היא עומדת אחד לאחד עם הזכרון של בלוטות הטעם שלי, וזה מה שחשוב. וחוץ מזה, זו אחת המנות שקיבלה ציון "10 מ- 10" בפאנל השופטים של המשפחה המצומצמת שלי, ותאמינו לי, לקבל תשבוחות כאלה גם מזוגתי שתחייה וגם מהבכור שלי שהם שניהם פיינשמקרים רציניים זה לא מה בכך. וכשמצטרף לתשבוחות גם שופט המאסטרשף המהולל בן ה- 8.5 שלי, אז בכלל אני יכול למות בשקט.

20130309_160350

בלי זיעת אפך תאכל לחם תירס

לא יודע בדיוק למה, אבל ללחם תירס יש אצלי קשר לטעמי ילדות. אני לא חושב שאמא שלי הייתה מכינה הרבה פעמים לחם תירס (למרות שאני זוכר שהכינה), אבל בכל זאת משהו מתחבר לי לילדות. הריח של לחם תירס לדעתי הוא באמת משגע, אני בכלל מת על טעמי תירס כמעט בכל דרך אפשרית, והריח המתוק שמסתחרר לו בבית כשלחם תירס בתנור פשוט מטריף אותי.

אני חושב שלקמח תירס יצא שם רע בארץ, כמעט ולא משתמשים בו והקישור היחיד שיש אליו, לאו דווקא בחביבות, הוא לממליגה שהרוב (למעט הרומנים) אוהבים כל כך לשנוא. אם הגענו לכאן, אז אני דווקא רוצה להתוודות ולספר לכם שאני מת על פולנטה, שהיא הגרסה האיטלקית ולדעתי הקצת יותר עשירה של ממליגה, ואני מבטיח לכם גם שבעתיד הלא כל כך רחוק יהיה כאן פוסט על הפולנטה שאני מכין.

לחם תירס הוא גם מאפה בסיסי מאוד שאפשר לשחק המון עם הטעמים שלו ולהוסיף לו המון תוספות – אפשר להכין אותו אפילו כבסיס למאפה או לפאי, אפשר להוסיף לו גבינות, תבלינים, ירקות צלויים, ואפילו אפשר להכין אותו כמעין מאפה שכבות שבין השכבות מניחים בשר טחון מטוגן קלות ומתובל או, לחובבי הג'אנר, פטריות קצוצות צלויות עם בצל. קצת יוגורט סמיך או שמנת חמוצה ליד, סלט קטן, ויש לכם ארוחה מושלמת לשבת שלא בא לכם לבלות בא בכלל במטבח.

לחם התירס בצורתו ה-"בסיסית" יכול לשמש תוספת מצויינת לכל צלי, קדירה וכמעט לכל דבר עם רוטב שאנחנו רוצים לספוג אותו (אפילו מרק) – הטקסטורה שלו אוורירית מאוד וסופגת כל רוטב בלי שהעניין הופך להיות "מושי" מדי ובצקי.

20130308_173450

להמשיך לקרוא בלי זיעת אפך תאכל לחם תירס

סוד הטעם

במסעדת הבשר הכי אהובה עלי, לימוזין, הוגשה פעם, "בעונה" (כלומר בחורף), קדירת בשר שהייתה מין סוג של קסם. שום דבר מיוחד בעצם, קדירת בשר שהוגשה במעין מיני פויקה עם מצקת ששימשה למלא עוד ועוד את הצלחת. באמת ששום דבר מיוחד – בשר, קצת ירקות, וספק רוטב-ספק מרק עם טעם שמעולם לא הצלחתי לחקות אותו. סוג של קסם. משהו מתקתק, קצת מזכיר רוטב ברביקיו אבל בכלל לא רוטב ברביקיו, קצת מעושן, עגול, מלוח, מתוק. משהו שאין לי מושג איך מגיעים אליו. אה כן. והיה לזה גם טעם מוזר.

לא מוזר לא טעים, אלא מוזר טעים מאוד, אבל שקשה לשים עליו את האצבע.

אף פעם לא ביקשתי את המתכון שלהם. לא יודע למה. פשוט לא ביקשתי למרות שאני מכיר את רמי הבעלים לא רע, ודני, שהוא הקצב האישי שלי (טוב, לא רק שלי, אבל גם) בטח שלא היה שומר על הסוד.

ובכל זאת, אף פעם לא ביקשתי.

אני לא זוכר האמת מאיפה בסוף השגתי את המתכון, אבל מכאן לשם הפכתי את אחד ממתכוני הקדירה שלי לכזה שעושה שימוש בתיבול המיוחד שלהם. כמו המנה שלפניכם.

לפני כמה שבתות הבן הקטן שלי התחרה בטורניר כדור-מים, וכבר ידענו שכדאי שארוחת הצהריים תהיה קלילה, מה שאומר שנחזור הביתה מהטורניר רעבים עד כדי שנאכל אחד לשני את הראש בדרך חזרה הביתה ב- "אני מת מרעב" – בעיקר השחקן המהולל, שהרי ידוע שאי אפשר לרזות משחיה כי היא גורמת לך לאכול כמו לוויתן, לא?. לא הרבה לפני שעזבנו לטורניר, התבשיל המדהים הזה הונח על הכיריים עוד לפני שיצאנו, על אש נמוכה-נמוכה, וכשחזרנו – אליפות העולם למרחקים ארוכים. והרי כולכם כבר יודעים שמקדירת בשר שיושבת על האש שלוש שעות יכול לצאת רק טוב.

עוד אחת מסגנון ה-"הכל בסיר", אתם יכולים לקבוע כמה ירקות אתם שמים, כמה תפוחי אדמה, כמה בשר, ובסוף מקבלים ארוחה אחת לכולם בסיר אחד. מעבר לתיבול המיוחד שנותן טעם קרמלי מיוחד מאוד לרוטב, גם העובדה שחלק מהירקות (הקישואים, הדלעת, הבטטה ותפוחי האדמה) מבלים יחסית מעט מאוד מספקת עוד ממד של רעננות לתבשיל הזה והופכת אותו למשהו שאפשר לאכול (גם) בשבת קיצית מאוד.

20130216_192928